אמיר דדון מוכיח שוב שהוא אמן מוגבל בכמות ובאיכות היצירה שלו

אז מה עושים עם אמיר דדון? שאלו את עצמם דדון, המנהלים והמפיקים שמנהלים לו את הקריירה. יש לנו כאן זמר עם קול אדיר, אחד הקולות הכי טובים שהיו בארץ, אבל אין לו כמעט שירים חדשים משלו. הוא כמעט והפסיק ליצור. הוא כבר בן 50, הוציא בעבר שלושה אלבומים (האחרון לפני שמונה שנים), יש לו שלושה להיטי ענק נצחיים ("שאריות של החיים", "אור גדול", "לבחור נכון"), הוא כיכב במחזות זמר ("עלובי החיים", "לילה אחד באפריל"), הוא שיתף פעולה עם יוצרים גדולים (עידן רייכל, שלמה ארצי, קרן פלס), הוציא שירים עם חיילים ואנשי מילואים, הקליט שירים לפרויקטים של התקרבות לדת, התארח בשירים של אחרים ושר בהמון פרסומות. כל כך הרבה פרסומות, שכאשר שומעים אותו שר, זה עושה חשק לשתות קולה, להיכנס למקדונלדס או סתם לקנות משהו.אז מה עושים עם אמיר דדון? נוציא לו אלבום חדש. שייתן דחיפה לקריירה ולהופעות. כמה שירים חדשים כתבת, אמיר? שניים וחצי? טוב, זה לא מספיק. יש לי רעיון גדול, אמר מישהו. נחבר אותו למפעל הפופ של אבי אוחיון ומתן דרור, שיוצרים להיטים ואלבומים לאמני המיינסטרים הכי מצליחים בארץ. הם כבר יתפרו אלבום רוק-פופ-מיינסטרים חדש סביב הקול הנהדר של אמיר, יהיו לנו עוד שני להיטים בגלגלצ, עוד שירים שהקהל שלו יחבק בהופעות, ואנחנו מסודרים לשנים הקרובות. מדהים, בואו נלך על זה. אבל אם זה אלבום שאת רובו כתבו לו אחרים, איך נמשיך לשווק אותו לקהל כרוקר עוצמתי אך רגיש ומחפש דרך, ששר על נפתולי חייו והמצב במדינה? שאל מישהו. קודם כל, יש לנו שניים וחצי שירים שהוא עצמו כתב, ענה מישהו, ושנית, מה הבעיה להיות רוקר שאחרים כותבים לו, קח דוגמה מגידי גוב, מי כתב את "דרך ארץ"? מי כתב את "אין עוד יום"? עזוב אותך, אנשים יראו את אמיר עם הגיטרה והגובה שלו והכריזמה והקול הכובש וההתקרבות למסורת, ובשבילם הוא רוקר רגיש ששר על נפתולי חייו, גם אם הוא לא כתב את רוב השירים באלבום החדש.

אז מה עושים עם אמיר דדון? האלבום החדש והרביעי שלו, "ביום הכי יפה", נפתח עם "עפיפונים", שדדון יצר ובו הוא נזכר בילדותו בבאר שבע: "שיעור חשבון, מבט של אבא, פרא לא רגוע בעיר מדבר/ הרים גבוהים ריחות של חופש, עושים שטויות ביחד", וכולל שורה מקסימה על מישהי: "את הטיפה הכי יפה בים של אלוהים". זה להיט רוק מיינסטרים מהאזנה ראשונה, שיר שהקהל של דדון יצטרף בפזמון שלו מהאזנה שנייה. "זה קורה לאט" הוא בלדת רוק המנונית על מערכת יחסים, מהשירים שפעם קהל היה מדליק להם נרות. שיר הנושא, "ביום הכי יפה", גם הוא שיר שיכול לנצח קהל, אבל אם אבי אוחיון היה שם אותו בפה של, למשל, עדן חסון, או בניה ברבי, הוא היה נשמע טבעי גם אצלם. "רחובות ריקים", שיצר נתן גושן, הוא עוד שיר אהבה, מושפע משלמה ארצי ("זה בסדר מגיע לנו שקט, לא ייקחו לנו, לא את אתן לאף אחד"), שלקראת סופו מגיע אלמנט המנוני. "מעריץ מספר אחד" הוא שיר אהבה של בן לאביו, אבל אין בו ממש עומק.השיר הטוב באלבום הוא "לא מפחד ליפול (עולה גבוה)", שדדון יצר, והפיק ניר מימון. להיט המנוני מהאזנה ראשונה, שכולל שורה על ההתקרבות לדת ("נפש רעבה, בן אדם מחפש תשובה"). דדון מביא כאן למקסימום את היכולת שלו לשבות לב וליצור בארבע דקות אירוע מוזיקלי שאי אפשר להתנגד אליו. יפה לו. אבל מיד אחריו מגיע "מי כמוך" הבנאלי (אבי אוחיון ואליאור רביד), שגם אותו היה אפשר לתת לזמר אחר מפס הייצור של הפופ ולא היה מורגש הבדל. "טיול אחד בשבילי" הוא טקסט חשוף (אוחיון, דודי בר-דוד) על נפילה בחיים ויציאה ממנה דרך השירה, עטוף בפופ-דאנסי מתון. לא אמור להיות להיט, אבל הוא השיר השני הכי טוב באלבום. לעומתו, "המשורר" נשמע כמו שיר שאבי אוחיון כתב לפאר טסי, וטסי אמר, עזוב, יש לי כבר 22 שירים באלבום, תן את זה למישהו אחר, אז דדון קיבל אותו. "עץ הסודות" הסוגר הוא פולק-קאנטרי אקוסטי חביב שדדון יצר (בעזרת אוחיון, דוד ובר צברי), שיר יפה אבל קיטשי, כמו מאה שירי פולק-קאנטרי אקוסטיים שקדמו לו, ובכל זאת הוא עובד, ויעבוד.

מחאה ואהבה: הרוקנ'רול של איפה הילד שוב מרגש

"ביום הכי יפה", הוא אלבום רוק-פופ-מיינסטרים סביר, נחמד, מופק היטב, מושר היטב, יש בו שירים לא רעים, אנשים יאהבו אותו, יתרשמו ממנו, יתחברו אליו, ישירו ממנו שירים בהופעות. המשימה הוכתרה בהצלחה. אבל זה גם אלבום די בנאלי, שכבר שמענו כמוהו, שלא מחפש להגיד משהו באמת משמעותי, לא על דדון וחייו ולא על העולם שבחוץ. אין פה הרבה דרמות, אין כמעט עומקים. אין שירים על המלחמה, או על ההתקרבות למסורת (חוץ מ"לא מפחד ליפול") או על משבר גיל חמישים, או על מי זה אמיר דדון האמיתי, האדם שמאחורי הקול והתדמית. אין פה שיר שישנה למישהו את החיים, או יגרום לו לחוש משהו קיצוני, או לצאת לרחובות. אלבום שבא להתחבב על קהל שאוהב את הז'אנר הזה של המנוני רוק-פופ-אמצע הדרך, לעשות קצת נעים לנשמה, קצת להרים את היד ולהזיז אותה לפי הקצב, ולעבור הלאה למצב בכבישים, או להופעה הבאה. זה אלבום שנותן את התחושה שאמיר דדון, בשלב הזה של הקריירה שלו, הוא אמן מוגבל בכמות ובאיכות היצירה שהוא מסוגל לנפק עצמאית, מבלי להזדקק לחסדיהם של אחרים, ושגם לא ממש בוער לו להעז, לפרוץ איזה גבול, לבעוט במשהו, לחדד איזה שפיץ דוקר או סתם להצטיין ולהקליט משהו מעולה באמת. הוא לא מחפש את ה"אפר ואבק" שלו, את ה"מחכים למשיח" או את ה"זמן סוכר" שלו. ואולי זה מה שהוא נועד להיות, זמר עם קול אדיר ששר המנוני רוק-פופ חסרי ייחוד, שירים יפים, אבל לא כאלה שממוטטים חומות או עושים שינוי. וזה קצת חבל, כי כמו שהיו אומרים פעם על שרית חדד, אפשר היה לעשות עם הקול שלו הרבה הרבה יותר.