בג״ץ אינו המקום לקרבות תצהירים

המאמר דן בשינוי המתרחש בהליכי בג"ץ, שבו הולך וגובר השימוש בתצהירים עובדתיים מפורטים, לעיתים סותרים, בניגוד למסורת ארוכת שנים שבה בג"ץ לא עסק בבירור עובדתי. הכותב מציין כי תפקידו של בג"ץ הוא לבקר את פעולת הרשות המבצעת ולא להחליף אותה בבירור עובדות, תפקיד ששמור לבתי משפט השלום והמחוזי.

הבעיה עמוקה מ״אינפלציה בתצהירים״. משעה שבג״ץ מזמין גרסאות עובדתיות הוא נדרש לתפקיד שאינו ערוך למלאו, שכן בג"ץ, ככלל, אינו האכסניה המתאימה להכריע במהימנות ולבחור בין סיפורים סותרים.

המאמר מציג דוגמאות למקרים שבהם הוגשו תצהירים סותרים, כמו בעתירות הנוגעות לראש השב"כ ולמינוי ראש המוסד, ומדגיש את הקושי בבירור עובדתי ללא חקירה נגדית מלאה וגילוי מסמכים. כמו כן, המאמר מתייחס לסכנה שבהפיכת סתירות בתצהירים לחקירות פליליות, כפי שאירע בפרשת בחירת מבקר המדינה, ומדגיש כי המשפט הפלילי אינו אמור לשמש כלי לבירור האמת במקום בג"ץ. המסקנה היא שיש לשמור על גבולות תפקידו של בג"ץ כגוף ביקורתי ולא כערכאה מבררת עובדות, וכי חקירות פליליות בגין תצהירי שקר צריכות להתבצע רק לאחר הכרעה שיפוטית ובמקרים חריגים.