האם אבותינו היו "סכיזופרנים"? כיצד קולות בראשנו הפכו לאלים – ואז השתתקו
האם האלים העתיקים היו הזיה שמיעתית? הפסיכולוג ג'וליאן ג'יינס טען כי בני אדם בעת העתיקה נהגו לפרש דרך קבע קולות פנימיים כציוויים אלוהיים. לפי התיאוריה שלו, היעלמותם של הקולות האלה סייעה ביצירת ההתבוננות הפנימית והבחינה העצמית המוכרות לנו כיום
הפסיכולוג ג'וליאן ג'יינס הציע בספרו מ-1976 תיאוריה שנויה במחלוקת לפיה בני אדם קדומים חוו את תודעתם באופן שונה, ופקודות מילוליות פנימיות נתפסו כקולות של אלים, מלכים או אבות קדמונים, תופעה שכינה "המוח הדו-קאמרי". לטענתו, חלק אחד של המוח יצר הוראות מילוליות, בעוד חלק אחר חווה אותן כסמכות חיצונית, בדומה לחוויה של הזיות שמיעתיות אצל חולי סכיזופרניה, אם כי לא במובן הקליני.
"מחשבה שאדם מודרני חווה כ'עליי לעשות זאת', הייתה עשויה להופיע במקור כ'מרדוך מצווה עליך לעשות זאת'"
ג'יינס קישר את קריסת המערכת הזו לטלטלות סוף תקופת הברונזה המאוחרת (סביבות 1200 לפנה"ס), כאשר אנשים התלוננו שהאלים נטשו אותם, מה שהוביל לחיפוש אחר תחליפים כמו אותות, חלומות ואורקלים. בהקשר היהודי, ג'יינס ראה ביהדות המוקדמת מודל שונה, שבו האל בלתי נראה ודורש אמונה, והאיסור על עבודת אלילים שיקף דחייה של מערכת יחסים עתיקה יותר בין התודעה לסמכות אלוהית. למרות שהתיאוריה של ג'יינס אינה מקובלת במלואה במדע המודרני, היא מעלה שאלה מעניינת לגבי האופן שבו תרבות יכולה לעצב את הפרשנות של חוויות פנימיות.
© כל הזכויות על הכתבה המקורית שמורות למקור. דין אונליין מציג כותרת, תקציר וקישור בלבד. דירוג האובייקטיביות מחושב אוטומטית ומהווה הערכה בלבד.
דיון
אין עדיין תגובות — היו הראשונים להגיב.