"אם למות – אז בבית": המחקר שמעלה שאלות על פינוי יישובי הגבול
עודכן לאחרונה: 28.8.2026 / 14:01
מחקר חדש של ד"ר ניווין עלי סאלח דראושה וד"ר שגית לב, מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן, מצביע על המחיר הכבד של הפינוי – ומעלה שאלה שרלוונטית גם ליישובים היהודיים בצפון: האם פינוי גורף הוא תמיד הפתרון הנכון?ערב אל-עראמשה היה היישוב הערבי היחיד בצפון שבו יושם פינוי נרחב במהלך מלחמת חרבות ברזל, בשנים 2023-2024. אלא שבפועל, מספר רב מתושביו סירבו להתפנות מלכתחילה, או חזרו לאחר זמן קצר. התופעה בלטה במיוחד בקרב זקני הכפר, על אף שהסכנה לא הייתה תיאורטית: הכפר ספג ירי, כוחות צה"ל פעלו בתוכו ובסביבתו, ובאפריל 2024, ממש בלב הכפר, נהרג חייל מילואים ונפצעו נוספים מפגיעת כטב"ם במקום.ערב אל-עראמשה הוא היישוב הצפוני ביותר במועצה האזורית מטה אשר, ושוכן על רמת אדמית סמוך לרכס סולם צור ומערת קשת, ממש צמוד לגבול לבנון. הוא מונה כ-1,700 תושבים, שהם בני שבט העראמשה הבדואי. בני היישוב ידועים בקשר החזק שלהם לאדמה, רבים עובדים בחקלאות בישובי הסביבה ורבים מהם משרתים בכוחות הביטחון ובצה"ל.
החוקרות עצמן לא הגיעו לערב אל-עראמשה. עובד סוציאלי מקומי שהן תדרכו בזום ערך עבורן ראיונות עם 14 מזקני הכפר, שבמהלך המלחמה התפנו, נשארו בביתם או חזרו אליו. את הראיונות שהוקלטו הן תמללו וניתחו. מהניתוח עלו פגיעות מחד, וחוסן מאידך. הפגיעות כללה את האיום הנתפס של המלחמה ואת מחירה הרגשי, ובהם פחד, הפרעות שינה בעקבות הפגזות, החמרה במצב הבריאותי והקוגניטיבי, בדידות ושעמום הקשורים לעקירה ולמוגבלות בניידות.החוסן, התבטא באסטרטגיות התמודדות המבוססות על אמונה באללה כמקור למשמעות ויציבות, תקווה לשלום ולביטחון, וסבלנות לנוכח אי-הוודאות המתמשכת."משפט שחזר אצל הזקנים היה: 'אם כבר למות, אני רוצה למות בבית שלי'", סיפרה ד"ר לב לוואלה. לדבריה, המחקר העלה עד כמה הבית עבור המרואיינים אינו רק מבנה: "זה המקום, השייכות, הכפר, בעלי החיים, החקלאות. זו שייכות מאוד שורשית, ביתית ורוחנית".גם הפתרון שנראה על הנייר מתאים יחסית, מלון בנצרת, בעיר ערבית, התברר עבור חלקם כזר לחלוטין. המעבר מכפר בדואי למלון בסביבה עירונית יצר תחושת ניכור וחוסר שייכות. חלקם העדיף לחזור לבתיהם למרות האש הבלתי פוסק.
רוצים להנות מאינטרנט מהיר וחבילת טלווזיה בזול? זה אפשרי!
בשיתוף וואלה פייבר
החוקרות נזהרו מלקבוע כי המסקנה היא שאין לפנות יישובים בסכנה. לדברי ד"ר לב, במצב חירום לא תמיד ניתן לנהל תהליך ממושך. אבל המחקר מצביע על הצורך לבחון מחדש פינוי אחיד וכפוי. "בדיעבד, ההקשר והרגישות התרבותית לא נלקחו מספיק בחשבון", היא אומרת. לדבריה, ייתכן שפתרון בסביבה כפרית יותר, מעבר לקרובי משפחה או תהליך המבוסס יותר על שיח ובחירה היה מאפשר לתושבים לעזוב בביטחון רב יותר.במובן הזה, הממצאים מהדהדים גם את הוויכוח שהתפתח ביישובים היהודיים שפונו בצפון. לראשונה יושם בישראל פינוי ממושך ורחב של יישובים שלמים מקו הגבול, ובדיעבד התבררו גם מחיריו: פירוק זמני של קהילות, פיזור משפחות, פגיעה בפרנסה וקושי של חלק מהתושבים לחזור. אצל אוכלוסייה כפרית ומבוגרת, אומרת לב, הניתוק עלול להיות קשה במיוחד.המחקר מצא אצל זקני ערב אל עראמשה גם מקורות חוסן משמעותיים שהם שואבים מהאיסלאם. אחד מהם הוא "סַבְּר" (בערבית: صَبْرٌ): סבלנות ויכולת לשאת קושי מתוך אמונה שהוא זמני. הזקנים נשענו על ניסיון חיים מצטבר ועל התחושה שכבר עברו מלחמות ומשברים, ולכן יעברו גם את זה. מקור נוסף היה האמונה הדתית: אצל חלקם ההכרעה אם יחיו או ימותו נתפסה בסופו של דבר כהכרעה של אללה, תפיסה שסייעה להתמודד עם הפחד ואף השפיעה על ההחלטה להישאר.
ד"ר ניווין עלי-סאלח דראושה וד"ר שגית לב יציגו את ממצאי מחקרן בכנס הדו-שנתי של האגודה הישראלית לגרונטולוגיה, שייערך בשבוע הבא, ה-2 וה-3 בספטמבר בבנייני האומה בירושלים, תחת הכותרת "בין שגרה לחירום אתגרים, הזדמנויות ומרחבי צמיחה". המסקנה שלהן אינה שפינוי הוא בהכרח טעות, אלא שלקראת הפעם הבאה, אם זו תבוא חס וחלילה, כדאי אולי לשאול, ובדרך של שיתוף הציבור להחליט האם באופן גורף נכון לפנות את אוכלוסיית הישוב כולה, ולהחליט לא רק את מי צריך לפנות – אלא גם לאן ואיך.
© כל הזכויות על הכתבה המקורית שמורות למקור. דין אונליין מציג כותרת, תקציר וקישור בלבד. דירוג האובייקטיביות מחושב אוטומטית ומהווה הערכה בלבד.
דיון
אין עדיין תגובות — היו הראשונים להגיב.