האחיזה האיראנית: משלוש זירות לזירה אחת בוערת

איראן. השם הזה, שנדמה כאילו נצרב עמוק בתודעה הישראלית והעולמית, שב ועולה לכותרות, ואין פלא שהוא אחד הנושאים המחופשים ביותר בגוגל ישראל בשבוע האחרון (היקף חיפושים משוער: 5,000+). בין הצהרות דרמטיות מוושינגטון, לחימה עזה בזירות פחות מוכרות, ומהלכים דיפלומטיים חשאיים, נראה שהמשטר האיראני ממשיך לבחוש בקלחת המזרח תיכונית, מותח את גבולות הסבלנות האזורית והבינלאומית.

הדוקטרינה האמריקנית: בין איומים לריסון

ממומן כבל טעינה גמיש USB לסדרות סמסונג A ו-M: פתרון בסיסי ובמחיר שווה AliExpress לצפייה בביקורת ←

נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, אינו חוסך במילים בכל הנוגע לאיראן. הצהרותיו חוזרות ונשנות, ומהן עולה תמונה מורכבת של אסטרטגיה המשלבת תקיפות רטורית עם ריסון מבצעי, לפחות לעת עתה. טראמפ חוזר ומדגיש כי איראן "בצרות עמוקות" וכי הוא "אינו מתחרט" על המלחמה, ואף היה "עושה זאת שוב". הוא אף מציב קו אדום ברור לגבי נשק גרעיני: "אם לאיראן היה נשק גרעיני, הם היו מוחקים את ישראל ואת המזרח התיכון". זוהי הצהרה המעידה על תפיסה אמריקנית של איראן כאיום קיומי אזורי, ואף עולמי, אם תשיג יכולות גרעיניות.

אך בצד ההצהרות החריפות, נראה שקיים גם מימד של פרגמטיות, או אולי של המתנה אסטרטגית. כאשר נשאל מדוע אינו פועל להפלתו של המשטר האיראני, השיב טראמפ:

"אולי בגלל הבחירות. אני רוצה לשמור על יציבות"

. הצהרה זו מרמזת על שיקולים פוליטיים פנימיים בארה"ב, אך גם על הבנה של ההשלכות הדרמטיות של פעולה ישירה כזו. ייתכן שטראמפ מאמין כי לחץ כלכלי וצבאי הדרגתי, יחד עם בידוד מדיני, יביא לשינוי הרצוי באיראן מבלי צורך בהתערבות צבאית יקרה ומסוכנת. העובדה שסירב לבקשת יורש העצר הסעודי לתקוף את החות'ים בתימן, וכי "אין כוונה להתערב ישירות" מצד הממשל, מחזקת את התפיסה הזו. למרות הסיוע המודיעיני והתמיכה הצבאית הלא-ישירה לסעודיה נגד החות'ים, נראה שארה"ב נמנעת מלהיכנס ללחימה חזיתית ישירה, ככל הנראה מתוך חשש מהסלמה אזורית רחבה.

הזירה התימנית: איראן מעמיקה אחיזה בים האדום

תימן, זירה שנשכחת לעיתים קרובות מהכותרות הראשיות בישראל, מהווה נקודת מפתח במאבק הכוחות האזורי ובמאמציה של איראן להרחיב את השפעתה. הדיווחים על יותר מ-100 יועצים צבאיים אמריקנים המסייעים לסעודיה נגד החות'ים, ועל הקמת מפקדת כוחות משולבת חדשה, מעידים על ההבנה האמריקנית והסעודית לגבי חומרת המצב. העלייה ב"מאמציה של איראן לסייע לחות'ים בתקיפות נגד סעודיה" אינה רק סיוע לוגיסטי או צבאי, אלא מהלך אסטרטגי המכוון לשלוט בנתיבי שיט חיוניים.

התקדמות החות'ים לעבר מצר באב אל-מנדב, והשתלטותם על עיר הנמל מוח'א ואיי חניש, אינה אירוע מקומי גרידא. מצר באב אל-מנדב, יחד עם מצר הורמוז (ש"עדיין משותק ברובו"), הם שני צווארי בקבוק ימיים קריטיים לתנועת סחורות ונפט עולמית. שליטה בהם מעניקה לאיראן, באמצעות שליחיה, כוח מיקוח אדיר ואפשרות לשבש את הסחר העולמי. ההשפעה הכלכלית כבר ניכרת: "מחיר הברנט חצה 105 דולר" ו"הדיזל בארה"ב חצה לראשונה 6 דולר לגלון". זוהי אסטרטגיה איראנית ברורה של חניקת נתיבי שיט, שנועדה להפעיל לחץ כלכלי על יריבותיה ולשמש קלף מיקוח מול הקהילה הבינלאומית.

הזירה הלבנונית: 'פרויקט' איראני שהפך ל'פירורים'

גם בצפון, ישראל ממשיכה להכות ב"ציר האיראני", כדברי ראש הממשלה נתניהו. התיעודים החדשים מרכס עלי טאהר, המציגים השמדת "יותר משני קילומטרים של תשתיות תת-קרקעיות" באמצעות "כ-1,100 טונות של חומר נפץ", מעידים על היקף הפעילות הישראלית. ההצהרה כי "בכך הושלמה השליטה המבצעית ברכס" מהווה הישג משמעותי במאמץ הישראלי לפגוע בתשתיות הטרור שמקימה איראן באמצעות חיזבאללה בלבנון. התגובה הלבנונית, "הפרויקט האיראני המפואר הפך לערמת פירורים", משקפת את ההלם והאכזבה מהיקף הנזק ומיעילות הפעולה הישראלית.

האירועים בלבנון מדגישים רובד עמוק יותר של האסטרטגיה האיראנית – בניית תשתית צבאית מתקדמת ב"חצר האחורית" של ישראל, דרך ארגוני פרוקסי. המאמצים הישראליים נגד תשתית זו הם מאבק מתמיד בחתרנות איראנית שנועדה לאיים על גבולותיה הצפוניים של ישראל, ולאלץ אותה להקצות משאבים צבאיים משמעותיים להגנה.

דיפלומטיה בחסות המשבר: מפגש שרי החוץ במפרץ

על רקע ההסלמה הצבאית והכלכלית, מתרחשים גם מהלכים דיפלומטיים עדינים. הדיווח על מפגש צפוי בין שרי החוץ של מדינות המפרץ לעמיתם האיראני, במטרה "לגבש הסדר זמני לתנועת כלי שיט", הוא אירוע בעל חשיבות מכרעת. זהו "מפגש ראשון מסוגו מאז פרוץ המלחמה בחודש פברואר", והוא מעיד על הלחץ האזורי והעולמי להגיע להבנות כלשהן, ולו זמניות, שימנעו הידרדרות נוספת. נראה כי מדינות המפרץ, שחשות את נחת זרועה של איראן באופן ישיר, מבינות כי יש צורך בערוצי הידברות, גם אם עוינים, כדי למנוע כאוס מוחלט.

אף על פי שטראמפ העריך כי "העימות עם איראן יסתיים מיד אחרי בחירות האמצע", נראה כי המציאות בשטח מורכבת בהרבה. הדיפלומטיה החשאית, כפי שבאה לידי ביטוי במפגש הצפוי, מעידה על כך שהאזור כולו מחפש דרכים לצאת מהסחרור הנוכחי, וכי הצהרות פומביות לחוד, ומאחורי הקלעים לחוד.

תובנות ורובד מקורי: מאמפריה פרסית לסופר-פאוור אזורי

• האסטרטגיה האיראנית: לוחמה היברידית קלאסית. איראן משלבת כוח צבאי באמצעות שלוחים (חיזבאללה, חות'ים), לחץ כלכלי (שיבוש נתיבי שיט), ולוחמה תודעתית, תוך הימנעות מעימות ישיר רחב היקף שיכול להביא לתגובה אמריקנית חריפה. זוהי התגלמות מודרנית של תפיסת כוח אזורית, המזכירה לעיתים את דפוסי הפעולה של אימפריות בעבר, המרחיבות את השפעתן דרך נאמנים ולא רק דרך כיבוש ישיר.
• מצוקה כלכלית ככלי מיקוח. עליית מחירי הנפט והדיזל אינה רק תוצאה לוואי, אלא ככל הנראה יעד אסטרטגי. איראן, המצויה בעצמה תחת סנקציות כלכליות, מבינה שכאוס כלכלי עולמי יכול לשמש לה כקלף מיקוח מול מעצמות העולם, ולאלץ אותן להקל את הלחץ עליה.
• היסטוריה חוזרת: "המשחק הגדול" במזרח התיכון. המצב הנוכחי מזכיר את "המשחק הגדול" ההיסטורי של המאה ה-19, בו התחרו אימפריות על השפעה במזרח התיכון. כיום, השחקנים השתנו (ארה"ב, רוסיה, סין, ואיראן כשחקן אזורי), אך העקרונות נשארו זהים: שליטה על נתיבי סחר, השפעה על משטרים מקומיים, וחתירה ליתרון אסטרטגי גלובלי.
• ישראל בחזית, אך לא לבד. ישראל היא אומנם יעד מובהק לאיומים איראניים, אך היא חלק מקואליציה רחבה יותר (גם אם לא תמיד רשמית) של מדינות החשות מאוימות מאיראן – סעודיה, איחוד האמירויות, ואף ארה"ב עצמה. התיאום הביטחוני והמודיעיני הוא אינטרס משותף.
• הרובד המדיני-פוליטי של טראמפ. ההצהרה של טראמפ על הקשר לבחירות האמצע היא מרתקת. היא מצביעה על כך שההתנהלות האמריקנית מול איראן אינה רק עניין של ביטחון לאומי, אלא גם של פוליטיקה פנימית. ייתכן שישראל והמפרץ צריכות להבין שחלון הזמן לפעולה אמריקנית תקיפה יותר מוגבל, וכי לאחר הבחירות, גם אם טראמפ יבחר מחדש, הגישה עשויה להשתנות.

למה לשים לב עכשיו?

השבועות הקרובים יהיו קריטיים במספר חזיתות. ראשית, תוצאות מפגש שרי החוץ במפרץ יצביעו על האפשרות להגיע להסדרים זמניים, או שמא העימות הימי ימשיך להסלים. שנית, יש לעקוב אחר ההתפתחויות בתימן, בדגש על מצר באב אל-מנדב, שכן שליטה איראנית מלאה שם תשנה את מאזן הכוחות האזורי באופן דרמטי. לבסוף, יש לבחון כיצד ישראל ממשיכה לפעול נגד "הציר האיראני" בלבנון ובסוריה, והאם פעולות אלו יגררו תגובה איראנית חריפה יותר. האם אנו בדרך לעימות ישיר ומקיף יותר, או שמא הלחצים הכלכליים והצבאיים יצליחו לרסן את שאיפותיה של הרפובליקה האסלאמית? זו שאלה שנותרת פתוחה, ועל קוראי "דין אונליין" להמשיך ולעקוב אחריה בדריכות.