אל תנסו את ה"תרופה" הזו לעקיצת מדוזה

function addEventClick(elem, did) { var time = new Date(); var id = $(elem).attr('id'); dataLayer.push({ 'event': 'user click', 'eventInfo': { 'did': did, 'user_ID': user_id, 'promoID': id, 'time stamp': time } }); }שחר לוטן הוא חוקר כלכלי ואסטרטגי, קצין מודיעין במיל' וחובב היסטוריה וגאוגרפיה, הכותב בלוג על אירועים ואישים מרתקים ונשכחים. במדור זה הוא חושף עיוותים היסטוריים מפורסמים, מדוע נוצרו, וכיצד הם משפיעים עד ימינו

שחר לוטן הוא חוקר כלכלי ואסטרטגי, קצין מודיעין במיל' וחובב היסטוריה וגאוגרפיה, הכותב בלוג על אירועים ואישים מרתקים ונשכחים. במדור זה הוא חושף עיוותים היסטוריים מפורסמים, מדוע נוצרו, וכיצד הם משפיעים עד ימינו

אם תלכו לחוף הים בקיץ הישראלי, לא נדיר שתמצאו מישהו יוצא מהמים עם פרצוף מכווץ מכאב ובפיו מילה אחת: "מדוזה". התגובה של רבים לרגע הזה היא לתת את אותה "עצת זהב" שממליצה להטיל שתן על אזור צריבת המדוזה כדי להקל על הסימפטומים.

כך מתגלגל לו עשורים אחד המיתוסים העקשניים, המביכים והמוזרים של עונת הרחצה. האמונה ששתן הוא "תרופת סבתא" לעקיצת מדוזה היא לא נחלתנו הבלעדית, אלא נפוצה למדי ברחבי העולם, מחופי ארה"ב ועד אוסטרליה, וכמו הרבה מיתוסים מודרניים, גם כאן התרבות הפופולרית נתנה דחיפה רצינית, כשפרק של הסדרה "חברים" משנות ה-90 הפך את הרעיון מבדיחה לתחושה גלובלית שמדובר בידע עממי מבוסס.

● אם תנווטו באמצעות טחב, אתם תלכו לאיבוד ● ביחס לעולם, לישראל יש ותק דמוקרטי מרשים

עם זאת, נראה שהמקור למיתוס כן מבוסס יותר, ונשען על אינטואיציה חצי-מדעית לפיה השתן שמכיל אמוניה ובעל חומציות מסוימת יכול "לנטרל" את הארס. אלא שהגוף האנושי ומנגנון הארס של המדוזה לא עובדים לפי אינטואיציות טלוויזיוניות.

נתחיל במדוזה: החוטית הנודדת, המין הנפוץ בישראל, היא מהגרת במונחים ביולוגיים. כמין פרימיטיבי שלא יודע לשחות, אלא רק להיסחף בזרם, היא הגיעה לחופי הים התיכון מהים האדום דרך תעלת סואץ, אותו פרויקט שאפתני מהמאה ה-19 שהביא לגל רחב של נדידת מינים כתופעת לוואי.

מאז ועד היום, תנאים סביבתיים משתנים, הרחבת הנתיב האסטרטגי והתחממות המים אפשרו לה להתבסס בנחילי ענק, הרחק מטורפיה הטבעיים. צריבתה מתרחשת בקנה-מידה מיקרוסקופי. זרועות הציד שלה מצוידות בנמטוציסטים, תאים זעירים שפועלים כמזרקים טעונים ברעל. חלקם מופעלים מיד עם המגע בעור, ואחרים נשארים "דרוכים" על הגוף גם אחרי שהמדוזה כבר לא שם.

כאן נכנס המיתוס לפעולה, ועושה נזק. כאשר שופכים על האזור נוזל שאינו מי ים – בין אם זה מים מתוקים, אלכוהול או שתן (שהוא ברובו המוחלט מים) – נוצר שינוי בלחץ ובריכוז המליחות סביב התאים שטרם נפתחו, דבר הגורם להתפוצצותם ולשחרור עוד ארס לתוך העור. כך, השתן לא רק שאינו מנטרל את הפגיעה, אלא מעמיק אותה.

ומה לגבי חומץ, שנחשב לפתרון ה"רציני" יותר? כאן התשובה יותר מורכבת. באזורים מסוימים בעולם, בעיקר מול מדוזות קטלניות באוסטרליה, חומץ אכן נמצא כטיפול יעיל שמונע "ירי" נוסף של נמטוציסטים. אבל מחקרים שנערכו בישראל מראים שמנגנון הארס של החוטית שונה ועמיד לסביבה חומצית, כך שגם חומץ אינו מומלץ.

אז למה ואיך המיתוס שורד? אולי כי הוא יושב בדיוק בנקודת המפגש בין מבוכה, אלתור והיגיון סמי-מדעי, כאשר במצבים של כאב פתאומי וחוסר ודאות, אנשים נוטים להעדיף פתרון מיידי וזמין על פני חוסר אונים. ואולי זה סתם סיפור טוב.

כך, הטיפול המומלץ הוא לשטוף את האזור הנגוע במי ים שיסירו תאי ארס שטרם הופעלו, להימנע משפשוף הצריבה, ולפנות לטיפול רפואי אם יש תגובה אלרגית או חריפה במיוחד. באופן אירוני משהו, הים הביא את המדוזות, אבל מימיו הם הפתרון המיטבי ברגע האמת.

לחיצה על הנושא תוסיף אותו לרשימת "הנושאים שמעניינים אותי", שםניתן לקרוא ולנהל את ההתראות כשמתפרסמת כתבה בנושא.

לצפייה בכתבות וניהול הנושאים, יש ללחוץ על כפתור בסרגל העליון