האם נישלה מצוואה בן אחד מתוך חמישה. מה קבע ביהמ"ש?

function addEventClick(elem, did) { var time = new Date(); var id = $(elem).attr('id'); dataLayer.push({ 'event': 'user click', 'eventInfo': { 'did': did, 'user_ID': user_id, 'promoID': id, 'time stamp': time } }); }

על המדור

מדור זה ירכז עבור קוראינו באופן שבועי פסקי דין מעניינים שהתפרסמו בעת האחרונה. במסגרת המדור נשתדל לבחור פסקי דין בתחומי הליבה הכלכליים של גלובס שניתן ללמוד מהם לדעתנו דבר מה עקרוני או שיכולים לשרת את קוראינו במסגרת עיסוקיהם. לכל פסק דין נגיש תקציר וכן את משמעות הפסיקה. מספר התיק המתפרסם יאפשר למי שמבקש להעמיק לקרוא את המקור. מוזמנים להעביר לנו פסקי דין מעניינים למייל [email protected]

מדור זה ירכז עבור קוראינו באופן שבועי פסקי דין מעניינים שהתפרסמו בעת האחרונה. במסגרת המדור נשתדל לבחור פסקי דין בתחומי הליבה הכלכליים של גלובס שניתן ללמוד מהם לדעתנו דבר מה עקרוני או שיכולים לשרת את קוראינו במסגרת עיסוקיהם. לכל פסק דין נגיש תקציר וכן את משמעות הפסיקה. מספר התיק המתפרסם יאפשר למי שמבקש להעמיק לקרוא את המקור. מוזמנים להעביר לנו פסקי דין מעניינים למייל [email protected]

function addEventClick(elem, did) { var time = new Date(); var id = $(elem).attr('id'); dataLayer.push({ 'event': 'user click', 'eventInfo': { 'did': did, 'user_ID': user_id, 'promoID': id, 'time stamp': time } }); }האם נישלה מהצוואה בן אחד מתוך חמישה – מה קבע ביהמ"ש?
הפסיקה בקצרה: אם לחמישה הורישה את רכושה לארבעה מחמשת ילדיה. הבן החמישי התנגד לצוואה ונדחה. זאת למרות שבית המשפט לא ידע לקבוע מדוע נושלאם לחמישה הלכה לעולמה בגיל 72, ובצוואתה הורתה להוריש את רכושה לארבעה מתוך חמשת ילדיה. הבן שנושל פנה לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב והתנגד לצוואה. הוא טען כי אימו לא הבינה על מה חתמה, היא לא ידעה קרוא וכתוב, וחתימתה וחתימת העדים זויפו. הוא גם טען כי אחיו שבו הייתה תלויה היה מעורב בעריכת הצוואה. "המבקש טען למעורבות ולהשפעה בלתי הוגנת, והפנה למבחן התלות והסיוע ולניתוק המנוחה מאחרים".
השופט ליאור ברינגר דחה לאחרונה את טענות הבן שנושל. הצוואה נחתמה בפני עוה"ד ומזכירתו. עורך הדין העיד כי הוא הכין את הצוואה בהתאם לרצון המנוחה, הקריא לה אותה והיא חתמה עליה בפניו. נקבע כי לא הוכח שהאם לא ידעה קרוא וכתוב. נכדתה העידה כי סבתה עזרה לה להכין שיעורי בית וידעה קרוא וכתוב מצוין. גם הטענות לזיוף ולהשפעה בלתי הוגנת על המנוחה נדחו.
השופט קבע כי "לא הוכחה לי מעורבות או השפעה כלשהי על המנוחה, השפעה בלתי הוגנת או אחרת. המבקש מפנה לתמליל שיחה של העד עם משיב 1 ועם אשתו של משיב 1. מה שעולה מהתמלילים הוא שקיים סכסוך במשפחה, מאומה לא מעבר לכך, לא מעורבות ולא השפעה בלתי הוגנת".
יחד עם זאת, השופט ציין כי לא ברור מדוע בחרה המנוחה לנשל את המשיב מעזבונה, ולצוות את כולו לארבעה מילדיה ולא לכל החמישה. עורך הדין שערך את הצוואה העיד כי אינו זוכר, ואין לו תרשומת כלשהי בנוגע לכך. אחד האחים מסר בתצהיר כי האח שנושל נהג לקחת מהאב סחורה ולא שילם וגרם לו לשלם חובות שלו. הוא גם טען שהאח ואשתו נהגו בגסות רוח וכמעט ולא היו בארוחות ערב משותפות של המשפחה.
השופט סיכם, כי "עולה שלא ברור מדוע המנוחה נישלה את המשיב מעזבונה, אולם באי-בהירות זו אין די כדי לפגום בצוואה שנחתמה כדין בפני עו"ד אמין, מי שייצג את המשפחה בעניינים שונים ומייצג גם כיום את המבקש עצמו (לא בתיק זה)".
האח חויב לשלם הוצאות לאחיו בגובה של 50 אלף שקל.
משמעות הפסיקה: גם אם לא ידוע מה הסיבה לבחירת המנוח, בהיעדר פגמים מוכחים בצוואה – יש לקיימה
מספר תיק: 10522-02-23קראו עוד

הפסיקה בקצרה: אם לחמישה הורישה את רכושה לארבעה מחמשת ילדיה. הבן החמישי התנגד לצוואה ונדחה. זאת למרות שבית המשפט לא ידע לקבוע מדוע נושל

אם לחמישה הלכה לעולמה בגיל 72, ובצוואתה הורתה להוריש את רכושה לארבעה מתוך חמשת ילדיה. הבן שנושל פנה לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב והתנגד לצוואה. הוא טען כי אימו לא הבינה על מה חתמה, היא לא ידעה קרוא וכתוב, וחתימתה וחתימת העדים זויפו. הוא גם טען כי אחיו שבו הייתה תלויה היה מעורב בעריכת הצוואה. "המבקש טען למעורבות ולהשפעה בלתי הוגנת, והפנה למבחן התלות והסיוע ולניתוק המנוחה מאחרים".

השופט ליאור ברינגר דחה לאחרונה את טענות הבן שנושל. הצוואה נחתמה בפני עוה"ד ומזכירתו. עורך הדין העיד כי הוא הכין את הצוואה בהתאם לרצון המנוחה, הקריא לה אותה והיא חתמה עליה בפניו. נקבע כי לא הוכח שהאם לא ידעה קרוא וכתוב. נכדתה העידה כי סבתה עזרה לה להכין שיעורי בית וידעה קרוא וכתוב מצוין. גם הטענות לזיוף ולהשפעה בלתי הוגנת על המנוחה נדחו.

השופט קבע כי "לא הוכחה לי מעורבות או השפעה כלשהי על המנוחה, השפעה בלתי הוגנת או אחרת. המבקש מפנה לתמליל שיחה של העד עם משיב 1 ועם אשתו של משיב 1. מה שעולה מהתמלילים הוא שקיים סכסוך במשפחה, מאומה לא מעבר לכך, לא מעורבות ולא השפעה בלתי הוגנת".

יחד עם זאת, השופט ציין כי לא ברור מדוע בחרה המנוחה לנשל את המשיב מעזבונה, ולצוות את כולו לארבעה מילדיה ולא לכל החמישה. עורך הדין שערך את הצוואה העיד כי אינו זוכר, ואין לו תרשומת כלשהי בנוגע לכך. אחד האחים מסר בתצהיר כי האח שנושל נהג לקחת מהאב סחורה ולא שילם וגרם לו לשלם חובות שלו. הוא גם טען שהאח ואשתו נהגו בגסות רוח וכמעט ולא היו בארוחות ערב משותפות של המשפחה.

השופט סיכם, כי "עולה שלא ברור מדוע המנוחה נישלה את המשיב מעזבונה, אולם באי-בהירות זו אין די כדי לפגום בצוואה שנחתמה כדין בפני עו"ד אמין, מי שייצג את המשפחה בעניינים שונים ומייצג גם כיום את המבקש עצמו (לא בתיק זה)".

האח חויב לשלם הוצאות לאחיו בגובה של 50 אלף שקל.

משמעות הפסיקה: גם אם לא ידוע מה הסיבה לבחירת המנוח, בהיעדר פגמים מוכחים בצוואה – יש לקיימה

function addEventClick(elem, did) { var time = new Date(); var id = $(elem).attr('id'); dataLayer.push({ 'event': 'user click', 'eventInfo': { 'did': did, 'user_ID': user_id, 'promoID': id, 'time stamp': time } }); }למרות שלא נחתם הסכם בכתב: בית המשפט הכיר במיזם עסקי מחייב
הפסיקה בקצרה: מפתח אתרי מסחר תבע לקבל חשבונות של מי שטען שהוא שותפו במיזם. השניים לא חתמו על הסכם, וביהמ"ש נדרש לקבוע אם יש הסכם ביניהםבימ"ש השלום בת"א דן בשאלה האם נכרת הסכם בין בר טרנובסקי, העוסק בפיתוח אתרי מסחר אלקטרוני, לאיש העסקים דן הרשפנג, לגבי הקמת מיזם משותף לשיווק מוצרים באמצעות אתרים מקוונים. הרשפנג טען ל-20% מרווחי המיזם, ועתר לקבל מיליון שקלים שאותם העריך כרווחי המיזם.
לשניים היכרות מוקדמת, ובתביעה נטען כי הנתבע הציע לתובע לחבור לפעילות עסקית בתקופת הקורונה למכירת מוצרי הגנה מפני הנגיף. על פי ההצעה הנטענת, הנתבע ינהל את הפעילות העסקית, ישקיע מהונו הפיננסי ויהיה אמון על גיוס כספי ההשקעה, ואילו התובע יקים אתר ויהיה זכאי ל-20% מרווחי המיזם, ללא תלות בהיקף הרווחים.
התובע טען כי ב-2020 הוקמו שישה אתרים, והוא ביצע עבודה מאומצת עד 2021. הוא טען כי הכנסות המיזם עמדו על 2.4 מיליון דולר, אך הנתבע טען כי הוא לא רווחי. הנתבע טען מצידו כי המו"מ בין הצדדים מעולם לא השתכלל לכדי הסכם מחייב, ולחלופין, שההסכמה התייחסה לפעילות עסקית מתוחמת, ולא קמה לו זכות לתקבול.
השופט רון גולדשטיין קיבל את התביעה וקבע השבוע כי אין מניעה לקבוע כי נכרת הסכם מחייב גם אם הוא לא נעשה בכתב, ובלבד שיוכח תוכנו. השופט הגיע למסקנה כי נכרת הסכם בעל פה על בסיס תכתובות שהוחלפו בין הצדדים בזמן אמת וגרסת הנתבע שאישר שהוא פנה לתובע והציע לו להקים אתר אינטרנט שישמש תשתית לחנות מקוונת. זאת, גם אם לא סוכמו כל הפרטים. "העובדה שהצדדים פעלו באופן בלתי פורמלי על בסיס האמון ששרר ביניהם ומבלי שעיגנו את ההסכמות בכתובים סבירה בנסיבות העניין, ואינה פוגמת בתנאים הדרושים לשם כריתתו של הסכם". עוד נקבע כי הנתבע סירב לערוך הסכם בכתב.
מאחר שהשליטה בנתונים הכספיים בידי הנתבע, הורה בית המשפט על המצאת מלוא הדוחות והנתונים כדי לאפשר לבית המשפט לכמת את הסכום. נפסקו 30 אלף שקל הוצאות משפט לטובת התובע. עו"ד אופיר לוי ממשרד מרקמן טומשין, שייצג את התובע, מסר: "פסק הדין מבהיר כי היעדר הסכם כתוב אינו סוף פסוק, ושילוב ראיות דיגיטליות יכול להוביל לכדי תמונה עובדתית מלאה". עו"ד אמיר אבני, שייצג את הנתבע: "התובע הגיש תביעה לפני ארבע שנים וזכה בפסק דין במסמכים שיכול היה לקבל לפני בהסכמה".
משמעות הפסיקה: הסכם בעל פה במסגרת מיזם עסקי לא מלמד כי לא נערך הסכם וקיומו יילמד מהראיות
מספר תיק: 58608-01-22קראו עוד

הפסיקה בקצרה: מפתח אתרי מסחר תבע לקבל חשבונות של מי שטען שהוא שותפו במיזם. השניים לא חתמו על הסכם, וביהמ"ש נדרש לקבוע אם יש הסכם ביניהם

בימ"ש השלום בת"א דן בשאלה האם נכרת הסכם בין בר טרנובסקי, העוסק בפיתוח אתרי מסחר אלקטרוני, לאיש העסקים דן הרשפנג, לגבי הקמת מיזם משותף לשיווק מוצרים באמצעות אתרים מקוונים. הרשפנג טען ל-20% מרווחי המיזם, ועתר לקבל מיליון שקלים שאותם העריך כרווחי המיזם.

לשניים היכרות מוקדמת, ובתביעה נטען כי הנתבע הציע לתובע לחבור לפעילות עסקית בתקופת הקורונה למכירת מוצרי הגנה מפני הנגיף. על פי ההצעה הנטענת, הנתבע ינהל את הפעילות העסקית, ישקיע מהונו הפיננסי ויהיה אמון על גיוס כספי ההשקעה, ואילו התובע יקים אתר ויהיה זכאי ל-20% מרווחי המיזם, ללא תלות בהיקף הרווחים.

התובע טען כי ב-2020 הוקמו שישה אתרים, והוא ביצע עבודה מאומצת עד 2021. הוא טען כי הכנסות המיזם עמדו על 2.4 מיליון דולר, אך הנתבע טען כי הוא לא רווחי. הנתבע טען מצידו כי המו"מ בין הצדדים מעולם לא השתכלל לכדי הסכם מחייב, ולחלופין, שההסכמה התייחסה לפעילות עסקית מתוחמת, ולא קמה לו זכות לתקבול.

השופט רון גולדשטיין קיבל את התביעה וקבע השבוע כי אין מניעה לקבוע כי נכרת הסכם מחייב גם אם הוא לא נעשה בכתב, ובלבד שיוכח תוכנו. השופט הגיע למסקנה כי נכרת הסכם בעל פה על בסיס תכתובות שהוחלפו בין הצדדים בזמן אמת וגרסת הנתבע שאישר שהוא פנה לתובע והציע לו להקים אתר אינטרנט שישמש תשתית לחנות מקוונת. זאת, גם אם לא סוכמו כל הפרטים. "העובדה שהצדדים פעלו באופן בלתי פורמלי על בסיס האמון ששרר ביניהם ומבלי שעיגנו את ההסכמות בכתובים סבירה בנסיבות העניין, ואינה פוגמת בתנאים הדרושים לשם כריתתו של הסכם". עוד נקבע כי הנתבע סירב לערוך הסכם בכתב.

מאחר שהשליטה בנתונים הכספיים בידי הנתבע, הורה בית המשפט על המצאת מלוא הדוחות והנתונים כדי לאפשר לבית המשפט לכמת את הסכום. נפסקו 30 אלף שקל הוצאות משפט לטובת התובע. עו"ד אופיר לוי ממשרד מרקמן טומשין, שייצג את התובע, מסר: "פסק הדין מבהיר כי היעדר הסכם כתוב אינו סוף פסוק, ושילוב ראיות דיגיטליות יכול להוביל לכדי תמונה עובדתית מלאה". עו"ד אמיר אבני, שייצג את הנתבע: "התובע הגיש תביעה לפני ארבע שנים וזכה בפסק דין במסמכים שיכול היה לקבל לפני בהסכמה".

משמעות הפסיקה: הסכם בעל פה במסגרת מיזם עסקי לא מלמד כי לא נערך הסכם וקיומו יילמד מהראיות

function addEventClick(elem, did) { var time = new Date(); var id = $(elem).attr('id'); dataLayer.push({ 'event': 'user click', 'eventInfo': { 'did': did, 'user_ID': user_id, 'promoID': id, 'time stamp': time } }); }יהלום בשני מיליון שקל: בית המשפט הכריע בסכסוך על הבעלות
הפסיקה בקצרה: בית המשפט המחוזי הכריע בסכסוך על בעלות ביהלום בשווי כ–700 אלף דולר. נקבע כי המחזיקים בו רכשו אותו במסגרת "תקנת השוק".בית המשפט המחוזי בתל אביב דן בסכסוך על זכויות ביהלום יקר-ערך מסוג "מרקיז בריליאנט" במשקל 5 קראט. השאלה שעמדה בפני בית המשפט היא האם רכישת היהלום על ידי קבוצת מחזיקים חברי בורסת היהלומים בישראל מקימה להם הגנה מכוח תקנת השוק מול טענות אישה לבעלות על היהלום.
פסק הדין שניתן השבוע מתאר כי "יהלום אחד עשה בשנים האחרונות דרך מרתקת. תחילתה, נטען, ברכישה ב-760 אלף דולר ארה"ב; המשכה בעסקה בז'נבה וסופה, כך לטענת הנתבעת, במעשה עוקץ מתוחכם, שבמהלכו נמסר היהלום לנוכלים; סופו של היהלום, לעת עתה, בתערוכת יהלומים בדובאי. שם זוהה היהלום בידי בנה של הנתבעת, כאשר התובעים הציגו אותו כבעליו החוקיים".
התובעים רכשו את היהלום בשנת 2021 בסכום של כ-700 אלף דולר (כ-2 מיליון שקל) מחברה ישראלית הפועלת בבורסה, בשם "פינק דיאם". שנה לאחר מכן, בנה של הנתבעת זיהה את היהלום בתערוכה בדובאי, שם הוצג על ידי התובעים. הוא טען כי אימו היא הבעלים החוקי, וכי רכשה אותו ב-2019 מחברה בדובאי ב-760 אלף דולר, ולאחר מכן הוא נגנב.
מוסד הבוררות בבורסה דחה את טענתה כי היא הבעלים, בהיעדר מסמך. התובעים הגישו תביעה נגד האישה וביקשו פסק דין הצהרתי שלפיו הבעלות ביהלום היא שלהם. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד ועתרה להעביר לידיה את היהלום.
השופטת איריס אילוטוביץ' סגל פסקה כי התובעים הוכיחו ברף הנדרש כי היהלום שייך להם. נקבע כי התקיימה "תקנת השוק": היהלום נקנה ממי שעוסק במכירת נכסים מסוג זה, והקונה שילם תמורה ממשית בעד הנכס, ופעל בתום לב. "בהתקיים תנאים אלה, גוברת זכות הקונה על זכויות הבעלים המקורי, והבעלות בנכס עוברת אליו כאשר היא נקייה מכל זכות נוגדת". זאת גם אם המוכר לא היה בעל הנכס (ופרט זה לא הוכח).
הנתבעת, שלא הגישה תצהירי עדות ראשית, לא הציגה ראיות ולא התייצבה לדיון ההוכחות, לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי הבעלות נתונה לה. תביעתה שכנגד נמחקה. ניתן צו מניעה האוסר עליה לפרסם טענות שהיהלום בבעלותה, או שהתובעים מחזיקים בו שלא כדין. היא חויבה ב-150 אלף שקל הוצאות משפט. התובעים יוצגו על ידי עוה"ד אמיר אלטשולר ועדי אמיתי פרייליך.
משמעות הפסיקה: אם נכס נקנה במסגרת "תקנת השוק" הוא שייך לבעליו (גם אם היה מוכח שלא היה רשאי למכור)
מספר תיק: 5500-07-23קראו עוד

הפסיקה בקצרה: בית המשפט המחוזי הכריע בסכסוך על בעלות ביהלום בשווי כ–700 אלף דולר. נקבע כי המחזיקים בו רכשו אותו במסגרת "תקנת השוק".

בית המשפט המחוזי בתל אביב דן בסכסוך על זכויות ביהלום יקר-ערך מסוג "מרקיז בריליאנט" במשקל 5 קראט. השאלה שעמדה בפני בית המשפט היא האם רכישת היהלום על ידי קבוצת מחזיקים חברי בורסת היהלומים בישראל מקימה להם הגנה מכוח תקנת השוק מול טענות אישה לבעלות על היהלום.

פסק הדין שניתן השבוע מתאר כי "יהלום אחד עשה בשנים האחרונות דרך מרתקת. תחילתה, נטען, ברכישה ב-760 אלף דולר ארה"ב; המשכה בעסקה בז'נבה וסופה, כך לטענת הנתבעת, במעשה עוקץ מתוחכם, שבמהלכו נמסר היהלום לנוכלים; סופו של היהלום, לעת עתה, בתערוכת יהלומים בדובאי. שם זוהה היהלום בידי בנה של הנתבעת, כאשר התובעים הציגו אותו כבעליו החוקיים".

התובעים רכשו את היהלום בשנת 2021 בסכום של כ-700 אלף דולר (כ-2 מיליון שקל) מחברה ישראלית הפועלת בבורסה, בשם "פינק דיאם". שנה לאחר מכן, בנה של הנתבעת זיהה את היהלום בתערוכה בדובאי, שם הוצג על ידי התובעים. הוא טען כי אימו היא הבעלים החוקי, וכי רכשה אותו ב-2019 מחברה בדובאי ב-760 אלף דולר, ולאחר מכן הוא נגנב.

מוסד הבוררות בבורסה דחה את טענתה כי היא הבעלים, בהיעדר מסמך. התובעים הגישו תביעה נגד האישה וביקשו פסק דין הצהרתי שלפיו הבעלות ביהלום היא שלהם. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד ועתרה להעביר לידיה את היהלום.

השופטת איריס אילוטוביץ' סגל פסקה כי התובעים הוכיחו ברף הנדרש כי היהלום שייך להם. נקבע כי התקיימה "תקנת השוק": היהלום נקנה ממי שעוסק במכירת נכסים מסוג זה, והקונה שילם תמורה ממשית בעד הנכס, ופעל בתום לב. "בהתקיים תנאים אלה, גוברת זכות הקונה על זכויות הבעלים המקורי, והבעלות בנכס עוברת אליו כאשר היא נקייה מכל זכות נוגדת". זאת גם אם המוכר לא היה בעל הנכס (ופרט זה לא הוכח).

הנתבעת, שלא הגישה תצהירי עדות ראשית, לא הציגה ראיות ולא התייצבה לדיון ההוכחות, לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי הבעלות נתונה לה. תביעתה שכנגד נמחקה. ניתן צו מניעה האוסר עליה לפרסם טענות שהיהלום בבעלותה, או שהתובעים מחזיקים בו שלא כדין. היא חויבה ב-150 אלף שקל הוצאות משפט. התובעים יוצגו על ידי עוה"ד אמיר אלטשולר ועדי אמיתי פרייליך.

משמעות הפסיקה: אם נכס נקנה במסגרת "תקנת השוק" הוא שייך לבעליו (גם אם היה מוכח שלא היה רשאי למכור)

לחיצה על הנושא תוסיף אותו לרשימת "הנושאים שמעניינים אותי", שםניתן לקרוא ולנהל את ההתראות כשמתפרסמת כתבה בנושא.

לצפייה בכתבות וניהול הנושאים, יש ללחוץ על כפתור בסרגל העליון