אם אתם מחפשים בידור כיפי כמו פעם, הסרט הזה הוא התשובה
בראשית היה סטיבן ספילברג, והוא ברא את סרטי האייטיז כפי שאנחנו זוכרים אותם: סיפורים על ילדים בפרברים האמריקאים, שמשפחותיהם לא מתפקדות במידה זו או אחרת, המבלים את ימיהם ברכיבה על אופניים עד שהם נתקלים בעל-טבעי או יוצאים להרפתקה קסומה. ראינו את זה בווריאציות שונות ב"אי.טי", אחד הסרטים המצליחים אי פעם, וגם ב"פולטרגייסט" וב"הגוניס". לאחר מכן הגיעו שלל חיקויים מוצלחים יותר או פחות, ולפני עשור עלתה בנטפליקס המחווה המצליחה מכולן, "דברים מוזרים".עכשיו מגיע סרט נוסף שקורץ לספילברג של פעם – "סוף רחוב האלון". המעניין הוא שהפעם, התוצאה קורצת גם לפרויקט מיתולוגי לא פחות של הבמאי הוותיק – "פארק היורה". העלילה מתרחשת ב-1982, השנה בה יצאו "אי.טי" ו"פולטרגייסט", ומעמידה במרכזה משפחה שכאילו יצאה מן הסרטים הללו. את ההורים מגלמים יואן מקגרגור, שבהחלט התבגר בשלושים השנה מאז צאת "טריינספוטינג", ואן האת'אוויי, אותה ראינו לא מזמן ב"שטן לובשת פראדה 2" ו"האודיסאה" ונמצאת כעת בעיצומה של אחת השנים הכי פוריות ומוצלחות של איזושהי שחקנית בשנים האחרונות. לשניים יש שני ילדים וגם כלב כמובן, שמתגלה כדמות משמעותית בעלילה.ב"פארק היורה" וההמשכונים שלו, הדינוזאורים קמו לתחייה במציאות העכשווית בזכות שיבוט ה-DNA הפרה-היסטורי שלהם. ב"סוף רחוב האלון", קורה ההיפך: בני האדם חוזרים בזמן בגלל חור תולעת או ממבו-ג'מבו שכזה, ומגלים את היצורים שנכחדו בחצר הבית שלהם.
"פארק היורה" התבסס על רב-המכר של מייקל קרייטון, וספילברג שינה דברים רבים. בין השאר, הוא היה בזמנו בשנים הראשונות לאבהות שלו, ולמד לאהוד ילדים – משהו שהשתקף בדמות הגיבור בגילומו של סם ניל, השחקן הניו זילנדי שבדיוק הלך לעולמו. הכוכב המנוח גילם פלאונטולוג שבתחילת הסרט סולד מילדודס אבל בסוף, אחרי שעבר איתם בונדינג מחשל במיוחד, לומד לאהוב אותם.את הקונבנציה הזו, של הגבר שלומד להיות אבא, ראינו באינספור סרטים אמריקאים. "סוף רחוב האלון" משחק איתה קצת, ברוח הימים – כאן, זו אם המשפחה בגילומה של האת'אוויי שבתחילה מביעה רצון לפרק את התא הגרעיני, אך אז לוקחת עליו אחריות ונלחמת כדי לשמר אותו. היא הדמות הכי אקטיבית בסרט והיא מי שעוברת את התהליך הכי משמעותי. האב כאן פסיבי למדי, ולמען האמת לא ברור למה היה צריך שחקן כמו מקגרגור כדי לגלם אותו – ואולי בכוונה הליהוק הזה נועד להסיח את דעתנו.יש בסרט גם רמיזות לנטייה הלסבית של בתה של הגיבורה, כולל בסצינה היפה בו, בה הנערה יושבת באוטו ומזמרת את להיט האייטיז הקצת נשכח "ואלרי" (בגרסה המקורית). אך מעבר לכך, המסר כאן שמרני ממש כמו בלהיטים של ספילברג, ומעביר את המסר שהעולם יכול לבוא לקיצו אלף פעם, אבל הכל יהיה בסדר כל עוד שהמשפחה הגרעינית תישאר ביחד.
מעבר לדינמיקות המשפחתיות וכחלק מהן, רוב הסרט מתאר כיצד הדינוזאורים רודפים אחרי בני האדם שנקלעו לעידן שלהם כדי לטרוף אותם. גיבורינו מנסים להכניע אותם באמצעים מאולתרים כאלה ואחרים כדי לשרוד ולמצוא דרך הביתה. את הסצינות הללו מתאר "סוף רחוב האלון" בצורה נפלאה: פעם אחר פעם הוא מצליח ליצור ולשמור על מתח, מוצא סיטואציות מעניינות ומפתיעות ומשתעשע עם קלישאות. האפקטים המיוחדים מפליאים להציג את הדינוזאורים בצורה מאיימת, דוחה, מרהיבה, משכנעת ומרשים מכל – מקורית. גם אם ראיתם את כל ההמשכונים של "פארק היורה", בכל זאת מצפים לכם כאן חברים חדשים שכמותם עוד לא ראיתם על המסך. תצוגות המשחק טובות, אבל פחות טובות מהאפקטים. בעלילה יש חורים בגודל חורי התולעת שמניעים אותה, והיא מסתיימת בקול ענות חלושה. אך למרות המגרעות הללו, בסך הכל הצפייה מהנה וכיפית מאוד. כיף שעוד עושים סרטים כאלה.
את הסרט הפיק ג'יי.ג'יי אברהמס, שבאמתחתו כבר מחווה אחת לספילברג, אותה בזמנו הוא ביים והקולנוען המיתולוגי הפיק – "סופר 8". הפעם, מי שכתב וביים הוא דיוויד רוברט מיטשל, שפרץ לפני כ-12 שנה עם "It Follows", סרט אימה מופתי ומקריפ, שהשתתף בפסטיבל קאן. לאחר מכן ביים את "Under The Silver Lake" האמנותי והיומרני, שגם כן התחרה בריביירה. פה הוא מוכיח שכמו ספילברג, גם לו יש כישרון ליצור ממתקים שאולי לא יתחרו בפסטיבלים, אבל מיטיבים לספק בידור סוחף לכל המשפחה. "סוף רחוב האלון" מותח, מאיים ומפלצתי – אבל לא מדי. לכן הוא נהנה מהגבלת צפייה מתירנית, ובהקרנה בה נכחתי היו הרבה ילדים. בהחלט נראה שהם נהנו. גם בחופש הגדול, רוב הסרטים על המסך מיועדים לילדים בלבד או למבוגרים בלבד. המחווה של מיטשל לספילברג היא מסוג התוצרים הנדירים שסבא יכול ללכת אליו עם בתו ועם נכדו, למשל, וגם לא מצריך בקיאות מוקדמת עם הומרוס או עם קומיקס וכיוצא בכך. "סוף רחוב האלון" לא ישנה את עולם הקולנוע כמו "אי.טי" ו"פארק היורה" בזמנו, אבל כיאה לשמו הוא מצליח להיתלות באילנות גבוהים בלי ליפול מהם.
הסרט החדש "סוף רחוב האלון" מוגדר כמחווה לסרטי סטיבן ספילברג משנות ה-80, המשלב אלמנטים מ"אי.טי" ו"פארק היורה". העלילה, המתרחשת בשנת 1982, עוקבת אחר משפחה אמריקאית טיפוסית שחוזרת בזמן ומוצאת את עצמה רודפת אחרי דינוזאורים. הסרט, בכיכובם של יואן מקגרגור ואן האת'אוויי, מתמקד באם המשפחה שלוקחת אחריות על שימור התא המשפחתי, בניגוד לקונבנציה של האב הלומד להיות אבא.
"סוף רחוב האלון" מותח, מאיים ומפלצתי - אבל לא מדי.
למרות חורים בעלילה וסיום חלש, הסרט מצליח ליצור מתח ולשעשע עם אפקטים מיוחדים מרשימים המציגים דינוזאורים בצורה מקורית. הסרט, שהופק על ידי ג'יי.ג'יי. אברהמס ובוים על ידי דיוויד רוברט מיטשל, מציע בידור מהנה לכל המשפחה ומתאים לצפייה משותפת של דורות שונים.
© כל הזכויות על הכתבה המקורית שמורות למקור. דין אונליין מציג כותרת, תקציר וקישור בלבד. דירוג האובייקטיביות מחושב אוטומטית ומהווה הערכה בלבד.
דיון
אין עדיין תגובות — היו הראשונים להגיב.