"אם הייתי בוחר אחרת הייתי יכול להיות כמו שלום חנוך"

"אם שואלים מי זה נפתלי אלטר, לא בהכרח יודעים להגיד אם הוא מוזיקאי או אחד שעשה סרטים", אומר נפתלי אלטר, שחתום בין השאר כמפיק ותסריטאי שותף על הסרט המיתולוגי "גבעת חלפון אינה עונה" וכמלחין על נכסי צאן ברזל כמו השירים "עוד חוזר הניגון", "תן לשים ת'ראש על דיונה", "טוליק" ו"יונתן סע הביתה". "תראה, המוזיקה יותר קרובה אליי, והיא באמת חלק ממני. הקולנוע זה מלחמה עם המון אנשים. אחרי שסיימתי את הלימודים, הייתי בצומת ושאלתי את עצמי מה אני רוצה לעשות. אני חושב שבחרתי אז מתוך פחד. יצירת השירים זה לא דבר שקרה לי מוקדם אלא בשלב יותר מאוחר. כשאני מצליח להגיע לגרסה מוזיקלית שאני מרוצה ממנה זה קצת כמו לידה קטנה. אפרופו זה שלא יצא לי לכתוב הרבה מדי שירים, ידעתי שהמוזיקה יקרה לי מאוד ולא רציתי להיות במצב שאני עושה פרסומות, נניח, בשביל להתפרנס. אז זה נשמע כמו צידוק לגיטימי, אבל אני יודע להגיד לך, היום, במבט לאחור, שזה היה מתוך חשש. אז אני באמת מתחרט שהמינון של המוזיקה בחיי לא היה גדול יותר. אני חושב שאם הייתי עושה רק מוזיקה יכולתי להגיע יותר רחוק במעמד, בהכרה ולהיות כמו שלום חנוך".

החודש ימלאו 50 שנה לצאת הסרט "גבעת חלפון אינה עונה", בבימויו של אסי דיין, אותו כאמור הוא כתב עם נפתלי אלטר, שגם היה שותף בהפקה, כתב לו שירים ואף הופיע בו בתפקיד קטן של הש"ג. במסגרת אירוע מחווה לסרט, "תן את הכבוד לצה"ל" שמו, שיתקיים במסגרת פסטיבל עין גב, אלטר יקבל פרס על מפעל חיים מטעם הפסטיבל. באירוע ישתתפו גם חלק מחברי הקאסט המקורי של הסרט – גברי בנאי, חנה לסלאו, מיקי קם ואושיק לוי לצד אמנים נוספים.

יובל שנים אחרי יציאת הסרט, ועבור אחד מיוצריו, הצלחתו היא עדיין תעלומה במידה רבה. "נורא קשה לתת תשובה חד משמעית לשאלה מה גרם לסרט הזה להפוך למה שהפך להיות", אומר אלטר. "אני חושב שפשוט הייתה ערמה מאוד מוצלחת של 50 או 60 אנשי צוות ושחקנים בניצנים בשלושת השבועות בחום הבלתי נסבל של קיץ 76'. לאסי היה חשוב להביא את הצוות הנכון ובחירת אנשי הצוות הייתה מדוקדקת. כולנו עבדנו בשמחה, היה מאוד מצחיק, בילינו ממש, הייתה רוח ואנרגיה יוצאות דופן. פולי, למשל, לא הפסיק להיות סרג'יו במשך שלושה שבועות, גם בהפסקות, ואולי גם אחרי הצילומים".

"אבל היה מאוד קשה פיזית. זה הזכיר לי את המילואים שלי בשריון, שהיו לא רחוקים משם. אנשים שואלים: איך עושים סרט קאלט? אף אחד לא יוצא לדרך ואומר 'אני הולך לעשות סרט קאלט'. זה פשוט קורה. עשינו את הסרט הכי טוב שיכולנו, הכי מצחיק שאנחנו. היו קטעים שאסי כל כך צחק תוך כדי טייק, שהיה צריך לנשוך שמיכה כדי שלא ישמעו את הצחוק בסאונד. הרבה בגלל האנשים שעבדו בסרט הזה והחומרים היו טובים. אגב, לא היו אימפרוביזציות, הכל נצמד לטקסט".

הפקת ויצרת שורת סרטים עם אסי דיין, חלקם היו בעלי אלמנטים ומרכיבים דומים ל"חלפון", מה גרם לשאר הסרטים לא להמריא לפסגה של "חלפון"?

"נכון, עשינו עוד סרטים ביחד אבל אף אחד מהם לא היה כזה. תראה, דיברתי על הצוות ב'חלפון' באופן כללי, אבל העיקר היה חברי הגשש החיוור, שהיו אז בשיאם. הייתה לי שיחה עם פשה, האמרגן שלהם, והוא מאוד דאג וחשש שהסרט לא יצליח. אמרתי לו, קודם כול, אם הסרט לא יצליח, אף אחד לא יראה אותו, וזה לא יפגע חלילה בך ובגשש. אמרתי לו עוד דבר, בסוג של נבואה כזאת, שאם הסרט הזה יצליח, הוא יישאר גם בעוד אלף שנה. אותה נבואה מגשימה את עצמה. אני לא מדבר על כל אלה שנולדו שנים אחרי שהסרט יצא ומכירים אותו בעל פה. הנקודה היא שהסרט הזה הוא אבן בחומת התרבות שאנחנו בונים. בעוד אלף שנה, כשירצו לדעת מה קרה פה, יראו את 'גבעת חלפון'".

ב"גבעת חלפון אינה עונה", כמו בשאר שיתופי הפעולה שלך עם אסי דיין, גם כשהייתם שותפים מלאים בעשייה ובעלי תרומה שווה, הרוב המוחץ של הקרדיט והפוקוס התקשורתי והציבורי הוענק לדיין. במידה רבה נשארת בצלו. התבאסת מזה?

"זה ממש לא ביאס אותי, שמדברים יותר על אסי דיין מאשר עליי. בטבע שלי, כשיש פלאשים, אני מסתובב לאחור ולא בעניין. תשמע, קל נורא להתחבר לאסי ויותר קשה להתחבר אליי. אסי ידע להגיד בדיוק מה שהוא חושב ולא היה אכפת לו כל כך מה אנשים אחרים יגידו. לפעמים זה עבר את הגבול, לפעמים זה היה קיצוני קצת אבל נכון. אז אסי הוא דגל, הוא איש שאפשר להתייחס אליו וגם יש לו היסטוריה ארוכה. אני סיימתי ללמוד בלונדון, פגשתי שם את אסי והוא הציע לי להיות עוזר במאי של בועז דוידזון בסרט 'חצי חצי', סרט ששניהם עשו. הגעתי ישר מהלימודים אל הסט וזאת הייתה באמת חוויה מדהימה. די מהר אסי ואני התחברנו. אסי הוביל ואני הייתי מאחוריו. בכלל החברות שלנו, שהתחילה בגיל 21-22, הייתה מאוד מיוחדת ונדירה. זו חברות בין מפיק לבמאי. יש ביניהם קונפליקט בסיסי תמיד, הבמאי רוצה לעשות עוד טייק והמפיק אומר שאי אפשר, אבל שנינו ביטלנו את האגו אחד מול השני. הערכנו מאוד זה את זה".

אנשים לא יודעים שבין השורות הבלתי נשכחות שאתה חתום עליהן ב"חלפון" יש את האמירה של פוליאקוב: "אני לא מבין איזה אינטרס יש להם לבוא פה בחום הזה". אילו משפטים מוכרים נוספים מהסרט כתבת?

"זה נכון שאני כתבתי את זה. אגיד אולי קצת בחוסר צניעות, שזה נורא מצחיק אותי, המשפט 'איזה אינטרס יש להם לבוא פה בחום הזה'. זה כל כך נכון, הוא בעצם אומר, בוא נפסיק עם השטויות האלה! אני כתבתי גם את המשפט 'לכל פקק יש בקבוק, ולכל דלי יש סמרטוט'. אבל הכתיבה הייתה עבודה משותפת. עשינו את זה ביחד. צחקנו ביחד. התברר שכל מה שהצחיק אותנו מצחיק גם אחרים. באחת ההקרנות הראשונות, בקולנוע תל אביב, אלפיים מקומות, אני ואסי נכנסנו בחושך, נעמדנו ליד הקיר האחורי, וזה באמת היה תענוג. לעמוד שם בחושך ולשמוע את הקהל צוחק, וברמה הזאת, זו הייתה חוויה של כוח והצלחה. בהקרנות הבאות כבר הקהל כבר התחיל לזרוק את הטקסט ביחד עם הסרט. התחושה הייתה שעשינו משהו וכל כך הרבה אנשים נהנים מזה! אף אחד לא העלה על דעתו שזה יתגלגל ב-50 השנים הבאות ושגם אחריהן ימשיכו לראות את הסרט. אני קורא לזה אירוע קוסמי. זה באמת משהו שאי אפשר לדמיין שיקרה".

גברי בנאי צדק: ההמשכון של "גבעת חלפון" פאתטי ולא הכרחי

"הביקורות על 'גבעת חלפון' היו נוראיות", נזכר אלטר. "אחד המבקרים כתב 'אסור לתת לאסי להתקרב למצלמה'. אסי זכר את הציטוט הזה! תמיד היה פער גדול בין המבקרים שרצו את שלהם, והקהל שאמר את שלו".

בסרט הבא שבו שיתפו פעולה הבמאי אסי דיין ושלישיית הגשש החיוור, "שלאגר", כבר לא השתתפת. אדם שהיה קרוב מאוד לדיין תהה באוזניי אם זה מעיד על כך שהייתם מסוכסכים או במתחים.

"לא. רציתי לנוח. לא רציתי לעשות עוד סרט. לא היו בינינו מתחים, נהפוכו. ב'חלפון' החזרנו את כל החובות שלנו. אסי רצה לעשות את 'שלאגר' ואני לא. לקחתי חופש. חצי שנה לא עשיתי כלום. צביקה פיק עשה מוזיקה נהדרת, אבל אתה יכול לראות את ההבדל בין 'שלאגר' ל'גבעת חלפון', אפרופו זה שלא הייתי מעורב ב'שלאגר'. תראה, 'שלאגר' הוא ערמה של מערכונים, חלקם מוצלחים, אבל הסרט ברדק, מבולבל והסוף שלו גם קצת לא ברור. אז אני לוקח לעצמי קרדיט הפוך כזה, ואומר 'אם אני הייתי שם, הסרט היה נראה אחרת'".

לאחר עשרות שנים של חברות טובה ושיתוף פעולה יצירתי, אסי דיין הלך לעולמו במאי 2014, בגיל 68. ביום מותו היית אמור להיפגש איתו.

"נכון. בשנתיים האחרונות של חייו, לימדתי תסריטאות באוניברסיטת תל אביב. הוא גר ליד האוניברסיטה אז ביקרתי אותו שם. פתאום בא לנו לעשות משהו אחרי הרבה שנים שלא עשינו דברים ביחד ובהן כל אחד הלך לדרכו. החלטנו לעשות פרויקט, שדיברנו עליו לראשונה המון שנים קודם. זה היה אחרי שעשו עליו סדרה תיעודית מוצלחת בשם 'החיים כשמועה'. הרעיון לפרויקט שלנו נקרא 'חיי ושקרים אחרים', סדרה מוקומנטרית, והרעיון היה שהכל יהיה פייק, ולאסי בסיפור בכלל יש מכולת. בדירה הקטנה שלו ברמת אביב, אני הייתי אמור לנגן בפסנתר. הפרויקט הזה לא היה ניסיון להביא מיליוני אנשים אבל אני בטוח שהיינו נהנים ממנו, ואולי גם אחרים. התחלנו לעבוד ויש תסריט. קבענו פגישה נוספת על הפרויקט ליום חמישי ב-12:00 בצהריים. אסי מת באותו בוקר".

בחלוף השנים, דיין ואלטר כתבו תסריט לסרט המשך ל"גבעת חלפון". בהתחלה לא אהבו את התסריט ואחר כך אהבו אותו והתכוונו לצאת לצילומים בשנת 2008. מותו של ישראל (פולי) פוליאקוב באוקטובר 2007 הוביל לגניזת הפרויקט. בחודש שעבר עלה לאקרנים הסרט הקומי "גבעה 338", שנוצר כמחווה ל"גבעת חלפון אינה עונה". יוצריו הם ארז בן הרוש, אילן רוזנפלד, מאיה סובול, אייל אפטר וליאור דיין ומשתתפים בו אלי יצפאן, שחר חסון, יעל פוליאקוב (בתו של פולי), טל פרידמן ועוד. הסרט קיבל ביקורות שליליות מרוב מבקרי הקולנוע. בניגוד לשייקה לוי, שהופיע בתפקיד אורח, גברי בנאי סירב להצעה להשתתף ב"גבעה 338", על אף שנכתבה סצנה משותפת לו וללוי. "זה כבר נהיה פתטי. עברו 50 שנה. זה לא מעניין אותי", אמר בנאי ל-ynet.

"אני מתחרט שהפסקתי ליצור סרטים בישראל. יכלו להיות עוד כמה צ'רלי, אסקימו וסנוקר"

אז מה חשבת על הסרט "גבעה 338"?

"ראיתי את הסרט. זה באמת היה מוזר. הם לקחו בסיס צבאי, עם כל הבלגן שם וניסו לעשות משהו עדכני. עם כל הרמה הטובה של השחקנים שהופיעו שם, אני חושב שזה לא היה אותו חיבור שהיה לנו עם הגשש. כשהם רצו ליצור משהו בהשראת 'חלפון' פרגנתי, אמרתי להם לכו על זה. הם הבינו שאי אפשר לעשות 'חלפון 2' ולצפות שיקרה משהו דומה למה שקרה לראשון. אז הם עשו את הקומדיה שלהם. אמרו לי שזה לא כל כך מצליח בקופות".

אולי אם היית שותף ביצירה זה היה מצליח. יוצרי הסרט פנו אליך עם הצעה להיות שותף בעשייתו?

"הם לא הציעו לי. אבל מראש אמרתי שאני לא רוצה להיות מעורב. נפגשתי עם ארז לשיחה, הוא לא בא להציע לי להיות שותף, היה ברור שהוא יעשה את הסרט ושהוא לא צריך אף אחד שיעזור לו, כי הוא יודע מה הוא רוצה. זה קצת חבל. אפילו בהגדרה של עריכת תסריט אין ספק שהייתי יכול לעשות הרבה. קראתי מאות תסריטים בחיי. אבל זה היה המשחק שלהם. אמרתי להם שהם יכולים להשתמש במה שהם רוצים מ'חלפון'. בירכתי אותם ונתתי להם את כל ברכת הדרך".

השחקנית קרוליין לנגפורד ("מלך ליום אחד") הלכה לעולמה בגיל 68

המוזיקאי, היוצר והמפיק נפתלי אלטר נולד ביוני 1947 בתל אביב. בסוף שנות ה-60 היה שותף להרכב המוזיקלי "המתקוממים", בו ניגן באורגן, ומשנות ה-70 החל להלחין שירים. בשנת 1973 היה חתום על הסרט "הזמנה לרצח" כמפיק, מלחין המוזיקה ותסריטאי שותף לצד אסי דיין, שגם ביים. בשנות ה-70 וה-80 שיתף פעולה עם חברו דיין בכתיבה והפקה בעוד שורת סרטים, בראשם "גבעת חלפון אינה עונה" בו כתב יחד עם דיין את התסריט, הלחין את שיר הנושא של הסרט ואת השיר "תן לשים ת'ראש על דיונה" וגם שיחק בו בתפקיד קטן. עוד שיתף פעולה עם דיין בסרטים "חגיגה לעיניים", "יופי של צרות", "מלך ליום אחד" ו"בחינת בגרות". ב-1992 הלחין את פסקול סרטו של דיין "החיים על פי אגפא", שכלל גם את לחניו לשירים "דניאלה" ו"במקום הזה" למילותיו של דיין. אלטר זכה בפרס אופיר למלחין עבור חלקו בסרט. בין הסרטים הנוספים שעליהם חתום אלטר בתפקידים שונים – תסריטאי, במאי ויוצר המוזיקה: "אירית עירית", "השיגעון הגדול", "פוטו רומן", "יוסלה, איך זה קרה?" ו"כוח משיכה".

הלחן הראשון שיצר היה ללהיט "יונתן סע הביתה" שכתב יהונתן גפן ושר אושיק לוי. השיר נכלל באלבומו השני של לוי שיצא ב-1974 בו הלחין אלטר שירים נוספים ובהם "ניגון עתיק" למילותיו של נתן אלתרמן. שיתופי הפעולה שלו עם לוי נמשכו באלבום משותף שהוציאו ב-1976, "איפה טעינו" שמו, שבו הלחין את שיר הנושא למילותיו של זאב טנא ואת "זכרון יעקב" בו חתום אלטר גם על המילים. ב-1978 הלחין את "טוליק" ללוי, שביצע את השיר בפסטיבל שירי הילדים. באמצע שנות התשעים שבו השניים לשתף פעולה באלבומו של לוי "לפעמים לא בכוונה". בנוסף, הלחין את "עוד חוזר הניגון" למילותיו של אלתרמן, שביצעה במקור נירה גל ונודע בגרסת הכיסוי של ברי סחרוף. בשנת 2011 הוציא את אלבום הבכורה שלו, "נסיעה" שמו.

מבקר הארץ בן שלו כתב עליך: "אלטר לא הלחין הרבה, אבל אחוזי הפגיעה שלו היו מעוררי התפעלות".

"נכון, זה באמת ככה. אף אחד לא אמר לי 'בוא תעשה שלאגר'. כשיהונתן גפן נפטר, הזמינו את אושיק ואותי לשיר בקפלן. היו שם בין 100 ל-200 אלף איש, יותר אנשים ממה שהיה בהופעה של קווין, וכולם שרו את 'יונתן סע הביתה'. זה היה מאוד מאוד מרגש. זו באמת הייתה חוויה מיוחדת".

זה היה הלחן הראשון שלך. הצבת לעצמך רף גבוה.

"לא הצבתי רף, יצא לי. אני גם לא יודע להסביר איך זה עבד ואיך זה הצליח. אני לא יודע. אני שם את הידיים על הפסנתר, אני מתקדם וזה קורה".

אחד השירים היפים ביותר במוזיקה הישראלית הוא "עוד חוזר הניגון" שכתב אלתרמן, בלחן שלך ובביצוע של ברי סחרוף. מה חיבר אותך אל אותו עובר האורח המתואר בשיר ואל הניגון שהוא חוזר אליו?

"לא הייתי ער לגרסאות הקודמות שעשו לשיר. בפזמונים שאלתרמן כתב יש מוזיקה פנימית. זה מסודר, יש קצב נכון ויש חרוזים. אני אומר שיש במילים עצמן מוזיקה ועכשיו אני רוצה להביא את המוזיקה שלי. מעבר לזה שהטקסט של 'עוד חוזר הניגון' כל כך מתאים למוזיקה, אני מנסה להבין למה השיר הזה כל כך מדבר לאנשים? קראתי עבודות דוקטורט על השיר הזה. יש בשיר הזה כבשה, איילת והֶלֶך. אבל מה שאנשים הכי יכולים להתחבר אליו הוא המשפט הזה, 'עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא'. הוא לגמרי ברור. לגבי הכבשה והאיילת, שם פחות רוצים להבין במה מדובר. גם אם אני לא מבין על מה מדובר, זה באמת שיר מופלא, המנגינה התחברה לי ויצאה טוב".

הוצאת אלבום בכורה בגיל מאוחר מאוד, 63.

"נכון. לקח הרבה זמן. אי אפשר להגדיר אותו כהצלחה גדולה אבל היה לי חשוב לעשות את זה. אחר כך עשיתי דבר עוד יותר חשוב מבחינתי, לקחתי טקסטים שאסי כתב לאורך השנים, הלחנתי אותם והוצאתי דיסק".

בתך, המוזיקאית המוכשרת רוני אלטר, חיה כבר מעל לעשר שנים בפריז. עד כמה זה קשה להיות רחוק ממנה וממשפחתה?

"שאלתי את הבן שלי, יש לך מחשבה אולי לשכור איזה בית בחוץ לארץ. זה לא עולה על דעתו בכלל. לפני יותר מעשר שנים, רוני עזבה 'לחצי שנה', מה שנקרא. בינתיים היא התברגה היטב בתחום, יש לה בן זוג, יש לה עכשיו תינוק חדש, אז הכל נראה יותר טוב. יש ווטסאפ ואתרי חדשות, וכשהיא רואה בהם שהיו אזעקות בארץ היא מתקשרת אליי מפריז לדעת אם נכנסתי לממ"ד או לא. 'אבא, לממ"ד!'. התקשורת מאוד צפופה. והיא תבוא להצביע בבחירות. זה חשוב לה. היא מקפידה על זה מאוד".

"אנחנו הפכנו אותו לכוכב": יורם גלובוס נפרד מצ'אק נוריס בריאיון מיוחד

לצד פעילותו רבת השנים כמוזיקאי, יוצר ומפיק סרטים, אלטר גם עמד בראש קרן הקולנוע הישראלי, כיהן כחבר הנהלה בקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה וניהל את מחלקות הדרמה של רשת ושל HOT. בנוסף, עד לאחרונה שימש כחבר המועצה הישראלית לקולנוע.

מה היה יחסך למאבקו של שר התרבות מיקי זוהר בתרבות בכלל ולרפורמה מעוררת הסערה שלו בפרט, שנותנת העדפה בתקצוב לסרטים מסחריים, צעדים שהובילו למחאה עזה נגדו בתעשייה?

"זה נורא. כשישבתי בישיבה מול מיקי זוהר במועצת הקולנוע הוא אמר את הטקסט הזה שלו, זה כסף של הציבור ומגיעים לציבור הדברים שהוא רוצה. זה משפט מופרך לגמרי. איך יודעים אם הסרט יצליח? אין דרך לדעת מה יהיה השלאגר הבא. ויש את האבסורד הזה, אם סרט מצליח, למה לתת לו עוד כסף, במקום לתת למישהו אחר שרוצה לעשות סרט? במפגש שלי עם הפוליטיקה, לא ידעתי עד כמה הפוליטיקה היא תחום ספציפי אחד, ואני, עם האסכולות שאני מביא, זה דבר אחר. זה בכלל לא אותה שפה. לפוליטיקאים, בעיקר מהצד הימני, יש כל שנה לפחות סרט אחד, שמטריף אותם. כי הוא מראה דברים לא טובים, שהם חלק מהחיים שלנו. אנחנו לא צוחקים פה כל הזמן, זה מקום שגם בוכים בו. אז בכל פעם יש סרט אחד שמטריף את הפוליטיקאים, וכל השאר נמחק".

מה לדעתך היה המניע של מיקי זוהר בדחיפת הרפורמה שלו בקולנוע?

"למיקי זוהר יש חבר, שנקרא משה אדרי. הם חברים ולאדרי יש המון בתי קולנוע. אדרי הוא הנהנה העיקרי מהעדפה של הסרטים המסחריים".

נראה שהמועצה הישראלית לקולנוע, שבה היית חבר, עברה פוליטיזציה.

"אין ספק. זה התחיל כבר מאז שהגיעה לימור לבנת. היא התחילה את הנורמה הזאת, מתוך ניסיון להיכנס לתחום התוכן, ולא להצליח כמובן, כי על זה שומרים שם חזק. אבל הם עדיין מנסים לעשות את זה, מהפינה, מאחורה. אז הם אומרים: בוא נעשה קומדיות! שלא יגידו דברים רעים על ישראל. זה קטן מצדם לחשוב שהם יכולים לשלוט בתכנים".

הקדנציה שלך במועצה הישראלית לקולנוע לא הוארכה, למרות שבניגוד לאחרים במועצה שלא ברור מה הקשר שלהם לקולנוע, אתה מבכירי הקולנוענים בישראל ומגיע לך לזכות בפרס האקדמיה. האם הסיבה לאי הארכת הקדנציה שלך היא שהיית אופוזיציה במועצה?

"מועצת הקולנוע נבחרת ברובה על ידי השר. יושבים שם אנשים שבתחום הקולנוע לא מבינים על מה מדובר ומה שהשר רוצה – מצביעים בעדו. לכן לאופוזיציה שלי היה הד אבל היא הייתה חלשה".

"אי אפשר לעבור את החיים האלה בלי חיבוק. אני קיבלתי אותו מהקהל"

עם זאת, אומר אלטר, "הייתי אופוזיציה צעקנית. בשלב מסוים, די בהתחלה, הבנתי שאין עם מי לדבר. שאנחנו מדברים בשפה אחרת. רציתי לעזוב. בדרך כלל כשנגמרת קדנציה מאריכים לקדנציה כפולה. אבל הם נורא שמחו לאידי ואמרו לי: 'תודה רבה על מה שעשית, וביי'. זה שלא האריכו לי את הקדנציה זו תעודת עניות למשרד התרבות ולשר. אני לא לקחתי את זה באופן אישי. אני באמת צעקתי את כל הצעקות שלי, ולפעמים הייתי אפילו בוטה, ואמרתי לשר זוהר שהוא הורג את חוק הקולנוע. יש מסמך של קהלת שממליץ – קודם כול תעשו סרטים שמצליחים אצל הקהל, כי זה הכסף שלו, ובנוסף הציעו שהלקטורים יהיו עובדי משרד התרבות. והם כמובן יעשו את העבודה כמו שצריך, כמו שהשר רוצה. זה לא יקרה".

לאורך הקדנציה שלו, שר התרבות זוהר ניסה פעמים רבות לצנזר תכנים ולפגוע בחופש הביטוי ובתוך כך גם נאבק באקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה והקים טקס פוליטי שספג קטילות רבות.

"השר זוהר מתייחס לחברי האקדמיה כאילו הם כולם שמאלנים וכולם נגד המדינה. אבל הם עושים את הסרטים, מה אתה רוצה? תביא תאילנדים שיחליפו אותם. כל הקטע הזה שהוא עשה טקס פרסים משלו הוצג כאילו בגלל שהאקדמיה בחרה בסרט 'הים', אז זה העונש שהם יקבלו. אבל הוא תכנן את זה עוד קודם, עוד לפני הזכייה של הסרט! זאת אומרת, יש לו דעה בסיסית שכל הקולנוענים הם שמאלנים וחלקם רוצים לעשות גם סרטים נגד ישראל. בעניין הזה, מיקי זוהר פרימיטיבי. זה כאילו ניסיון לשנות את המצב אבל אי אפשר ולא צריך לשנות את המצב".

כפי שפרסמתי בוואלה תרבות, לפני חצי שנה כמה ארגוני קולנוע – האקדמיה לקולנוע, הפורום הדוקומנטרי וקרן קופרו – פנו ליועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרה-מיארה, בדרישה לעצור מהלך שמאיים לבטל או לפגוע מאוד בתמיכת משרד התרבות בשיווק סרטים ישראליים בארץ ובעולם וטענו שזהו "מעשה בלתי חוקי שיפגע בקולנוע הישראלי".

"זה לא ברור. בארצות הברית משקיעים עשרות או מאות מיליוני דולרים על שיווק סרטים, כשמוציאים שם סרט 50 אחוז מהתקציב הולך לשיווק. פה שר התרבות לא נותן. זה חלק מחיסול החשבונות שלו עם האקדמיה לקולנוע וטלוויזיה. וזה כסף קטן. זה נורא פרימיטיבי ועלוב".

לאור העובדה שאתה אופוזיציונר במועצה לקולנוע ומתנגד למהלכי השר זוהר ובהם טקס הקולנוע הפוליטי שלו, היו בתעשייה מי שהופתעו לראות אותך פוקד את הטקס השנוי במחלוקת.

"הלכתי לטקס כי רציתי שיראו אותי, בתור אופוזיציונר. באמת התלבטתי, אבל חשבתי שבתור חבר מועצת הקולנוע ואופוזיציונר אני לא יכול להיות ברוגז".

טרם התקבלה תגובת שר התרבות מיקי זוהר.

לסרג'יו פנית, לא טעית: החידון הכי קשה שתעשו על "גבעת חלפון אינה עונה"

הלחנת את השיר "איפה טעינו" למילותיו של זאב טנא, ששר אושיק לוי. איזה מהטעויות שעשתה הממשלה הזאת מכאיבות לך במיוחד?

"כואב לי בלב בכל פעם שאני שר את 'איפה טעינו?'. זה שיר נאיבי, שבכלל הלך לכיוונים אחרים. הוא מדויק מאוד באמירה הזאת שלו 'באנו אלייך עם המון אמונה, רצינו ממך לעשות מדינה', אבל… זה מתסכל כל כך שאחרי 50 שנה השיר נשאר כל כך אקטואלי. זאביק טנא הוסיף עוד בית לשיר, אחרי שהוא גילה איפה טעינו. הבית עוסק בנכבה. על זה שבאנו הנה והיו פה עוד אנשים, אבל אמרנו להם 'לכו'. אני לא הרגשתי שיש תשובה לשאלה הזאת, 'איפה טעינו?'. זה מכלול של דברים. העם היהודי הנבחר, מעצם זה שהוא נבחר הוא הזמין לעצמו כל כך הרבה צרות, 'אני נבחרתי ואתם לא'. עצם ההגדרה הזאת, שאנחנו יותר טובים מאחרים, יוצרת אנטגוניזם נגדנו".

עד כמה המצב במדינת ישראל מטריד אותך?

"האופטימיות נעלמה ב-7 באוקטובר וכל מה שקרה אחר כך שחור וקשה. אני שמח רק שההורים שלי לא פה. אף פעם לא היינו בבור כזה עמוק, מכל הכיוונים, וזה נמשך כבר כמה שנים. עכשיו מדברים על זה שאולי יהיה שינוי. אז נסתכל קדימה בקצת תקווה. אני לא יכול לדמיין לעצמי מה יהיה אם השינוי הזה לא יקרה. לא רוצה לחשוב על זה אפילו".

איזה פספוס גדול היה לך בחייך?

"דרך מנחם גולן הגעתי ללוס אנג'לס וישבתי אצלו במשרדים. פגשתי את פרנק סינטרה ואת כרים עבדול-ג'באר במעלית, באותו זמן, שניהם באו למנחם! אבל לא אהבתי את לוס אנג'לס. לא התאים לי. אחרי שעשיתי את הסרט 'אירית עירית', שמאוד הצליח, מנחם רצה שאני אעשה באפריקה את הסרט 'קופיקו' שהוא כתב ושלח לשם אותי ואת משפחתי. עכשיו, זאת לא הייתה שאיפת חיי לעשות סרט שנקרא 'קופיקו' אבל זאת הייתה הזדמנות להגיע לקולנוע האמריקאי ואולי אפילו להצליח. ביליתי חצי שנה בסיורי לוקיישנים באפריקה. כל הזמן אמרתי למנחם, צריך לתקן את התסריט כי הוא לא מספיק טוב. בשלב מסוים למנחם נמאס ממני והוא אמר לי 'עזוב. אם אתה לא רוצה לעשות את התסריט הזה, תטוס הביתה, ובועז (דוידזון -ש"ב) יעשה את זה'. זה מה שקרה. הייתי יכול לבחור בשביל אחר, להתפשר אמנותית ולהתאמץ יותר למרות הקושי – כדי לעשות קריירה באמריקה. פספסתי את ההזדמנות אבל אני לא מתחרט על זה כי אני מרגיש שכל הדברים הטובים שעשיתי יכלו לקרות רק בארץ. חד משמעית. אמריקה לא דיברה אליי".

בלעדי: אושיק לוי ונפתלי אלטר בחזרה

באפריל 1973, כשהיית בן 25, שאלו אותך ב"ידיעות אחרונות" מה תוכניותיך לעתיד. אמרת "לעשות סרטים ולהוציא תקליט ובו הלחנים שחיברתי". עשית זאת, גם אם קצת באיחור. ועכשיו כשאתה נושק לגיל 80, מה התוכניות לעתיד?

"יש לי עוד קבוצת שירים שאספתי ואני רוצה להקליט אותם. טקסטים של אשכול נבו. זאת התוכנית שלי לאחרי הבחירות, מה שנקרא. יש לי נכדים שאשמח ללוות אותם. הנכד הבכור, יונתן, בן 10, כבר התחיל לנגן גיטרה אז זה בכלל נחת. זה עובר בגנטיקה".

שנה הבאה אתה בן 80. עד כמה הגיל, ההזדקנות והמוות מעסיקים אותך?

"קודם כול זה מדהים אותי שהגעתי לגיל הזה. רוב החברים הטובים שלי כבר לא איתנו. נפטרו מזמן. פרופסור ליבוביץ' אמר 'הבעיה בזקנה זה שכל הזמן צריך ללכת ללוויות של החברים שלך'. זה ממש ככה. כל שבוע אני הולך להלוויה. בגיל 80 אני מסתכל על עצמי במראה ואומר 'אתה מאמין שאתה בן 80?!'. תראה, יש לי בארון 10 ג'ינסים ו-30 טי-שירטים. אני קל למרות שאני לא ספורטיבי. אני לא דורש יותר מדי מעצמי מבחינה גופנית. אני ממשיך. מסתכל ימינה ושמאלה ולא רואה מספיק אנשים שאני אוהב. מחשבות על מוות גם מסתובבות. פטרתי את עצמי בעניין הזה מעצם העובדה שקל לי להאמין בגלגול נשמות. הנשמה לא הולכת לאיבוד. זה אפילו די מסקרן, אתה יודע, מה יקרה כשמתים. אף אחד לא חזר לספר מה קורה שם".

נאחל לך אריכות ימים ובריאות. אם היית יכול להיות נוכח בהלווייה של עצמך ולהספיד את עצמך, איך נפתלי אלטר היה מספיד את נפתלי אלטר?

"הייתי אומר, בגדול, ש-I was lucky. אני מהמעטים שעשו את מה שהם רצו לעשות, אהבו את מה שהם עשו וגם הצליחו במה שעשו. אז אני מרגיש בר מזל. לא שאי אפשר היה לעשות יותר, אבל אני מרגיש שמיציתי, ושעשיתי דברים שאני גאה בהם ונשארים אחריי. ותודה רבה לכם, לכל החברים שהגיעו. אני הולך ואני לא יודע מה יהיה. אני סקרן לדעת, ואם אני אוכל, אני אספר לכם בחלום!".