בין טהרן לטראמפ: צבא, דיפלומטיה ואיומים בזירה הגלובלית

השבוע, שוב, הצבא עמד במרכז תשומת הלב הציבורית, לא רק בזירה הביטחונית הקלאסית, אלא גם כזירת התגוששות פוליטית, מוסרית ודיפלומטית. כפי שמעידים נתוני החיפושים בגוגל ישראל (מעל 5,000 חיפושים משוערים), הנושא נמצא בליבת השיח הישראלי והגלובלי. בין איומים אסטרטגיים במזרח התיכון, דרך התמודדות עם אתגרי פנים צבאיים, ועד לדילמות בינלאומיות הנוגעות לכוח וריסון – נדמה שהמושג 'צבא' רחב היום מאי פעם, ומשקף מורכבות שמחייבת בחינה מעמיקה.

הצבא ככלי במאבק המדיני: איראן, סודאן וארה"ב

כותרות השבוע ממחישות היטב כיצד עוצמה צבאית, או איומים בשימוש בה, הפכו לכלי מרכזי בזירה המדינית-דיפלומטית. איראן, למשל, מציגה חזית כפולה: מחד, היא מגיבה לאיומיו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בטענה כי הם מעידים על "ייאוש אסטרטגי" מצד ארה"ב. המטה הכללי של הכוחות האיראניים אף הצהיר כי

ממומן CBT 220V 1400W 6L Air Fryer: טיגון אוויר בסיסי ומשתלם? AliExpress לצפייה בביקורת ←

"הרטוריקה הזו משקפת את המבוי הסתום האסטרטגי שבו ניצבת ארה"ב, נוכח התוקפנות שלה כלפי האומה האיראנית."

מאידך, טהרן גם מציעה פתרון דיפלומטי דרמטי: פתיחת מצר הורמוז בתמורה להסרת המצור על נמליה והפסקת הפעילות הצבאית האמריקנית באזור. זוהי הצעה המעידה על הבנה עמוקה של הלחץ הכלכלי והצבאי שהיא נתונה בו, תוך ניסיון למנף את נקודות התורפה של יריבתה. ההתניה של שר החוץ האמריקני רוביו לשיחות בשולי העצרת הכללית של האו"ם מעידה על פתיחות מסוימת, אך גם על חוסר אמון הדדי. הדינמיקה הזו אינה חדשה בהיסטוריה של המזרח התיכון; מאז ומתמיד, כוח צבאי שימש כמנוף דיפלומטי, כאשר היכולת לאיים או להגן משמשת קלף מיקוח רב עוצמה. במקרה של איראן, האיום הגלום ביכולתה לחסום את המצר, נתיב שיט קריטי למסחר עולמי בנפט, מעניק לה כוח מיקוח שאינו פרופורציונלי לגודל הכלכלה שלה או ליכולותיה הצבאיות הקונבנציונליות.

מקרה סודאן ממחיש רובד נוסף: ארה"ב מעכבת ויזה למנהיג סודאן ומפקד הצבא, עבד אל-פתאח אל-בורהאן, כחלק מלחץ להסכים להפסקת אש במדינה. זוהי דוגמה מובהקת לשימוש ב"דיפלומטיית ויזות" – אמצעי לחץ לא צבאי, אך מדיני מובהק, המשתמש בעקרונות ריבונות והתניית שיתוף פעולה. הבכיר הסודאני הגדיר זאת כ"הפרה של אמנת האו"ם ושל החוק הבין-לאומי", מה שמדגיש את המתח בין ריבונות לאומית לבין התערבות בינלאומית מתוך דאגה ליציבות או לזכויות אדם. ההיסטוריה מלמדת שמעצמות השתמשו לעיתים קרובות בכוחן הכלכלי והדיפלומטי כדי להשפיע על התנהלותן של מדינות קטנות יותר, לעיתים בגיבוי כוח צבאי, ולעיתים, כמו במקרה זה, באמצעים עקיפים ופחות גלויים.

הצבא בתוך הבית: ישראל ומוסר הלחימה

בישראל, השיח על צבא מקבל גוון פנימי ורגשי במיוחד. תמיכתו של גדי איזנקוט, יו"ר מפלגת 'ישר!', בפסילתו של סמי אבו שחאדה מריצה לכנסת, היא ביטוי מובהק לכך. הנימוק –

"יום אחרי הטבח, אבו שחאדה הגדיר את מתקפת חמאס 'אירוע היסטורי חשוב מבחינה צבאית, מדינית ואסטרטגית' – את הדברים הללו אי אפשר למחוק"

– משקף קו אדום עמוק בחברה הישראלית. ההתנגדות אינה רק פוליטית, אלא נובעת מתחושה עמוקה של פגיעה בביטחון ובחוסן הלאומי, במיוחד על רקע אירועים טראומטיים. הצבא בישראל הוא לא רק מוסד ביטחוני, אלא גם סמל לאומי מאחד, וכל אמירה שנתפסת כפגיעה בו או בהצדקת פעולות נגדו, נתקלת בהתנגדות חריפה. קו הגבול בין חופש ביטוי לבין הסתה או תמיכה בטרור הוא נושא מורכב וטעון, המעסיק את מערכת המשפט והציבור הישראלי זה עשורים. הוויכוח סביב אבו שחאדה הוא רק ביטוי נוסף למתח המתמיד הזה, אשר מתעצם בתקופות של משבר ביטחוני.

במקביל, פרשת הטרדה מינית בחיל האוויר, בה נגד בשירות קבע נעצר בחשד שהטריד שתי פקודות, מזכירה לנו שגם בתוך המוסד הצבאי, אתגרי מוסר ואתיקה אינם נעלמים. הצבא, כחברה מוקטנת, מתמודד עם אותן תופעות חברתיות, ולעיתים קרובות אף ביתר שאת, בשל יחסי המרות והתלות המובנים בתוכו. מקרה זה מדגיש את הצורך המתמיד באכיפה מחמירה ובחינוך למניעת פגיעות, כדי לשמור על אמון הציבור ועל רווחת המשרתים. זוהי תזכורת כואבת לכך שגם כאשר העיניים נשואות לאיומים חיצוניים, יש לשמור על הטוהר הפנימי של המוסד, שכן פגיעה זו מערערת את יסודותיו לא פחות מאיומים חיצוניים.

השלכות עקיפות: מלחמות פרוקסי וטלטלות אזוריות

הדיווח על "עליית המדרגה של החות'ים במלחמה נגד סעודיה" חושף את המורכבות של מלחמות פרוקסי והשפעותיהן על היציבות האזורית. החות'ים, הנתמכים על ידי איראן, כבשו נקודות אסטרטגיות בים האדום ותקפו בעומק סעודיה, מאלצים את ריאד להגן על מתקני הנפט שלה ועל נתיבי שיט חיוניים. העובדה שבת בריתה, ארה"ב, בוחרת ב"ריסון ולא בתקיפה", מעידה על שינוי במאזן הכוחות האזורי ועל היסוס אמריקני להרחיב את מעורבותה הצבאית. זהו שינוי פרדיגמה שעלול להשפיע על יחסי ישראל עם מדינות ערב ועל הבריתות באזור. אם סעודיה מרגישה נטושה על ידי ארה"ב, היא עלולה לחפש שיתופי פעולה חדשים או לשנות את מדיניותה האזורית באופן דרמטי, מה שעלול להשפיע גם על הסכמי נורמליזציה עתידיים או קיימים.

הקשר ההיסטורי כאן חשוב במיוחד: מלחמת האזרחים בתימן, שהחלה ב-2014, היא למעשה זירת התגוששות עקיפה בין סעודיה לאיראן. כל צד תומך בפלג שונה, והתוצאות משפיעות על כלל האזור. עליית כוחם של החות'ים, לצד ההתבטאויות האיראניות על מצר הורמוז, מעידה על ניסיון איראני לבסס עליונות אזורית באמצעות הפעלת כוח פרוקסי ושימוש בנקודות תורפה אסטרטגיות. ארה"ב, מצדה, מנסה לנווט בין האינטרסים שלה במניעת הסלמה רחבה לבין שמירה על יציבות ביטחונית וכלכלית. אירועים אלה מדגישים את השבריריות של המזרח התיכון ואת הקשר ההדוק בין פעולות צבאיות מקומיות להשלכות גלובליות על כלכלת האנרגיה והסחר הבינלאומי. ייתכן אף שארה"ב בוחרת בריסון אסטרטגי בכדי לא לדחוף את איראן לפינה ממנה לא תוכל לסגת, מתוך הבנה שעימות רחב יותר עלול להיות הרסני בהרבה.

השפעת הצבא על החברה האזרחית: מעבר לגבולות המדינה

לבסוף, שני אירועים נוספים מדגימים כיצד סוגיות צבאיות חורגות הרבה מעבר לשדות הקרב. המקרה של החשוד בירי בבית כנסת באונטריו, שהיה חייל לשעבר בצבא קנדה, מדגיש את הקשר המורכב בין שירות צבאי לבריאות נפשית ופוטנציאל לאלימות. למרות שטרם התבהר המניע, עצם העובדה שמדובר בחייל לשעבר מעלה שאלות לגבי תמיכה ביוצאי צבא, התמודדות עם טראומה, וכיצד מוסדות צבאיים מפקחים על מצבם הנפשי של חיילים משוחררים. זוהי תזכורת כואבת לכך שההשפעות של השירות הצבאי אינן מסתיימות עם השחרור, וכי חברות רבות מתמודדות עם האתגר של שילוב מחדש של ותיקי מלחמה וטיפול בצרכיהם המיוחדים.

המאבק באבחוני האוטיזם ושלילת קצבאות על ידי הביטוח הלאומי, למרות שאינו קשור ישירות לצבא, משתלב בשיח הרחב על התנהלות מוסדית מול אזרחים חלשים. הביקורת השיפוטית על "פגיעה במשפחות ללא הוכחות" מהדהדת את העקרונות של צדק, שקיפות ואחריות, עקרונות שחיוניים גם במוסדות צבאיים. גם כאן, ישנו מתח בין צורך למנוע הונאות לבין חובה לדאוג לרווחת האזרחים, והצורך באיתור איזון נכון בין השניים. אף על פי שאין קשר ישיר, העיסוק המוגבר במורכבות בירוקרטית והשפעותיה על חיי אזרחים, מדגיש כיצד גם גופים חזקים ומוסדיים נדרשים לבחינה ציבורית ומשפטית מתמדת. יתר על כן, לעיתים קרובות, משפחות אנשי צבא או נפגעי צבא נתקלות גם הן במורכבויות בירוקרטיות דומות מול גופים ממשלתיים, מה שמחבר באופן עקיף את שתי הסוגיות.

למה לשים לב עכשיו

בימים אלה, עלינו לשים לב במיוחד להתפתחויות הדיפלומטיות סביב איראן. האם ההצעה האיראנית לפתוח את מצר הורמוז אכן תוביל לשיחות משמעותיות, או שמא מדובר בתמרון טקטי בלבד? התגובה האמריקנית, ובייחוד התנהלותה של סעודיה מול איומי החות'ים, תסמן את הכיוון. בארץ, יש לעקוב אחר ההתפתחויות המשפטיות בפרשת אבו שחאדה, שעלולה להשפיע על גבולות השיח הפוליטי בישראל, ועל המשך הטיפול בפגיעות מיניות בתוך הצבא, נושא בעל חשיבות חברתית עליונה. לבסוף, כיצד נתמודד כחברה עם האתגרים המוסריים והביטחוניים הללו, כאשר הצבא, בהיבטיו השונים, ממשיך להיות מראה המשקפת את המורכבות העמוקה של קיומנו?

• הכוח הצבאי ככלי מיקוח דיפלומטי: איראן וסודאן ממחישות כיצד מדינות מנצלות יכולות צבאיות (או איומים בהן) כדי להשיג יעדים מדיניים, גם ללא ירי לחיים.
• גבולות חופש הביטוי בישראל: פרשת אבו שחאדה מדגישה את המתח המתמיד בחברה הישראלית בין חופש ביטוי לבין ענייני ביטחון ורגישות לאומית, במיוחד בהקשר הצבאי.
• מלחמות פרוקסי ושינוי מאזן הכוחות האזורי: עליית כוחם של החות'ים והריסון האמריקני מול סעודיה מצביעים על שינויים אסטרטגיים שעשויים להשפיע על יחסי ישראל עם מדינות ערב.
• אתגרי מוסר בתוך הצבא: פרשת ההטרדה המינית בחיל האוויר מזכירה את החשיבות בטיפול מתמיד ושקוף בסוגיות פנימיות של אתיקה ומוסר, גם בתוך ארגון היררכי.
• השלכות רוחביות של השירות הצבאי: המקרה של החייל הקנדי לשעבר וקשריו האפשריים לאירוע ירי, מדגיש את הצורך בתמיכה מקיפה ביוצאי צבא ובהבנת השפעות השירות על הפרט והחברה.