בין מוביליות חברתית לחיסול נכסי המדינה: הפרדוקס הבלתי נמנע של חוק הדיור הציבורי

חוק הדיור הציבורי (חוק רן כהן), שהופל לאחרונה, נועד להעניק ביטחון לדיירי הדיור הציבורי הוותיקים ולאפשר מוביליות חברתית למשפחות בפריפריה, אך במקביל שימש ככלי לדילול מלאי הדירות הציבוריות. החוק אפשר לדיירים לרכוש את דירותיהם בהנחה, מתוך הבנה שהדירות מוזנחות וכי זו הדרך היחידה לשפר את מצבן. חבר הכנסת לשעבר רן כהן אמר ל'דבר' ב-2023: "לאורך השנים הייתי נוסע בכל רחבי המדינה ורואה את העליבות שבה חיים אנשים בדיור הציבורי".

למרות כוונותיו הטובות, החוק תרם לחיסול מפעל הדיור הציבורי, כאשר מלאי הדירות פחת בכ-1,500 דירות בשנה בממוצע בתקופת פעולתו. משרדי האוצר והשיכון, שהתנגדו לחוק, פעלו לאורך השנים לשמר את הדיור הציבורי על אש קטנה, בין היתר באמצעות אי-ביצוע תקציבים שאושרו. לדוגמה, תקציב של 2.5 מיליארד שקלים לרכישת 1,700 דירות שאושר ב-2022, נוצל רק לרכישת כ-1,000 דירות, רובן מכספי קרן הדיור הציבורי ולא מכספי התקציב המקורי. חוקר הדיור הציבורי ירון הופמן דישון ציין כי "אילו ראה מעמד הביניים איך נראה דיור ציבורי במקומות שמשקיעים בו, זה לא היה נשאר רק מאבק של אלו שחסר להם".

כדי להציל את מפעל הדיור הציבורי, נדרש חזון חדש והנהגה שתדע ליישם אותו, תוך הפסקת מכירת נכסים ציבוריים והקצאת משאבים משמעותיים לרכישת דירות חדשות ושיפוץ הקיימות.