ברשות המסים שוקלים לקחת עוד מעובדי ההייטק, והמחיר עלול להיות כבד

function addEventClick(elem, did) { var time = new Date(); var id = $(elem).attr('id'); dataLayer.push({ 'event': 'user click', 'eventInfo': { 'did': did, 'user_ID': user_id, 'promoID': id, 'time stamp': time } }); }מיסוי | ברשות המסים שוקלים לקחת עוד מעובדי ההייטק, והמחיר עלול להיות כבד
השבוע שי אהרונוביץ, מנהל רשות המסים, השתעשע ברצון להעלות את המס על אופציות לעובדים מ-25% ל-30%. הרעיון: להוריד את המס הרגיל, ובתמורה להעלות את המס על האופציות.נשאיר בצד את העובדה שרשות המסים עושה בלאגן שלם כשעובדי הייטק מפוטרים, ואם הם לא ממש "על" האירוע כבר היום, הם עלולים להגיע למס של 50% ואפילו מס אפקטיבי של 62% (ראו כתבה בעמוד 25). נניח גם לעובדה שפעמים רבות מחוקקים "שוכחים" את הגזרים ומחוקקים רק את המקלות.
נדמה כאילו רשות המסים שוכחת מה יש בדוח הכלכלן הראשי. לפי הנתונים, 91% מכל מס ההכנסה בישראל, ללא תשלומי ביטוח לאומי, מגיע משני העשירונים העליונים (77% מהעשירון העליון לבדו). כלומר כבר היום העשירון העליון משלם את רוב מס ההכנסה בישראל. הרעיון של הרשות אומר שהסיכון יהיה על העובדים, אבל המדינה תהנה יותר מהרווח.
בתורת המשחקים יש סיפור על 10 חברים שאוכלים יחד במסעדה. בסוף הארוחה מתחיל ויכוח: 5 החברים העניים מצפים שהעשיר שבחבורה ישלם עליהם. השניים שמעליהם מצפים לשלם פחות מהעשירים. בסוף העשיר ביותר, שמצפים ממנו לשלם על 80% מהארוחה כולה, מתעצבן והולך למצוא חברים חדשים.
גם אם לא מקבלים את המשל עד הסוף (כי אנשים רוצים להישאר בקרבת המשפחה ומתקשים לעבור מדינה) ישראל צריכה להיזהר לפני שהיא מבריחה עוד הייטקיסטים. כבר היום השכר בחו"ל יכול להיות הרבה יותר מפתה. 14.5% מהעובדים בישראל מועסקים בהייטק, ענף שייצר למדינה בשנים האחרונות מסים בהיקפים אדירים של עשרות מיליארדי שקלים, אולי יותר. האם מישהו רוצה שלאנשים הללו יימאס והם יקומו וילכו?
וגם, אולי במקום להגדיל את המסים כל הזמן, הגיע הזמן שממשלות ישראל ינסו קודם כל להקטין את ההוצאות המנופחות.
נתנאל אריאלקראו עוד

השבוע שי אהרונוביץ, מנהל רשות המסים, השתעשע ברצון להעלות את המס על אופציות לעובדים מ-25% ל-30%. הרעיון: להוריד את המס הרגיל, ובתמורה להעלות את המס על האופציות.

נשאיר בצד את העובדה שרשות המסים עושה בלאגן שלם כשעובדי הייטק מפוטרים, ואם הם לא ממש "על" האירוע כבר היום, הם עלולים להגיע למס של 50% ואפילו מס אפקטיבי של 62% (ראו כתבה בעמוד 25). נניח גם לעובדה שפעמים רבות מחוקקים "שוכחים" את הגזרים ומחוקקים רק את המקלות.

נדמה כאילו רשות המסים שוכחת מה יש בדוח הכלכלן הראשי. לפי הנתונים, 91% מכל מס ההכנסה בישראל, ללא תשלומי ביטוח לאומי, מגיע משני העשירונים העליונים (77% מהעשירון העליון לבדו). כלומר כבר היום העשירון העליון משלם את רוב מס ההכנסה בישראל. הרעיון של הרשות אומר שהסיכון יהיה על העובדים, אבל המדינה תהנה יותר מהרווח.

בתורת המשחקים יש סיפור על 10 חברים שאוכלים יחד במסעדה. בסוף הארוחה מתחיל ויכוח: 5 החברים העניים מצפים שהעשיר שבחבורה ישלם עליהם. השניים שמעליהם מצפים לשלם פחות מהעשירים. בסוף העשיר ביותר, שמצפים ממנו לשלם על 80% מהארוחה כולה, מתעצבן והולך למצוא חברים חדשים.

גם אם לא מקבלים את המשל עד הסוף (כי אנשים רוצים להישאר בקרבת המשפחה ומתקשים לעבור מדינה) ישראל צריכה להיזהר לפני שהיא מבריחה עוד הייטקיסטים. כבר היום השכר בחו"ל יכול להיות הרבה יותר מפתה. 14.5% מהעובדים בישראל מועסקים בהייטק, ענף שייצר למדינה בשנים האחרונות מסים בהיקפים אדירים של עשרות מיליארדי שקלים, אולי יותר. האם מישהו רוצה שלאנשים הללו יימאס והם יקומו וילכו?

וגם, אולי במקום להגדיל את המסים כל הזמן, הגיע הזמן שממשלות ישראל ינסו קודם כל להקטין את ההוצאות המנופחות.

function addEventClick(elem, did) { var time = new Date(); var id = $(elem).attr('id'); dataLayer.push({ 'event': 'user click', 'eventInfo': { 'did': did, 'user_ID': user_id, 'promoID': id, 'time stamp': time } }); }תקשורת | עידן ה–AI עלול להפוך לעידן האדישות
סרטון שהפך ויראלי השבוע מציג פוליטיקאי קנדי קורא בטעות פרומפט של AI במהלך נאום שנשא בפרלמנט במדינה. "הנה גרסה יותר טבעית וזורמת של הקטע הזה, שנשמעת יותר כמו נאום חקיקתי ופחות כמו סדרה של נקודות קצרות", הוא אמר לפתע ללא שום הקשר, והמשיך הלאה.קשה לא לתהות מה המשמעות של התרחשות כזאת, והאם הבינה המלאכותית גורמת לנו להיות עצלנים, שלא לומר, קצת טיפשים.
התקרית האבסורדית הזו הייתה יכולה להילקח מקומדיה בנטפליקס, אבל אז החיוך מתחלף במחשבה מבהילה: אולי היא גורמת לכך שפחות אכפת לנו מה אנחנו אומרים וכותבים לאנשים אחרים בעולם.
לא חסרים נואמים ששינו את מהלך ההיסטוריה. החל מאברהם לינקולן, עבור בווינסטון צ'רצ'יל וכלה במרטין לות'ר קינג – הנאומים שלהם הם חלק בלתי נפרד מהתרבות האנושית. אפשר לטעון שהם לא היו מצליחים להיחקק כך בזיכרון הקולקטיבי אלמלא הייתה חשובה להם כל מילה ומילה. אז יבואו ויגידו, "בסדר, הפוליטיקאי הקנדי האלמוני הזה הוא לא איזה צ'רצ'יל", וזה נכון; אבל גם לו יש קהל מקשיבים, וחלקה קטנה בעולם שהוא מופקד עליה.
טיפשות ועצלות לא זרות לבני האדם, לא כפרטים ולא כקולקטיב. בסך הכול זוג תכונות גרועות שכבר גמענו איתן לא מעט קילומטרים. אבל אם המילה שתתאר אותנו מעל לכל תהיה אדישות? זו כבר מגפה שבאמת עלולה להיות הסוף שלנו.
רם מוריקראו עוד

סרטון שהפך ויראלי השבוע מציג פוליטיקאי קנדי קורא בטעות פרומפט של AI במהלך נאום שנשא בפרלמנט במדינה. "הנה גרסה יותר טבעית וזורמת של הקטע הזה, שנשמעת יותר כמו נאום חקיקתי ופחות כמו סדרה של נקודות קצרות", הוא אמר לפתע ללא שום הקשר, והמשיך הלאה.

קשה לא לתהות מה המשמעות של התרחשות כזאת, והאם הבינה המלאכותית גורמת לנו להיות עצלנים, שלא לומר, קצת טיפשים.

התקרית האבסורדית הזו הייתה יכולה להילקח מקומדיה בנטפליקס, אבל אז החיוך מתחלף במחשבה מבהילה: אולי היא גורמת לכך שפחות אכפת לנו מה אנחנו אומרים וכותבים לאנשים אחרים בעולם.

לא חסרים נואמים ששינו את מהלך ההיסטוריה. החל מאברהם לינקולן, עבור בווינסטון צ'רצ'יל וכלה במרטין לות'ר קינג – הנאומים שלהם הם חלק בלתי נפרד מהתרבות האנושית. אפשר לטעון שהם לא היו מצליחים להיחקק כך בזיכרון הקולקטיבי אלמלא הייתה חשובה להם כל מילה ומילה. אז יבואו ויגידו, "בסדר, הפוליטיקאי הקנדי האלמוני הזה הוא לא איזה צ'רצ'יל", וזה נכון; אבל גם לו יש קהל מקשיבים, וחלקה קטנה בעולם שהוא מופקד עליה.

טיפשות ועצלות לא זרות לבני האדם, לא כפרטים ולא כקולקטיב. בסך הכול זוג תכונות גרועות שכבר גמענו איתן לא מעט קילומטרים. אבל אם המילה שתתאר אותנו מעל לכל תהיה אדישות? זו כבר מגפה שבאמת עלולה להיות הסוף שלנו.

function addEventClick(elem, did) { var time = new Date(); var id = $(elem).attr('id'); dataLayer.push({ 'event': 'user click', 'eventInfo': { 'did': did, 'user_ID': user_id, 'promoID': id, 'time stamp': time } }); }פריימריז | כשהכנסת היא תחנת מעבר
בישראל התפתח דגם מוכר: איש ציבור מצליח, ראש עיר או דמות מתוקשרת, עובר לפוליטיקה הארצית, זוכה למקום נכבד ברשימה – ואז, כאילו בתסריט כתוב מראש, פורש רגע לפני שהתפקיד הופך לרציני.השבוע נראה שנוסף עוד אדם כזה לרשימה: באתר וואלה נחשף שאחרי הפריימריז בציונות הדתית, יו"ר המפלגה בצלאל סמוטריץ' מסמן את ראש עיריית שדרות אלון דוידי כיעד מרכזי לצירופו לסיעה. זאת מתוך תפיסה שדוידי יכול להרחיב את בסיס התמיכה של המפלגה. זו לא הפעם הראשונה שדוידי מחוזר: ב־2021 הוא שובץ שלישי ברשימת ימינה של נפתלי בנט, וזמן קצר לפני ההשבעה הוא פרש כדי להישאר ראש עיריית שדרות. קשה שלא לתהות אם גם הפעם מדובר בסיבוב תדמיתי למפלגה, באותה מתכונת.
דוידי רחוק מלהיות מקרה בודד. שרון גל, עיתונאי שהצטרף לרשימת ישראל ביתנו ב־2015, פרש כעבור חצי שנה בלבד וחזר לתקשורת, בנימוק שכעיתונאי, ולא כח"כ מהשורה באופוזיציה, יוכל "להביא את יכולותיי לידי ביטוי בצורה טובה יותר"; אורנה אנג'ל ממפלגת העבודה, מנכ"לית חברה ממשלתית (אוצר מפעלי ים), נכנסה לכנסת אך התפטרה כעבור שבעה ימים בלבד, בשל ניגוד עניינים עם תפקידה הניהולי. במילים אחרות, סירבה לוותר על תפקיד המנכ"לית; דני עטר, גם הוא מהעבודה, ויתר על התפקיד לטובת מינויו כיו"ר קרן קיימת לישראל; ועוד ב־1965, שבתי דון־יחיא מהמפד"ל, עורך עיתון "הצופה", התפטר שבועות ספורים בלבד אחרי שנכנס לכנסת השישית וחזר לעריכת העיתון.
הבעיה היא לא באנשים הספציפיים. יש להם קורות חיים מרשימים, לעיתים הישגים אמיתיים בתחומם. הבעיה טמונה במה התופעה מעידה על הכנסת עצמה: כשראשי רשימות מגייסים "שמות" כדי להרחיב את בסיס ההצבעה, ולא כדי לקבל שותפים לעבודת החקיקה היומיומית, אנחנו לומדים שהכיסא בכנסת שווה פחות מכיסא בעירייה, בחברה ממשלתית או באולפן טלוויזיה.
מי שבאמת רוצה לשרת ציבור צריך להתמודד עד הסוף, לקחת על עצמו את האחריות המלאה, ולהישאר. אחרת, זו לא כניסה לפוליטיקה. זה רק סיבוב תדמית.
תומר שמאיקראו עוד

בישראל התפתח דגם מוכר: איש ציבור מצליח, ראש עיר או דמות מתוקשרת, עובר לפוליטיקה הארצית, זוכה למקום נכבד ברשימה – ואז, כאילו בתסריט כתוב מראש, פורש רגע לפני שהתפקיד הופך לרציני.

השבוע נראה שנוסף עוד אדם כזה לרשימה: באתר וואלה נחשף שאחרי הפריימריז בציונות הדתית, יו"ר המפלגה בצלאל סמוטריץ' מסמן את ראש עיריית שדרות אלון דוידי כיעד מרכזי לצירופו לסיעה. זאת מתוך תפיסה שדוידי יכול להרחיב את בסיס התמיכה של המפלגה. זו לא הפעם הראשונה שדוידי מחוזר: ב־2021 הוא שובץ שלישי ברשימת ימינה של נפתלי בנט, וזמן קצר לפני ההשבעה הוא פרש כדי להישאר ראש עיריית שדרות. קשה שלא לתהות אם גם הפעם מדובר בסיבוב תדמיתי למפלגה, באותה מתכונת.

דוידי רחוק מלהיות מקרה בודד. שרון גל, עיתונאי שהצטרף לרשימת ישראל ביתנו ב־2015, פרש כעבור חצי שנה בלבד וחזר לתקשורת, בנימוק שכעיתונאי, ולא כח"כ מהשורה באופוזיציה, יוכל "להביא את יכולותיי לידי ביטוי בצורה טובה יותר"; אורנה אנג'ל ממפלגת העבודה, מנכ"לית חברה ממשלתית (אוצר מפעלי ים), נכנסה לכנסת אך התפטרה כעבור שבעה ימים בלבד, בשל ניגוד עניינים עם תפקידה הניהולי. במילים אחרות, סירבה לוותר על תפקיד המנכ"לית; דני עטר, גם הוא מהעבודה, ויתר על התפקיד לטובת מינויו כיו"ר קרן קיימת לישראל; ועוד ב־1965, שבתי דון־יחיא מהמפד"ל, עורך עיתון "הצופה", התפטר שבועות ספורים בלבד אחרי שנכנס לכנסת השישית וחזר לעריכת העיתון.

הבעיה היא לא באנשים הספציפיים. יש להם קורות חיים מרשימים, לעיתים הישגים אמיתיים בתחומם. הבעיה טמונה במה התופעה מעידה על הכנסת עצמה: כשראשי רשימות מגייסים "שמות" כדי להרחיב את בסיס ההצבעה, ולא כדי לקבל שותפים לעבודת החקיקה היומיומית, אנחנו לומדים שהכיסא בכנסת שווה פחות מכיסא בעירייה, בחברה ממשלתית או באולפן טלוויזיה.

מי שבאמת רוצה לשרת ציבור צריך להתמודד עד הסוף, לקחת על עצמו את האחריות המלאה, ולהישאר. אחרת, זו לא כניסה לפוליטיקה. זה רק סיבוב תדמית.

לחיצה על הנושא תוסיף אותו לרשימת "הנושאים שמעניינים אותי", שםניתן לקרוא ולנהל את ההתראות כשמתפרסמת כתבה בנושא.

לצפייה בכתבות וניהול הנושאים, יש ללחוץ על כפתור בסרגל העליון