אבי בלוט הודח בשידור, האם זה יכשיר פיטורי-נקמה בחילופי שלטון?

עודכן לאחרונה: 4.8.2026 / 10:48

רגע אחרי שסיים לגנות את שר הביטחון על פרשת מה שנתקבע בהכרה הציבורית כ"הדחה בשידור חי" של אלוף פיקוד המרכז, ביקש עמית סגל (אמש, באולפן "בשבע" עם קרן מרציאנו) לאזן: הוא טען שחלק גדול מהביקורת על כ"ץ היא מפוזיציה, שכן, לדבריו, "בכירים באופוזיציה" השמיעו דברים דומים נגד מינויים בכירים שמינה הממשלה הנוכחית.העובדות הן מעט שונות. היחיד שאמר מפורשות שידיח מישהו (את ראש השב"כ, דוד זיני) היה יאיר גולן, שממילא לא צפוי להיות גורם בעל משקל כה רב בממשלה אלטרנטיבית. נפתלי בנט דיבר על בדיקה שיערוך כדי לגלות האם נאמנות בכירים נתונה לממלכה או למלך שלו הם חייבים את התפקיד. גם איזנקוט לא קרא לפיטוריו של איש – ובכל מקרה, אין הצהרת כוונות זהה להצהרה על הדחה-החלפה. יחד עם זאת, הפואנטה של סגל אינה מופרכת: מעשה כפי שעשה כ"ץ עלול להכשיר את הדרך לניקוי אורוות כללי, או אם להידרש לביטוי סטאלינסטי: "טיהור".מעשה שר הביטחון הוא רק הביטוי הקיצוני ביותר להלך רוח הרסני בתרבות הפוליטית בישראל, שהופכת את המציאות שלנו ל"משחק סכום אפס". עוד בימי כהונת ממשלת השינוי הזהיר דוד אמסלם, היום שר, כי לאחר חזרת הליכוד לשלטון "נרמוס" (כך במקור) את ההחלטות והמינויים של הממשלה הקודמת.למה "לרמוס"? אמסלם לא נימק – מאחר לא היה לו נימוק טוב זולת העובדה שהוא יכול. מה הוא יכול למשל? להעביר מתפקידו את יו"ר דירקטוריון הדואר המצליח, מישאל וקנין – ימני, מזרחי וחובש כיפה, רק כדי לפנות מקום למינוי פוליטי מטעמו (וקנין נותר בתפקיד, בהגנת בג"ץ, עד להפרטת הדואר).

גם החקיקה המשפטית, בין אם מכנים אותה כ"רפורמה" או כ"הפיכה", נועדה לקעקע מוסדות ותיקים שהיו ועודם עוגנים בציבוריות הישראלית, במסווה של "משילות"."משילות" לצורך זה, אינה במובן של הגברת הנוכחות המשטרתית (למשל) ברחובות, אלא משקפת משחקי כוח בין הרשויות, כאשר מי שמכונים "נבחרי ציבור" דורשים חופש פעולה לכופף לא רק את שומרי הסף (דרישה הגיונית עד גבול מסוים) אלא גם את החוק עצמו.אפילו במשרדי הממשלה עצמם התחיל כמעט כל שר את כהונתו הנוכחית לא בעשייה משלו, אלא בביטול תכניות ורפורמות שיזמו קודמיו: כך במשרד החינוך עת ביטל יואב קיש תכניות שנהגו בימי כהונת יפעת שאשא-ביטון, כך במשרד התחבורה עת ביטלה מירי רגב תכניות שהותירה אחריה מרב מיכאלי (בלי קשר למידת נחיצותן) – וכך הלאה גם ברבים מהמשרדים האחרים.אלא שכ"ץ לקח את הדברים צעד אחד קדימה, מדיבור למעשה ומתכנית עבודה, להשפלה של הקצין הכי עסוק בצה"ל. נכון שהמהלך של כ"ץ התהפך עליו, אבל אפשר שהוא זרע כבר את זרע הפורענות.את מידת הג'נטלמניות שאין לו, הוכיח כ"ץ עוד בטקס חילופי הרמטכ"ל, כאשר במקום להודות לרב אלוף הרצי הלוי על שירות ממושך ומסור (ולא נשכח: כולל אקורד סיום נוראי), אמר משהו על כך שהתקרה של הרמטכ"ל היוצא היא התחתית של הרמטכ"ל החדש… אכן קלאסה.אלא שזו הייתה הפגנת התנהגות בהמית בתוך הליך סדור, בניגוד להפצת הידיעה על החלפתו של בלוט (כולל שם המחליף) כמענה לתשוקותיו של פאנליסט פופוליסטי באולפן טלוויזיה, לקול מחיאות הכפיים מהקהל.

המסחר חוזר לצעירים: בנק הפועלים מקל על הצעד הראשון ומציג מהלך חדש בשוק ההון

בשיתוף בנק הפועלים

עכשיו דמיינו את גדי איזנקוט, נפתלי בנט או אביגדור ליברמן, מתארחים ב"אולפן שישי" למשל – ואומרים בתשובה לשאלה של אמנון אברמוביץ' (נניח) באשר להמשך כהונת דוד זיני כראש השב"כ, כי לא זו בלבד שהוא עומד להיות מוחלף, אלא גם נוקבים בשם המחליף…למען הסר ספק, זו אינה קריאה לראשי גוש השינוי ללכת בדרך שסלל עבורם אך שלשום שר הביטחון. להפך: אופוזיציה אחראית צריכה להבהיר כבר עתה שבכפוף לשיתוף פעולה מלא, שמתחייב עם חילופי שלטון, אין בכוונתה להדיח איש מהבכירים שמינה נתניהו. כלומר – זיני, גופמן ואחרים, ייבחנו רק על פי מעשיהם, ללא "מבחני נאמנות".אחת הרעות החולות של הציבוריות הישראלית היא הרצון של כל שרה ושר להוכיח שהוא נבדל מקודמו. כבר התרגלנו כל כך לתרבות השלטונית הנפסדת הזאת, עד שאיש כבר אינו שואל למה בעצם? נניח ששר החקלאות הוביל רפורמה שתייעל את החקלאות בישראל ותפחית את יוקר המחיה (כפי שעשה עודד פורר בכהונתה הקצרה של ממשלת השינוי), מה הטעם לבטלה – כפי שמיהר לעשות "שר הספסרות בחקלאות", אבי דיכטר?נניח לרגע שמירי רגב, שרת תחבורה כושלת, יזמה בכל זאת מהלך סביר שיש בו כדי להיטיב עם משתמשי התחבורה הציבורית (למשל). מה יהיה הטעם בביטול גורף שלו, ללא בחינה מקצועית מעמיקה?כלומר, גם אם כ"ץ במעשהו הנמהר נתן לממשלה עתידית אור ירוק לבצע "טיהור", מוטב תעשה הממשלה הבאה, לא משנה כרגע מי ירכיב אותה, אם תבחן כל מקרה לגופו – ולא בפאנל של ערוצי טלוויזיה.

בשולי פרשת בלוט: אם מישהו צריך להיות מודאג במיוחד, הרי שזה "המתנחל הסולידי". ב- 1992, לאחר תבוסת הימין בבחירות, כתב הרב יואל בן נון (בעיתון "נקודה"): "לא הצלחנו להתנחל בלבבות".הכוונה הייתה לכך שרוב הישראלים רואים בהתנחלויות מכשול לשלום ובציבור המתנחלים – אוסף של אנשים קיצוניים. מועצת יש"ע, גוש אמונים וכל תנועות ההתיישבות שמעבר לקו הירוק, לא הצליחו לשכנע, באותם ימים, את כלל הציבור שאין הן אלא גלגול חדש ולרוב גם אמוני של דגניה, בית אלפא ונירים – כלומר, של החלוצים מתקופת טרום המדינה.מאז חלפו כבר כמעט שלושה וחצי עשורים. מעמדו של המיינסטרים המתנחלי הוא חסר תקדים – משוליים לקונצנזוס. לא ניכנס עתה לסיבות לכך (בראשן כישלון תהליך אוסלו), אלא רק נסתפק בשורה התחתונה. כפי שעולה מהסקרים שנערכים כאן לאחרונה, הציבור הישראלי אינו רואה בהתנחלויות עוד "מכשול לשלום" אלא להפך: חוד החנית של המעשה הציוני."חוד חנית", אבל עם כוכבית, כי בעוד המתנחל נתפס כציוני וערכי, נתפסים שולי המחנה, בין אם תכנו אותם בכינוי הסלחני "נוער הגבעות" או "טרוריסטים יהודים", כמי שמקרינים על הכלל.המקרה של בלוט, ובעיקר סיבת הפיצוץ מול שר הביטחון, מסמלת לא רק את האיוולת של השר הממונה, אלא גם את השבר בקרב אוכלוסיית המתנחלים. הנה סוף סוף הוסמך קצין בכיר, תומך התיישבות נלהב, לנהל את המאבק בטרור כרצונו ו… אפשר להתווכח על שיטותיו של בלוט, אבל קשה להתווכח עם התוצאות: ירידה חדה במספר נרצחי הטרור. הבעיה היא שהמיינסטרים המתנחלי, שרכב על גב הנמר, גילה עתה גם את שיניו. מדובר במפלצת שאי אפשר להאכיל מספיק כדי שתתרצה. היא מדביקה את כל המחנה בגזענות, אפילו ברצחנות. לשווא יסייגו ויציינו שמדובר במיעוט קולני וחולני. הטירוף שלו קוסם לצעירים, האנרכיזם מושך אותם – והתוצאה עלולה להסיג את ציבור המתנחלים עשרות שנים לאחור, אל הימים שבהם הדהדה אמירתו הנוקבת של הרב בן נון, שקראה לחשבון נפש.