גדי איזנקוט: בין שכול, פוליטיקה אגרסיבית וקרב על עתיד המדינה

גדי איזנקוט: במרכז הסערה הפוליטית והאישית

בשבוע האחרון, שמו של גדי איזנקוט, הרמטכ"ל לשעבר והשר בממשלת חירום, הדהד בכל פינה במרחב הציבורי הישראלי, והפך לאחד הנושאים המחופשים ביותר בגוגל ישראל (בהיקף של למעלה מ-5,000 חיפושים משוער). דמותו, העומדת בצומת הדרכים שבין שכול לאומי טרי, קריירה צבאית מפוארת ושאיפות פוליטיות, הפכה למוקד של מתקפות חריפות מצד יריבים פוליטיים ותקשורתיים. אך מעבר לשיח הרעיל, עומד קרב עמוק על נשמתה של הפוליטיקה הישראלית, על גבולות השיח הלגיטימי ועל דמות ההנהגה שאנו רוצים לראות. הטור הזה צולל אל עומק הסערה, מנתח את האינטרסים המניעים אותה, ומציע מבט רחב על ההשלכות.

המתקפה המשולשת: שכול, 'כניעה' ו'חוסר ניסיון'

השיח סביב גדי איזנקוט בשבוע האחרון היה רב-ממדי ואגרסיבי במיוחד. המתקפה הבולטת ביותר, שחצתה גבולות של טעם טוב ושל לגיטימיות ציבורית, הגיעה מכיוונו של ינון מגל ואנשי ערוץ 14. מגל, במונולוג מעורר שאט נפש, תקף את איזנקוט באופן אישי דרך אורח חייה של בתו, והעמיד את "מבחן הילדים" כקריטריון למוסריות והתאמה פוליטית. אמירה זו,

"הבת שלו התחתנה בליל שבת בלי רב ובלי חופה, המבחן הוא לא מי ההורים שלך אלא מי הילדים שלך"

מפי מגל, הדהדה במיוחד לאור העובדה הטרגית שאיזנקוט שכל את בנו גל ז"ל במלחמה בעזה, ולאחר מכן איבד גם שני אחיינים. המתקפה הזו עוררה זעם רחב בקרב קולגות פוליטיים ותקשורתיים, שרבים מהם הגדירו אותה כחציית קו אדום וניצול ציני של כאב אישי עמוק למטרות פוליטיות. שאול מרידור, בכיר במפלגתו של איזנקוט, הגיב בזעם וקבע כי "הם איבדו כל רסן".

לצד המתקפה האישית, נשמעו גם ביקורות פוליטיות ענייניות יותר, אם כי עדיין טעונות. השרה עידית סילמן, למשל, האשימה את איזנקוט כי "ניסה לכפות מדיניות של כניעה ועסקאות בכל מחיר", וקשרה זאת להתנגדותו לקווי היסוד של הממשלה הנוכחית. אמירה זו, המציירת את איזנקוט כיונה קיצונית, מנסה לערער על תדמיתו כאיש ביטחון בכיר ופרגמטי. במקביל, חבר הכנסת רם בן ברק, למרות היותו איש מרכז-שמאל, תקף את איזנקוט דווקא על "חוסר ניסיון בעבודת ממשלה", בטענה ש"זה לא צבא". טענה זו, המנסה לערער על כשירותו של איזנקוט לתפקידי מפתח אזרחיים, נשמעת תמוהה בהתחשב ברקעו המגוון, אך משקפת קו ביקורת המנסה למנוע ממנו לתפוס עמדות השפעה.

המתקפות הללו אינן מנותקות הקשר. הן מהוות חלק מקמפיין נרחב יותר שמטרתו לערער את מעמדו הציבורי והפוליטי של איזנקוט, ולהציג אותו כבלתי כשיר או בלתי לגיטימי להנהגה. השימוש בשכול אישי ככלי ניגוח פוליטי הוא תופעה מדאיגה במיוחד, המעידה על שחיקה עמוקה בנורמות השיח הציבורי בישראל. זוהי חציית קו אדום, שפוגעת לא רק באיזנקוט עצמו אלא גם בחברה הישראלית כולה, ומרוקנת את השיח הפוליטי מכל תוכן ענייני, והופכת אותו לזירת התנגחויות אישיות ופוגעניות.

האינטרסים שמאחורי המתקפות: מלחמת ירושה ושימור כוח

מדוע דווקא עכשיו מתמקדת האש בגדי איזנקוט? התשובה טמונה, ככל הנראה, במערכת מורכבת של אינטרסים פוליטיים. איזנקוט, כרמטכ"ל לשעבר, ששכל בן במלחמה, נהנה ממעמד ציבורי ייחודי של אמינות ויושרה, המאפשר לו לבקר את הממשלה הנוכחית בנקיפות מצפון. הוא נתפס כדמות מרכזית שיכולה לאתגר את הסטטוס קוו הפוליטי, ולכן הופך ליעד מרכזי לקמפיין דה-לגיטימציה. קמפיין זה מגיע מצד גורמים המעוניינים לשמר את שלטונם, ורואים בו איום פוטנציאלי. האזכור של "קמפיין של הליכוד וערוץ 14 כנגד יריבם הפוליטי" אינו מקרי, ומצביע על מתקפה מתואמת שמטרתה לנטרל איום פוליטי עתידי.

הביקורת של ליברמן, למרות שהיא מגיעה מצד אחר של המפה הפוליטית, נשמעת אף היא כחלק ממלחמת ירושה פוטנציאלית. ליברמן, שגם הוא נחשב למנהיג ימין-מרכז חזק, מנסה לבסס את מעמדו כאלטרנטיבה שלטונית. דבריו על איזנקוט, לפיהם תקף אותו על פגישותיו עם מפלגות חרדיות, ועל אי התאמתו של דוד זיני לראשות השב"כ, מציגים את ליברמן כמי שמציב קווים אדומים ברורים, ובה בעת מנסה למצב את עצמו כדמות ימנית יותר, שמסוגלת לעמוד מול הכוחות החרדיים, בניגוד לאיזנקוט. גם הצהרותיו על "חוק גיוס" כתנאי להקמת ממשלה, מטרתן לחזק את מעמדו בקרב בוחריו ולבודד את מי שנתפס כמתון יותר.

הטענות לגבי "חשבון פייסבוק בשם 'גדי הגבר'" הממומן על ידי איזנקוט, גם אם הן נכונות, מעידות על מודעות למאבק התדמיתי והפוליטי. במידה ואכן מדובר בקמפיין אנונימי ממומן, הדבר מעיד על רצונו של איזנקוט להשפיע על השיח הציבורי בדרכים פחות קונבנציונליות, ועל הבנתו כי הקרב על דעת הקהל מתנהל גם בזירות הללו. המתקפות נגדו, הן האישיות והן הפוליטיות, נועדו לפורר את בסיס התמיכה הציבורי שלו, ולמנוע ממנו לצבור מומנטום לקראת מערכת בחירות עתידית. זהו מאבק על הכוח, ואיזנקוט, בגלל מעמדו וסיפורו האישי, הוא שחקן מפתח פוטנציאלי במערכה הזו.

מעבר לכותרות: הקשר ההיסטורי והרובד החסר בסיקור

הסיקור התקשורתי של סערת איזנקוט, כפי שהוא משתקף בכותרות, נוטה להתמקד באספקטים הסנסציוניים והאישיים. אולם, חסר כאן רובד עמוק יותר של ניתוח היסטורי ופוליטי. המתקפות על איזנקוט אינן תופעה חדשה בפוליטיקה הישראלית. למעשה, הן מהוות חלק מדפוס חוזר של דה-לגיטימציה כלפי מנהיגים צבאיים המנסים לעבור לפוליטיקה, במיוחד כאשר הם נתפסים כמאיימים על ההגמוניה השלטונית הקיימת. ניתן לראות דוגמאות לכך לאורך ההיסטוריה הפוליטית של ישראל – מיצחק רבין ועד אהוד ברק, ומאריאל שרון ועד בני גנץ. כאשר דמות צבאית, הנהנית מאמון ציבורי רחב ומתדמית ממלכתית, מנסה להתערב בשיח הפוליטי, היא הופכת מיד למטרה להתקפות אישיות ופוליטיות שמטרתן לערער את מעמדה.

יתר על כן, המתקפה של ינון מגל על ילדיו של איזנקוט, תוך ניסיון להציג את אורח חייהם ככלי ניגוח פוליטי, היא חלק מדפוס רחב יותר של התקפות על משפחות פוליטיקאים. זוהי טקטיקה שנועדה להרחיב את מעגל הפגיעה, לערער את הלגיטימציה האישית, ולגרום לאנשים לשקול פעמיים לפני שהם נכנסים לזירה הציבורית. השימוש ב"מבחן הילדים" הוא סוג של רטוריקה פופוליסטית המנסה לפנות לרגשות עממיים, תוך התעלמות מוחלטת מפרטיות ומכבוד האדם. במובן הזה, המתקפה על איזנקוט היא לא רק עליו, אלא על כל מי ששוקל לשרת את הציבור, ועל הלגיטימיות של ביקורת פוליטית המבוססת על עקרונות וערכים ולא על הכפשות אישיות.

הרובד החסר בסיקור הוא גם ההבנה של ההקשר הרחב יותר של הקרע בחברה הישראלית. המתקפות על איזנקוט, המגיעות מצדדים שונים של המפה הפוליטית, משקפות את הפילוגים העמוקים ואת הקושי לייצר קונצנזוס לאומי, גם בתקופת מלחמה. הניסיון לערער את מעמדו של אדם ששכל בן במלחמה, הוא סממן כואב לכך שאין קווים אדומים, וכי המאבק הפוליטי גובר על כל שיקול אחר, כולל כבוד לאומי ושכול אישי. איזנקוט, המייצג דור של מנהיגים ביטחוניים עם רקורד מוכח, מהווה גם סמל לגישה פרגמטית וביטחונית-מדינית שונה מזו המיוצגת על ידי הממשלה הנוכחית. המתקפות עליו הן למעשה ניסיון לדכא את האלטרנטיבה הזו, ולמנוע דיון ענייני בדרכים שונות להתמודדות עם האתגרים הביטחוניים והחברתיים של ישראל.

השלכות עקיפות: שחיקת אמון הציבור והפוליטיזציה של השכול

למתקפות על גדי איזנקוט ישנן השלכות עקיפות ומרחיקות לכת על הפוליטיקה והחברה הישראלית. ראשית, הפוליטיזציה של השכול. השימוש בסיפורו האישי של איזנקוט, ששכל בן במלחמה, ככלי ניגוח פוליטי, הוא שפל חדש בשיח הציבורי. זהו ניסיון לערער את האחדות הלאומית, לפגוע ברגשות המשפחות השכולות, ולצייר את המשרתים את המדינה באור שלילי. הדבר עלול להרתיע בעתיד מנהיגים ביטחוניים בעלי שם ומוניטין מלהיכנס לפוליטיקה, מה שירושש את המערכת הפוליטית מניסיון, יושרה ומנהיגות.

שנית, שחיקת אמון הציבור במוסדות השלטון והתקשורת. כאשר גופי תקשורת מסוימים ופוליטיקאים משתמשים בכלי רטורי כה אגרסיבי ופוגעני, הדבר מערער את האמון ביכולתם לנהל דיון ציבורי ענייני ואחראי. הציבור, שחווה בעצמו את כאב המלחמה והשכול, עלול לחוש ניכור וסלידה מהפוליטיקה, ובכך להחליש את הדמוקרטיה הישראלית. הנה רשימה של תובנות חדות:

• המתקפות על איזנקוט חושפות את הפוליטיזציה הקיצונית של כל נושא ציבורי בישראל, כולל שכול ומורשת צבאית.
• השימוש ב"מבחן הילדים" הוא טקטיקה פופוליסטית המבקשת לערער על לגיטימיות מנהיגותית דרך התקפות אישיות פסולות.
• הביקורת על "חוסר ניסיון" מגיעה מאינטרסים פוליטיים ומנסה לנטרל אלטרנטיבה שלטונית אפשרית.
• ערוץ 14 והליכוד פועלים באופן מתואם לדה-לגיטימציה של איזנקוט, מתוך חשש מכוחו הפוליטי.
• המתקפות הללו משקפות קרע עמוק בחברה הישראלית, המתבטא בקושי לייצר קונצנזוס לאומי גם בזמן מלחמה.

שלישית, החלשת היכולת לנהל דיון ענייני על עתיד המדינה. כאשר השיח הציבורי מתמקד בהכפשות אישיות במקום במדיניות, בתוכניות ובחזון לעתיד, אנו מאבדים את היכולת לקבל החלטות מושכלות. במצב של מלחמה ואי-ודאות, ישראל זקוקה לדיון מעמיק ואחראי על עתידה הביטחוני, הכלכלי והחברתי. המתקפות על איזנקוט, המסיטות את תשומת הלב מהנושאים החשובים באמת, פוגעות ביכולתנו לקיים דיון כזה.

למה לשים לב עכשיו?

האירועים סביב גדי איזנקוט בשבוע האחרון הם אינדיקציה מדאיגה למצב הפוליטי בישראל. יש לשים לב כיצד המתקפות הללו מתפתחות – האם הן יישארו בגבולות השיח התקשורתי או שיחלחלו גם לפוליטיקה המוסדית? האם הקולות המוחים נגד הכפשות אישיות יצליחו להשפיע על הנורמות הציבוריות? וחשוב מכך, האם מנהיגים אחרים, שמבקשים להצטרף לזירה הפוליטית או להשמיע קול ביקורתי, יירתעו מכך? יש לעקוב אחר תגובותיהם של גורמים פוליטיים נוספים, ובמיוחד אחר האופן שבו הציבור הרחב יקבל את ההתפתחויות הללו. האם השכול הלאומי יוכל לגשר על הפערים הפוליטיים, או שמא הוא יהפוך לכלי במאבק על הכוח? האם הציבור הישראלי יתרומם מעל השיח הרעיל, וידרוש ממנהיגיו רמה אחרת של דיון? זוהי שאלה קריטית לעתיד הדמוקרטיה הישראלית.