אין כמו סטוץ עם הקהל האדום כדי להחזיר את התשוקה לכדורגל
וזכרוני הראשון אם יופייה של שירת אוהדי הפועל אינו מטעה אותי: הביקור הראשון שלי באצטדיון בלומפילד, כשאני כבר בתיכון – וברזומה שלי, כנער חיפאי, יש הרבה קריית חיים, קצת קריית אליעזר וכמעט כל מגרש כדורגל בארץ, מאשקלון ורמלה, ועד נצרת-עילית ועכו (הפועל חיפה שלי חזרה בסוף אותה עונה לליגה הלאומית אחרי שלוש שנים בארצית).מה הביא אותי לשם? לא ברור. הפועל תל אביב מעולם לא הייתה הקבוצה שלי, אבל היא הייתה – ועוד איך, הקבוצה שלנו. הקבוצה של המחנה, הדגל של ארץ ישראל הישנה והטובה, כמו שרצינו להאמין שהתקיימה פעם.הפועל הייתה הקבוצה של ההסתדרות. זו הייתה אולי מסואבת ורעה, אבל במדינה שמתנתקת משורשיה, היא הייתה לפחות הרעה "שלנו". הלבישו על זה את הכתיבה המופתית של עלי מוהר, את קול הקטיפה של אריק איינשטיין, את המאבק על מקום ברכבים שיצאו מהקיבוצים ליפו בשבתות, מעין-זיון ועד אילות, את דיוקנו המזוקן של צ'ה גווארה – ותקבלו את השמאל-מודל המושלמת.עם המטען הרגשי הזה הגעתי בפעם…
הכתבה מתארת את חווית הכותב במשחק הפתיחה של עונת 1983-1984 בין הפועל תל אביב לבית"ר ירושלים באצטדיון בלומפילד, ומקבילה אותה למשחק שנערך לאחרונה בין שתי הקבוצות באותו אצטדיון. הכותב, אוהד הפועל חיפה, מתאר את הקסם המיוחד של בלומפילד ואת האווירה הייחודית של קהל הפועל תל אביב, תוך התייחסות להיבטים חברתיים ופוליטיים הקשורים למועדונים.
ככה פותחים עונה.
הוא מציין את הפירוטכניקה המרהיבה של אוהדי הפועל, למרות הסכנות, ומשווה אותה לאווירה הפחות נלהבת של אוהדי בית"ר. הכותב מביע ספק לגבי יכולתה של הפועל לרוץ לאליפות, למרות הניצחון המרשים, ומצביע על חולשות הגנתיות. הוא גם מתייחס למצב המפורק של בית"ר ירושלים, הן מקצועית והן ניהולית, ומדגיש את חשיבות הקהל בהרגשת הדופק של הקבוצה.
© כל הזכויות על הכתבה המקורית שמורות למקור. דין אונליין מציג כותרת, תקציר וקישור בלבד. דירוג האובייקטיביות מחושב אוטומטית ומהווה הערכה בלבד.
דיון
אין עדיין תגובות — היו הראשונים להגיב.