הדוגמנית אליענה זקס, שהצטרפה למפלגתו של איזנקוט, מצהירה: "אתן הכל שיהיה פה טוב"

עודכן לאחרונה: 20.8.2026 / 9:41

ב-24 ביוני 2025, בשעות האחרונות של מבצע "עם כלביא", רגעים ספורים לפני כניסתה של הפסקת האש לתוקף, מטח של טילים נורה לעבר ישראל. הדוגמנית אליענה זקס, שהתעוררה באותו הזמן מאזעקות בתל-אביב, תגלה זמן קצר לאחר מכן כי אחד מהטילים פגע בבית משפחתה שבבאר שבע, ושאמה מיכל ז"ל, אחיה איתן ז"ל, בת הזוג שלו נועה בוגוסלבסקי ז"ל ושכנתם נעמי שאנן ז"ל, נהרגו באותה המתקפה.מתוך הטרגדיה הנוראית שפקדה את משפחתה, אליענה החליטה לקום מהשברים ולבחור בעשייה משמעותית. לפני כחודש, היא הצטרפה למפלגת "ישר!" של הרמטכ"ל לשעבר גדי אייזנקוט, לתפקיד ראש מטה הצעירים. בריאיון ל"וואלה אישי", אליענה שיתפה על סיפור חייה: בת להורים שעלו מברית המועצות בשנות ה-90', שנולדה וגדלה בבאר שבע, עברה חרמות בילדותה, סיימה תואר עוד במהלך התיכון, החלה לדגמן בגיל צעיר ובמקביל התמחתה בפרקליטות. היא עבדה בשיווק ובהיי-טק, וכעת, בגיל 25, היא קופצת למים העמוקים של הפוליטיקה הישראלית עם חלום אחד גדול: לעשות הכל כדי שיהיה כאן טוב יותר. צפו בריאיון המלא בראש הכתבה. כאן מאזינים בספוטיפיילכל הפרקים של וואלה אישי

ממומן סקירה: השעון החכם הספורטיבי H26 – פתרון בסיסי במחיר משתלם? AliExpress לצפייה בביקורת ←

להתייחס אליך כפוליטיקאית?תתייחס אליי כמישהי שרוצה להציג את הדור שלה בפוליטיקה. תנסה לעשות את ההנגשה הזאת, זה מה שאני מנסה לעשות עכשיו.צריך לעבוד על שינוי פאזה, סטטוס? לא להיות מישהי אחרת, אבל אולי להתנהג בהתאם?היה לי איזשהו משבר זהות על זה השבוע. בשבוע של ההכרזה קיבלתי הדים של תגובות מכל הצדדים, ואמרתי לעצמי, 'זהו, אני עכשיו לא יכולה לעלות כל דבר (לאינסטגרם). היה לבן זוג שלי היום הולדת, ואמרתי, 'אני לא יכולה לעלות את זה, לחלוק את חיי האישיים עכשיו'. אבל אז הבנתי שדווקא הכי כן. אני כן צריכה להראות מי אני ולהמשיך באותנטיות שלי, כי זו המטרה שלי, בשיא האותנטיות להביא חבר'ה כמוני להתעניין בנושא הכל כך חשוב הזה.לא כולם מכירים מי זו אליענה זקס. תציגי את עצמך.יש לי הרבה כובעים. אני בת 25, נולדתי בבאר שבע, גדלתי שם, עברתי לתל אביב לפני 6 שנים, בגיל 18. עד לפני שבועיים עבדתי בהיי-טק, הייתי מנהלת פיתוח עסקי, גדלתי בין תפקידים, ואני גם דוגמנית כבר מגיל 16, כמעט עשור. את לא דוגמנית קונבנציונלית. עשית איזה שיפט להיי-טק. או שאת ראית את עצמך כאחת הדוגמניותזה מורכב. בתחילת העבודה שלי בתחום הזה, בגילי 16-20, חשבתי שאני אוכל לראות את זה כ"פול טיים", אבל תמיד היה משהו שהיה נראה לי ממש חשוב לעשות בו זמנית. לצורך העניין, אז הייתי בפרקליטות המדינה. כל הזמן בחרתי בעצמי, או התגלגלתי איכשהו, לדברים סופר משמעותיים אבל גם תובעניים. גם כשהייתי אז בפרקליטות, בתור פרליגל (עוזרת משפטית), זה דברים שאתה לא יכול לקחת יום חופש וללכת לימי צילום, לצערי. אז היית צריכה לוותר על ימי צילומים ודברים שווים?כן, בטח. יצא לך איזה משהו שפספסת? כן, היה לי יום צילום, שהייתי צריכה לעשות בח"ל, בגרמניה, והייתי צריכה להיות באותו היום בבית הדין לעבודה.ולא יכולת להגיד שאת לא יכולה להגיע?כן, אבל אני מאמינה שדברים כאלה, של אמת וצדק, זה הרבה יותר מוסרי, ללכת לזה ולתת את עצמי שם. ימי צילום, זה הדבר שאני הכי אוהב בעולם, זה כל כך נותן לי את המקום, לקריאטיביות ויצירתיות, ולהביא גם את החלקים, היותר מצחיקים ושטותניקים שלי, אני בן אדם ציני נורא וואני עושה שטויות, אבל אני חושבת שצריך לשים לפני עצמי, באיזשהו מקום, את הדברים האלה, שבהם אני יכולה יותר לתרום החברה, ויותר לתת.יש היום המון סוגים של דוגמנית – משפיעניות, יוצאות ריאליטי. אותך אנחנו לא מכירים משם.הייתי אמורה להיות עכשיו בהישרדות. הייתי ממש על הקצה של להיכנס.ומה קרה?הפסיכולוגית שלי עשתה לי שיחה ואמרה לי, 'את לא חושבת ששרדת מספיק השנה?. לא צריך, בשביל הנפש שלך, תשמרי על עצמך. ואז נכנסתי לפוליטיקה. אבל הקשבתי לה. הקשבתי לה, כי הקשבתי לעצמי, אני בן אדם, שלימדו אותו מגיל מאוד קטן, לדחוף, ולהיות ב-100 אחוז, ופול פאוור. הפעם אמרתי שאני צריכה להקשיב לעצמי, אני צריכה רגע להתעשת, אני לא יכולה להיות עכשיו באי בודד ולשרוד שם. אני הרגע שרדתי תקופה משוגעת.ואני מבינה את מה שאתה אומר. הייתי בתצוגה של שנקר, זה היה איזה שלושה ימים, כל יום כמה תצוגות. אנשים מדהימים באמת. ופגשתי המון המון דוגמניות, המון דוגמנים, שהופתעו מאוד. יצא לי לספר להם מה אני יכולה לעשות, הם הופתעו כל כך מהדבר הזה. הם אמרו, 'איך את בכלל עושה את זה?'. זה באמת לא קשור אחד לשני, אבל זה באמת לא היה טריוויאלי עבורם. והיה איזשהו שלב מדהים בעיניי, שישבתי במעגל, כשחיכינו בין האיפור לחזרה נוספת, והתגודדו סביבי, 10-12 דוגמנים, בנים, בנות, חלקם הכרתי, חלקם לא, והתחלנו לדבר על פוליטיקה פתאום, ועל דברים של הסדר היום, ועל דברים מדיניים, ונהיה שם דיון סוער, ונהיה שם איזשהו רגע כל כך, שבדרך כלל לא קורה. אתה לא מדבר על זה, כשאתה בעולם התעשייה, באופנה. ואז באו אליי אנשים, ואמרו לי, 'את הכנסת לנו לראש משהו, שבכלל לא חשבנו עליו, ותודה על זה', והתחילו להתעניין, והתחילו לשאול, ועוררתי בהם איזשהו יצר סקרנות.

נלחמים ביוקר הנדל"ן: כך תוסיפו לבית חדר ביום אחד

בשיתוף קבוצת גוטליב אלומיניום

את שוחה בעולם הפוליטיקה? אני חנונית במהות שלי. זה מתבטא בזה שאני בכל בוקר פותחת גלובס, אני עוברת על התחום המשפטי, על התחום המדיני, מה קורה, אני מתעדכנת, זה מעניין אותי. זה גם משהו שמהפרקליטות נכנס אלי, הייתי קוראת בבקרים תיקים שעכשיו דנים עליהם. אני אוהבת להיות בעומק של הדברים. גם את המדור של השיווק והפרסום אני בולעת ממש.רכילות? רכילות פחות. באמת? כן. אני בן אדם רגיש נורא, וכשאני קוראת דברים נוראיים שמגיבים לאנשים שאני לא מכירה, זה קשה לי. ולאנשים שאת מכירה? כמוך למשל, כי גם על הידיעה שאת מצטרפת לפוליטיקה היו לא מעט תגובות.הייתה תגובה, שלצערי יש תגובות כאלה ב-2026, שכנראה שכבתי עם מישהו בשביל להגיע למינוי הזה. הסתכלתי על הדבר הזה, וזה הפתיע אותי, זה היה נראה לי כל כך לא הגיוני, שעכשיו בעולם שאנחנו חיים בו, יש עדיין כזה סקסיזם ושוויניזם והכללה כזאת. מצד שני, כשהבית של אמא שלי ואחי נהרס, של אבא שלי, שלנו בעצם, היה פוסט בפייסבוק של מישהו שצילם את הבית של ההורים שלי, זה בניין שקרס למחצית. הוא העלה את זה לפוסט בפייסבוק, בקבוצה של באר שבע, והתחיל לקלל את ראש העיר, או את הממשלה, 'למה אני צריך לראות את החרא הזה, מחוץ לרחוב שלי? זה מסתיר את הנוף, וזה גורם לי להיות בדיכאון.' שאנשים נהרגו שם, שבוע לפני כן.מאותו רגע, יש לי, בדברים שנוגעים לעצמי, איזשהו חיסיון כזה, שאני אומרת, לא משנה מה אני אעשה, יהיה את התגובות האלה, אני פשוט אנסה לעשות את ההכי טוב שלי, ואת ההכי טהור שלי שאני יכולה. הצלחת לפתח עור של פיל? כי עצם זה שאת זוכרת את התגובה הזו, נשמע לי שזה חרוט לך.אני מתייחסת לדברים האלה, כדברים שנחקקים בי כעוגנים. זה נותן לי דרייב להוכיח אחרת, ולהראות את עצמי, וכל דבר כזה, אני אזכור את זה, ואני אגיד, 'סבבה, זה מה שנאמר, וזה מה שעשיתי', וזה נותן לי דווקא את היכולת לפרוץ קדימה.את יכולה להבין את אלו שאומרים 'מה היא קשורה לפוליטיקה, מאיפה היא באה?' אני חושבת שיש איזושהי ציפייה, שנבנתה לאורך שנים, שמי שצריך להיות בפרונט הציבורי, זה לא אנשים שבאים ממקום נקי, שרוצים לשנות ורוצים לדחוף, ורוצים באמת להביא פתרון, או לקרב אנשים, אלא אנשים שמקבלים הסמכה ציבורית לכך, בין אם זה בגלל התארים שלהם, ובין אם זה בגלל הפרופגנדה שהם עושים. ואני חושבת שדווקא לבוא מהעם פשוט, ולהילחם בזה שאנשים יוכלו לעשות שינוי, ולספוג מה שצריך, בין אם זה טוקבקים, ובין אם זה פרסומים כאלה ואחרים בשביל הדבר הזה, זה משהו שנדחק הצידה. ואני חושבת שהייתי רוצה לראות יותר אנשים, במרחב הציבורי ובנציגות הציבורית, כמו שאני רואה אצלנו, שפרט למקצועיות שלהם המדהימה, הם גם באמת רוצים להציג קול, ורוצים לשנות.

טיטי איינאו וקורין גדעון גם קיבלו הצעות לאחרונה. מבחינתי, מישהו שהולך לפוליטיקה, זה מישהו שגדל, זה לא ביום אחד. יש שלבים שצריכים לעבור, כדי שבאמת העם יגיד, 'וואלה, אני מכיר את הבן אדם הזה, ואני סומך על המילה שלו'. אני מבינה את מה שאתה אומר, אבל אני אעיד על עצמי. אני גדלתי במציאות מורכבת. אני גדלתי בבאר שבע, שבה לא הייתה שנה שלא היו מלחמות, וחוויתי את זה, פיזית, על העור שלי, ובסוף גם על המשפחה שלי, והדבר הזה גרם לי, תמיד מאוד מאוד להיות מעורבת, ולהתעניין, ותמיד להיות במקום מאוד מאוד אכפתי, בעיקר מתוך כאב, בעיקר לאחרונה. אני מבינה את הצורך בשילוב של אנשים מקצועיים, שיתנו את הערך מרמת ההשכלה שלהם או הידע, אבל אני לא חושבת, שזה צריך לפסול אנשים כמו קורין או טיטי שרוצות לקחת את ההשפעה הציבורית שיש להן ממקום אחר קצת, ממקום פרסומי יותר מהתעשייה שלנו, ולהמיר את זה להשפעה חיובית, אני לא רואה בזה דבר פסול.אני חושבת ששתי הנשים האלו, ספציפית, נורא חכמות ומבריקות, ובאופן כללי, אני חושבת שדווקא אם יהיה ייצוג כזה בכנסת, זה ישבור לנו כל כך הרבה סטיגמות, שעדיין יש, ואנחנו לא נקבל את התגובות האלה שאני קיבלתי, ואני חושבת שדווקא צריך להראות את הקול הזה.אצל בנט יש בחור צעיר (יונתן שליו) שזה מדהים שהוא נמצא שם, וגם זה משהו שאפשר להרים עליו גבה בעבר, כי זה משהו יחסית חדש, אבל זה מדהים. ובאותה מידה, העניין הזה עם קורין או טיטי, או אני חושבת שזה קול שצריך להישמע. אני חושבת שאנשים שגרים פה, ורוצים לתת את הטוב שלהם, צריך לתת להם מקום ואת המעטפת המקצועית יותר, המעטפת האסטרטגית.אגב, עליי ספציפית, אני גם אגיד שאני באה מעולמות של שיווק בכלל, היי-טק זה משהו יחסית חדש, אז הדבר הזה של לבנות אסטרטגיה, זה משהו שאני מאוד מאוד מכירה, עושה את זה המון שנים, ואת המעטפת המקצועית של העניין המדיני, והמדיניות הביטחונית, או יוקר המחיה, או דיור וכן הלאה, אתה מקבל את המעטפת הזאת, אתה מקבל את הידע, אתה לא עושה שום דבר על דעת עצמך, זה לא קורה. בסוף, כולנו עובדים יחד, בשביל לייצר כאן משהו טוב, משהו אחר, וזה נשען על בעיות ופתרונות שאנחנו רוצים להציע. איזה תיק היית רוצה ואיזה חוק היית רוצה לחוקק?אני אף פעם לא חושבת במושג של תיק, אני חושבת אבל בתחום שאני רוצה כן לשנות ולשפר. ויש כאן שני דברים: הדבר הראשון שמאוד מאוד בוער לי, זה העניין של בריאות הנפש בארץ וחוסן. הייתי לא מזמן בוועידה הלאומית לפוסט טראומה, פגשתי הרבה אבות שכולים, וחבר'ה שהם שורדי נובה. עוד לפני ה-7.10 וכל ההתגלגלות שאנחנו חווים, זה היה לא מספיק מטופל ולא היה לזה מענה, עכשיו זה בכלל בוער. אני חושבת שצריך להיות איזושהי רפורמה מסודרת בדבר הזה, הוזלה של המחירים, זמינות של טיפולים, כי האנשים פה צריכים עזרה. וזה לא מספיק בפרונט, ואם רק לאחרונה זה נהיה בסדר בכלל לדבר על זה, אז יש לנו עוד דרך מאוד ארוכה, לכך שתהיה עזרה אמיתית, ועבודה בדבר הזה.והחלום – אם היה אפשר לעשות חקיקה טובה יותר, גם לאחים שכולים, וגם ליתומים שכולים, שנלחמים מאוד מאוד הרבה שנים, גם בהכרה שעד רק לאחרונה הם קיבלו, זה משהו נורא נורא חשוב, והייתי מקדמת את זה. וגם לתמוך בכל העניין הזה של נפגעי פעולות איבה, כי יש כל כך הרבה. אנחנו שומעים בחדשות כשיש פגיעה של טיל ויש פצוע קל, אז כולם אומרים, 'הכל בסדר', אבל בסוף זה אנשים שקיבלו התקף חרדה והם לא ישנים בלילה, וגרוע מכך שנים אחר כך, ואין לדבר הזה עיגון מסודר ותמיכה, והם חייבים לקבל את זה.

את מדברת מניסיון?אני מדברת מהרבה כאב, מהרבה התמודדות, שאני הייתי צריכה לעבור. אני חושבת שילדה בת 24 לא צריכה לעבור את מה שאני עברתי, במדינה מתוקנת, בחיים מתוקנים. המקרה שלי הוא גם מיוחד, שכול כפול, זה יחסית חדש, זה לא קרה לעוד הרבה אנשים במדינה.אני גם בת שכולה, גם אחות שכולה, גם אזרחי, גם ביטחוני, זה מורכב, אבל אני יכולה להגיד שכן, הייתה לי התמודדות קשה. הייתה או שעדיין? עדיין. יש אותה כל הזמן. אבל ככל שהזמן עובר, אני פשוט לומדת להתחזק. המצב אותו דבר, אבל אתה לומד להיות חזק יותר אל מול המצב הזה, ואז אתה עובר את זה יותר בקלות.את בת 25, ואני בטוח שגם בגיל 20, וגם 18 היית מאוד אינטליגנטית. כמה שונה אליענה של היום מאליענה שלפני האסון?180 מעלות. אני הייתי מאוד פחדנית, בן אדם מאוד פחדן. לא הייתי דורשת מה שמגיע לי, לא הייתי נלחמת עבור עצמי. הייתי מאוד בן אדם מרצה, שרוצה שתמיד כולם יהיו בסדר ואז אני אחשוב על עצמי, אבל אף פעם לא הגיע השלב הזה שהייתי חושבת על עצמי. עד היום, אחד הדברים שהפסיכולוגית שלי חוזרת לי עליו, כמו איזה מנטרה, זה לא לפחד. זה קיצור של לא לפחד להגיד את האמת שלך. לא לפחד להילחם בשביל עצמך.גדלתי בבית שבו יש המון מקום לפרפקציוניזם והייתי מאוד קשה עם עצמי. זה כבר המשיך אחרי שההורים שלי אמרו לי 'תשחררי, הכל בסדר, את לא צריכה לעשות תואר בתיכון, הכל טוב, צ'יל'.וזה לא קרה, דרשתי מעצמי המון. זה היה מקריס אותי, זה היה מביא אותי למצבים נפשיים נוראיים. והיום אני יודעת שיש דברים בחיים שהם יותר חשובים מה-57 משימות שיש לי להיום וזה בסדר אם אני לא אעשה אותן, העולם לא יקרוס. למדתי לשחרר. גם למדתי לקבל דברים בהומור להיות פחות פסימית. אני בן אדם הרבה יותר אופטימי היום. באמת? בדרך כלל זה הפוך. כשקורה לך כזה חרא ענק, אתה מבין שאין משהו שיפיל שיעפיל על הדבר הזה כבר. הרבה דברים בחיים מקבלים פרספקטיבה נורא נורא מצומצמת, ויש פתאום את המקום להגיד הכל בסדר, העולם לא יקרוס.הייתי נערה עם חרדה חברתית מאוד מאוד רצינית. כשהייתי בת 18 והייתי הולכת לתצוגת אופנה, זה להיכנס לפני זה לשירותים ולבכות איזה חצי שעה, כדי שאני אוכל להתמודד עם העובדה שאנשים הולכים להסתכל עליי, שזה נורא דיסוננס לעובדה שאני כל היום מצטלמת באותו זמן. אנשים כביכול רואים אותי, אבל יש משהו בין זה שאנשים רואים אותי כפלקט, כתמונה, וזה כביכול לא נגיש, הם לא יכולים לחשוב עלי משהו, לבין לצעוד ואז אנשים מסתכלים עליי, ותמיד המחשבה הייתה 'הם בטח חושבים שאני הכי לא טובה פה, הכי לא יפה פה', או תמיד דברים נורא נורא טורדניים.זה בטח חוסר ביטחון מטורף. זה קשה.מאוד. זה לקום בבוקר ולנסות לצאת מהמיטה בלי להיות בחרדה קיומית מטורפת. וזה גם היה ממקום קצת ילדותי, כי העולם לא סובב סביב איך שאנחנו נראים, בסופו של דבר. העולם סובב סביב מה שאנחנו נותנים בערכים שלנו.אבל כשאת באה לתצוגת אופנה ואת רואה בטח סביבך מיליון דוגמניות יפות ואת עם חוסר ביחון, אז לא חושבים על משהו אחר.נכון, אבל אתה יודע מה למדתי? יש מיליון דוגמניות יפות, אבל בסוף יזכרו לא כמה את הכי הכי יפה, אלא האם היה נעים יותך? האם היה נחמד? האם היה כיף לאנשים איתך בחדר? בין אם זה הצוות איפור שיער בין אם זה שיער הדוגמניות.פעם הייתה את התחושה שזה מספיק להיות יפה בחדר, גם אם את מתנהגת בקרירות או מתעלמת מהסיטואציה עם האנשים שאיתך. היום אנשים רוצים גם לראות מי את, זה חשוב לאנשים שעובדים איתך. באיזשהו שלב למדתי לעשות את הסוויץ' הזה, למדתי שאם אני בקמפיין הזה עכשיו אז בחרו בי, אז אני בסדר, גם אם אני לא הכי יפה בחדר. את תתגעגעי לעולם הזה? עכשיו שלא תוכלי לעשות את זה יותר.תמיד ידעתי לשלב, אבל ברור שההשקעה והזמינות שלי לא יהיו אותו הדבר.את תסכימי לעשות בגדי ים למשל?בגדי ים והלבשה תחתונה לא, חד משמעית. אבל זה גם בלי קשר לפוליטיקה. עם הזמן בא לי יותר לשדר משהו יותר צנוע, מבפנים החוצה. אני אף פעם לא הייתי מעידה על עצמי דברים, אבל אני חושבת שאם יש משהו שאני כן יכולה להעיד עליו, זה שחונכתי להיות מאוד צנועה. גם חונכתי בבית שזה לא בסדר ללכת ככה בחוץ, צריך להיות צנוע ומכובד ומרשים כל הזמן. ולאחרונה עם ההתפתחות שלי או ההתבוגרות, בא לי יותר דברים צנועיים, גם בפנים שלי וגם בחוץ.

בואי נחזור ליום שבו התרחשה הטרגדיה. את זוכרת איפה היית? כן, הייתי עם מי שהיה בן זוגי באותו הזמן בבית שלנו בתל אביב. הייתה לנו אזעקה אז הלכנו למקלט ובמקלט אין קליטה. חיכינו שהאזעקה תגמר וברגע שהייתה את ההתראה שאפשר לצאת עלינו למעלה. ואז הוא קיבל פושים מטורפים בטלגרם. הוא נכנס לטלגרם וראה בכל מקום את הבית של ההורים שלי הרוס ומוחרב לגמרי.השעה הייתה שש בבוקר, כל הלילה היו אזעקות, עוד היינו חצי ישנים. בהתחלה היה קשה לקלוט את זה, אבל הוא הראה לי לי את זה ואמר לי שזה הבית של ההורים שלי. אמרתי לו שזה לא, זה נראה לי תמונה של בניין ליד או משהו ושהכול טוב, כי יש שם כמה בניינים שהם נורא דומים. לא התקשרת לראות שהכל בסדר?לא, אני לא האמנתי שזה פגיעה בבית של ההורים שלי, לא חשבתי בשום צורה שזה שם. ואז פתחנו שנייה אחר כך את הטלוויזיה בסלון, וערוץ 12 בתוך מה שהיה הפנטאוז של ההורים שלי, שהכל מפוצץ ואין שם קירות ואין כלום והכל מרוסק והכל עי חורבות. בשלב הזה הוא אומר לי 'אנחנו נוסעים לשם'. לקחנו את שתי הכלבות ונסענו לשם במהירות, אנחנו נוסעים כמו משוגעים באזעקות. אני מתקשרת בלי הפסקה, אני מתקשרת לאחי, אני מתקשרת לאבא שלי, לאמא שלי, לבת זוג של אחי גם, נועה זכרונה לברכה, ואף אחד לא ענה.אמא שלי הייתה אוכלת לי את הראש בשיחות טלפון, אין מצב שהיא לא זמינה. ואז התחלתי לדאוג, ואז אחות של אמא שלי מתקשרת אליי ואומרת לי 'תקשיבי, הם לא זמינים לי, מה קורה?'. ואני מתקשרת למוקד חילוץ והצלה, אני מתקשרת לכל מקום, לעירייה, שמישהו ייתן לי פרטים מה קורה שם, ואסור לתת פרטים על זירות נפילה. אז הייתה התלבטות אם נסע לבית או נסע לסורוקה, מה לעזאזל עושים במצב הזה עכשיו.ואני תוך כדי התכתבתי עם בנות שעבדתי איתן בהיי-טק, הצוות שהיה לי, וכתבתי להןעל הסיטואציה, ושאני חייבת אם יש לכן מישהו שיכול לעזור צבא, תקשורת, משהו. סימסתי לכל מיני כתבים, כבר לא ידעתי מה לעשות. והן כותבת לי 'תרגעי, זה לא הבית של ההורים שלך, אין מצב, מה הסיכוי'. ואז אני מתחילה גם להירגע, ואני אומרת 'כן, אני סתם בלחץ'. אני אומרת לבן הזוג שלי, 'תקשיב, אולי אנחנו נגלה שאין שם כלום, שהם פשוט מהפיצוץ כנראה אין להם זמינות'.ואז אנחנו מגיעים לכניסה לבאר שבע, ואני מקבלת פוש שיש שלושה הרוגים. אבל במצב כזה שמתפוצץ טיל אתה לא יכול כל כך לבצע זיהוי גופות מהר, ובפוש היה שם כתוב שזה אישה צעירה ושני גברים מבוגרים. ובראש שלי אחי בכלל בצבא, כי הוא היה בקורס בעיר הבה"דים, אז הוא לא אמור להיות בבית. ואמרתי, 'אוקיי מי שבבית זה אמא שלי, אבא שלי, היא לא אישה צעירה ואבא שלי לא גבר מבוגר, אז הם לא, זה לא הם'. ואז יוצא עוד פוש שבעצם מתקן את הפוש הקודם, ויש שם תיאור של ארבעה אנשים פתאום, ואז אמרתי, 'אוקיי ארבע זה אמא, אבא, איתן, נועה', אני אומרת לאקס שלי 'זה הם, אין מצב, הם מתים'. הייתה לי הרגשה.ואז אנחנו מחליטים לנסוע לסורוקה, מגיעים לסורוקה, אני נכנסת לטיפול נמרץ שם, ויש שם בלאגן, אני לא יודעת למה אני יכולה להשוות דבר כזה, אולי לאיזו רעידת אדמה מטורפת, אנשים מתרוצצים, אף אחד לא יודע מה השם שלו, בלאגן. ואת בכל זה על הרגליים, את מתפקדת, את באירוע, בשביל מישהי בת 24 זה לא ברור מאילו.היה לי בשבוע לפני זה יום הולדת 24, הייתי במיינדסט אחר.ואז אני נכנסת לטיפול נמרץ שם, ואני צועקת, 'משפחת זקס, משפחת זקס', והפקידת קבלה אומרת לי, 'לא, אין פה'. ואז יש לי אנחת רווחה מטורפת, 'ברוך השם, תודה לאל'. אני מתקשרת לבן הזוג שלי בזמנו ואני אומרת לו, 'תקשיב, אנחנו צריכים לחזור בתשובה על הדבר הזה עכשיו'.ואז מישהו נגד לי בכתף, אני מסתובבת, ואומרים לי 'יש פה משפחת זקס'. ואני כזה אוקיי, אבל לפחות הם פה אז הם בחיים.מובילים אותי לאיזה חדרון, ואני רואה את אבא שלי שוכב שם עם רסיס בראש, כולו מכוסה דם, מפויח, רועד, לא מצליח לדבר, עם דמעות בעיניים והוא לא מפסיק לבכות. אני לא מבינה למה הוא בוכה, אני אומרת לו 'איפה אימא ואיתן?'.

כל זה ואת בעצם בהכחשה מטורפת?אף אחד לא אמר לי מה קרה. אמרו לי שמשפחת זקס במיון, אנשים מגיעים למיון כשהם בחיים. אני שאלתי אותו איפה הם כי לא הבנתי למה הם לא איתו בחדרון. ואז הוא אמר לי בבכי מטורף ובגמגום "הם מתים". אני לא הבנתי מה הוא אומר, מי מת.ואז אמרתי ישר על אימא שלי. אחי ואני היינו הכי קרובים, הוא היה בן 18, לא הסתדר לי שהוא מת. אמרתי לו 'מה, אימא נהרגה?' ואז הוא אומר לי, 'איתן, ראיתי אותו ברחבי הבית'. ואז הוא אמר לי שגם אמא, ומהשוק וההלם הוא סיפר לי איך הוא מצא אותם. אני לא אספר את זה פה, כי זה נורא.ואז הוא אמר לי, 'גם הכלב הלך'. אמרתי לו, 'מה זאת אומרת? מה קשור הכלב?' ואז הוא אמר לי, 'הייתה בלטה שזזה בבית, בהריסות, וחשבתי שזאת נועה', וככה אני גם מגלה שנועה, בת הזוג של אחי זכרונה לברכה, הייתה שם בכלל.ואז הוא אמר לי, 'חשבתי שזאת נועה, התחלתי להרים את הבלטות'. עכשיו אני מזכירה שכשהוא מרים בלטות במו ידיו, הכל בזמן שהראש שלו דימם, כל הגב מדמם, שנייה קודם הוא הוריד מעצמו כמויות של הריסות, שפשוט כיסו אותו. שאלתי אותו איפה נועה, והוא אמר לי שגם היא מתה, אבל שהוא לא הספיק למצוא אותה. כאב לו שהוא לא הצליח למצוא את נועה ושהוא לא ידע מה להגיד להורים שלה. אני בשלב הזה מבינה את הסיטואציה, אני מתקשרת לבן הזוג שלי ואני אומרת לו, 'בוא לפה מהר'. הוא טס אלינו, ואני אומרת לו מה שקרה, והוא מתמוטט על הרצפהף הוא לא מצליח להבין את הדבר הזה. ואז אני מקבלת שורה של עשרה אנשים על הראש שלי פתאום, אחד קצין פגעים משהו, אחד קצין פגעים כזה, אחד מהרפואה, איזה 20 איש עטפו אותי בשנייה. ואני כועסת עליהם, כי באים ואומרים לי, 'אנחנו נלווה אותך ונעזור לך לעבור את זה', ואני אומרת להם, 'מה, אתם תעזרו לי לעבור את זה שכל המשפחה שלי הלכה עכשיו?'. וזה רגע שאני כועסת על עצמי עד עכשיו, שככה צעקתי עליהם. אמרתי להם, 'אתם נורמליים? מה אתם תעזרו לי לעבור?'. אני זוכרת שצרחתי , ואני לא בנאדם שצורח בחיים שלי, אני בנאדם שתמיד מנסה לשמור על נועם בדיבור. פשוט צרחתי, וזה משהו שעד עכשיו לא נעים לי.

באיזה שלב התחלת לבכות?אחרי שבן הזוג שלי התרסק שם, הוא קם, ואמרתי לו, 'תקשיב, אני לא יודעת, מה עושים?'. איכשהו, אני, הוא, וכל האנשים מסביב, תוך כדי שאבא שלי נכנס לסדרה של שלישה ניתוחים גם, ואני גם צריכה להיות איתו, מתחילים להגיע טלפונים מאנשים מהמשפחה, ואני עונה, ואני אומרת, 'אימא ואיתן מתו, אימא ואיתן מתו, אימא ואיתן מתו', ככה בסבבים, ויש חלוקת משימות על הדבר הזה, מי עושה מה. ואני אומרת, 'טוב, תקשיבו, אני צריכה שתתחילו להזיז את עצמכם'. התחלתי לנהל שם אירוע. אני לא ידעתי איך לאכול את זה בכלל. בפעם הראשונה שבכיתי הייתה כשהגיע קרוב משפחה שלא הייתי איתו בקשר למעלה משש שנים, ואני רואה אותו והוא רואה אותי, ואנחנו מתחבקים וקורסים אחד על השני באמצע הקומה שם בבית חולים, אחר כך הוא גם התעלף, ושם אני מתחילה לבכות חבל על הזמן. אני אפילו לא יכולה להגיד באומדן של זמן. אני חושבת שזה היה בשעות הבוקר ביום שישי, והדבר הבא שאני זוכרת, ועברתי כל כך הרבה, הגיעו חברים מדהימים של אחי, לא עזבו אותנו מאותו הרגע, אני מדברת איתך על 15 חבר'ה. אני והחבר הראשון שהגיע עומדים מחוץ המעלית של בית החולים, כל פעם מגיע חבר אחד, והוא שאל, 'נו, מה קורה?' ואנחנו מודיעים לו שאיתן מת. ועוד חבר, ועוד חבר, וככה 15, וכל פעם אחד החבר'ה האלה מתעלף או קורס, וככה שעה וחצי רצוף. ואז הם כולם מתיישבים בשורה, אבלים ובוכים, הם הרוב הגיעו בחולצת שחורות, וזו הייתה פשוט שורת אבלות מזעזעת. והם בעצם מלווים את אבא שלי גם בניתוחים. ומתחילים להגיע אנשים, קרובי משפחה בכמויות, שלא ראיתי גם שנים. וזה פתאום מאחד בין כולם. ואף אחד לא יודע מה לעשות. כולם שבורים. ואנחנו נאלצים פתאום לבחור תמונה שיפרסמו של אחי, ושל אימא שלי, ואני מצאת את עצמי תופסת את הראש, ואני אומרת, 'איך אני יודעת לבחור תמונה שתייצג הכי טוב את אחי המת?'. הוא אמור לחייך כי הוא מת? הוא אמור להיות עם פנים רציניות כי הוא מת? הוא צריך להיות בכלל במדים שלו? ואם זה בכלל משנה, מה אכפת לו? הוא מת.מכל מה שקרה עם אבא שלי והניתוחים, לא הצליחו להוציא לו את טבעת הנישואין מהאצבע בשביל סטריליזציה של חדר הניתוח. וזה תקוע, והוא לא מוכן להוריד אותה. והוא אומר שלקחו לו את אשתו, לא יקחו לו גם את הטבעת. ויש שם איזה אירוע שאני צריכה לתפעל. פשוט חלום בלהות שנמשך 48 שעות. אחר כך אני צריכה באופן אירוני, שאנשים יתנו לי רגע מנוחה, כי אני צריכה להתרכז כדי לכתוב את ההספד על אמא שלי ועל אחי.את מאוד אסופה, כמו כל דבר שאת מספרת, את מתנסחת מאוד יפה. את בוכה? יוצא לך להתפרק ביום יום שלך, בין כל המטלות והעשייה? מתי את בוכה? מתי את מתגעגעת? מתי את חושבת? זה בא לי במקומות הזויים. כשהייתה ההכרזה (על ההצטרפות למפלגה), אז התקשרתי לאבא שלי, ואז אמרתי לעצמי, 'עכשיו אני צריכה להתקשר לאימא', כי אבא שלי הוא מאופק יחסית בתגובה, אז רציתי לשמוע את אמא שלי. אני באה להתקשר ואני אומרת, 'פאק'. וכשהייתי בתצוגה של שנקר, צעד איתי מעצב שעף על אחי ברמות, כי אחי גם צעד לו בזמנו, אז אני רוצה לספר, ואני לא יכולה.הייתה תקופה שהייתי שולחת לאחי תמונות של עצמי בוכה בוואטסאפ אחרי שהוא מת, כי המספר שלו עדיין, קיים, וכועסת עליו. אני לא יכולה להגיד שאני עברתי את שלב האבל, יש לזה המון המון שלבים. אני הייתי בהתחלה בשלב מאוד גדול של הדחקה והכחשה, כי אחרת לא הייתי יכולה גם לשקם את החיים של אבא שלי. היה לי פתאום גודש משימות, שעדיין יש לי כל הזמן, שלא ידעתי איפה לקבור את עצמי, אז טיפלתי בזה. ברגע שכל הדברים האלה נגמרו, שלושה חודשים אחר כך, פתאום שקעתי, לא ידעתי מה אני עושה עם עצמי. יושבתי בפינה של הספה, על הרצפה, ופשוט לא הפסקתי לבכות. ואני בוכה הרבה, אני בוכה בעיקר בסיטוציות לא קשורות לכלום. כשאני הולכת בסופר, ואני רואה את הקליק כריות שאחי אהב, אז אני פתאום בוכה. וקורנפלקס שאני ואחי היינו תמיד אוכלים קבוע ביחד, אני לא יכולה לקנות את זה יותר, אז אני בוכה. זה פוגש אותי בהמון המון מצבים,שאם הם היו יודעים מה קורה בחיים שלי עכשיו, איך הם יהיו מגיבים, עצה שבא לי לקבל, דברים שבא לי לספר, ואני לא יכולה.כשאתה בפוסט-טראומה, אחד מהמנגנונים של הגוף זה לא לבכות על זה, כי הגוף מנסה להדחיק. ואז מה שקורה, שאתה מקבל תופעות לוואי 'כיפיות' אחרות. הלסת שלך ננעלת כל הזמן, זה חדש. זה לא היה לי. זה מגיע מתוך זה שאני חנוקה מבפנים.

כל זה, ושקלת ללכת להישרדות. אתה מבין, אין לי לא יום שישי ולא יום שבת. את שורדת אמיתית, את לא צריכה את הריאליטי בשביל זה. אבל אולי בעונה הבאה.אני לא יודעת. לי קשה לעשות דברים שבהם אתה צריך להיות רע. או צריך להפעיל מניפולציות. בחיים, כמו בחיים, יש הרבה מקומות שאתה צריך לשרוד, והדרך של אנשים לשרוד, זה הדרך שהיא לא הכי ישרה, וזה פשוט נורא מפריע לי. את רואה את עצמך עושה ריאליטי? אח גדול למשל.אני חושבת שהרעיון הזה של לשים אנשים בבית ובסיטואציות כאלו ואחרות שעלולות לגרום לחיכוחים, ולגרום להם לקונפליקטים ולריב, אני לא חושבת שצריך את זה, יש לנו מספיק במדינה את זה, באופן טבעי. אני לא אלך למקום שיסגור אותי בשביל להגביר את הדבר הזה.היית רבה? אני לא בנאדם שרב, אני מאמינה בלהיות חכמה ולא להיות צדקת, וגם מאוד להבין מאיפה מגיע העול של אנשיםץ זאת אומרת, אם מישהו רב איתי, אני ארצה לשבת ולהאזין למה שיש לו להגיד ומאיפה זה מגיע, ולהבין מה אני עשיתי לו בסדר. אני פשוט רגישה, אם אני פוגעת, אז אני רוצה להגיד, אוקיי, סבבה, אני אקח את זה לעצמי. אני לא אוהבת מצבים של לצרוח ולעשות סצנות, זה לא אני, אני מאמינה בשקט. מים שקטים חודרים עמוק.את לא רווקה. את בזוגיות חדשה?אפשר להגיד, אנחנו בזוגיות מינואר השנה. קצת יותר מחצי שנה. אנחנו גרים ביחד חודשיים, זה כן יחסית חדש, אבל גם היינו חברים מאוד מאוד טובים שנה וחצי, והוא הכיר מאוד מקרוב את כל הסיפור, והוא תמך לאורך כל הדרך. הזוגיות באמת הרומנטית, היא באמת בזמן האחרון, אבל הייתה לנו גם חברות מאוד קרובה, אז זה מרגיש שאנחנו מכירים יותר מחצי שנה, נגיד. זה מזרז את כל התהליך, לא? את החופה. את עוד לא שם? לא, ממש לא. אני רוצה להיות תחת חופה כשאני ארגיש שאני מספיק מגשימה את עצמי, ברמת קריירה וברמת החלומות שלי, ותמיד אפשר להתחתן. אני לא רואה שוני בין לגור בזוגיות ולהיות במצב שאתה נאמן לבן אדם, ושאתם רואים את החיים שלכם יחד, לבין אם יש לי טבעת או אין לי.יש היום הרבה נשים צעירות שרוצות כבר להפוך להיות אימא בגיל מאוד מאוד צעיר, ויש את אלו שרוצות קודם כל קריירה ואז להתפנות לעניין המשפחה וגידול הילדים. אני אגיד לך בכנות, להיות אימא אף פעם לא דיבר אליי. אני מניחה שזה יקרה מתישהו בחיים שלי. להגיד שזה בטופ חמש או עשר שלי, במטרות, לא.

יש לך חברות מהתעשייה? בטח. בעיקר בנות שהן דוגמניות. הרבה בנות מהסוכנות שלי שהן מדהימות, אנחנו בקשר מאוד טוב, הן היו בחנוכת הבית שלי עכשיו. אני דווקא כן מאמינה בזה האמת.את מהבנות שיש להן חברות?האמת, רוב החיים שלי הייתי טומבוי, הייתי תמיד עם הבנים. תמיד, תמיד, תמיד. אבל זה הגיע ממקום שחשבתי שאני לא מספיק טובה, להיות חברה של הבנות כל הזמן. כי יש בי משהו, אני לא הכי רכה וחמודה שיש, אני ישירה. את ישירה במידה שהיא ממש חמודה. זו אחלה קומבינציה. כן, אבל יש אנשים שזה לא עובר להם. צריך לעכל אותי. אני לא בן אדם שקט במיוחד. ולפעמים זה יכול להתפרש כמקום שאני מנסה לקחת. עברתי בילדות שלי המון פעמים חרמות. אז זה השפיע על התפיסה שלי לגבי חברויות של בנות. אבל אני חושבת שככל שהתבגרתי והכרתי כאלה, וראיתי שזה יכול להיות מדהים, וראיתי שזה יכול להיות נטול אינטרסים בעיקר, אז בטח, זה הכי כיף בעולם.אמרתי לך בהתחלה שהגעת, כמה את דומה לגל גדות. בטח אומרים לך את זה מלא. אין לך איזה רצון גם להיות בעולם הזה של המשחק? לי נראה תמיד שפוליטיקה זה אחרי שעשית הכל ומיצית את הכל. את הולכת לזה בגיל מאוד צעיר. נראה לי שאת מוותרת על עוד דברים שיכולת לעשות.אני לא חושבת שזה ויתור. אני באמת יחסית צעירה, ואני מאמינה שאפשר לעשות שיפט. אני יכולה להגיד לך שכשהייתי בפרקליטות בכלל, אז הכרתי מישהי שהיא הייתה פרקליטה בגיל 65, אחרי שהיא הייתה כל החיים של המורה. אז אני מאוד מאמינה שאפשר תמיד לעשות שיפט.אני גם מגיעה ממקום בלי אינטרס לדבר הזה. זאת אומרת, אני פשוט חוויתי הרבה דברים שנראו לי לא קשורה, שזה נראה לי שמה שכרגע מתנהל במדינה הזאת, זה לא איך שאני רוצה לחיות בה, ואני לא רוצה להצטרף לגרף של החבר'ה שנוטשים את הארץ, או עוזבים, כי אני רוצה לחיות פה ושיהיה לי טוב.וזה מגיע ממקום של, כן, אני אשים כרגע את הכל בצד, ואני אתן את ה-150% שלי, בשביל לעשות את זה, בשביל לשפר כאן, מתוך ההתמודדות שלי, לא מתוך, 'מה יש לי כבר להפסיד, עשיתי הכל'. אני חושבת שאני אוכל עוד לעשות דברים בהמשך.גם לגבי המשחק שציינת, אני יכולה להגיד לך שזה משהו ששנים, כשהייתי עוד בסוכניות אחרות, דיברו איתי על הדבר הזה, אמרו לי למה את לא הולכת לעשות, למה את לא מנסה. יש בי קצת אמונה שאני לא בנויה לדבר הזה, אני אגיד לך את האמת. אני לא מצליחה להבין איך אני יכולה להשתלב במשחק, אני לא נראית דמות לדבר הזה. אם לא תנסי לא תדעי. יש לי בעיה שאני מניחה הנחות על דברים ואז אני גם חוסמת את עצמי בפני הזדמנויות.

את רואה את מדינת ישראל מונהגת על ידי אישה? אני חושבת שזה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לנו, חד משמעית. זה חלום בעיניי. כרגע אנחנו צריכים לפחות ייצוג נשי מאוד גדול בפרונט, אני מאמינה בזה מאוד. יש גם דוגמאות מעולם, לנשים, שהן מצליחות וזה מדהים בעיניי. מה אני יכול לאחל לך, אליענה? מה החלום שלך? מה החלום הבא? אני חושבת שהחלום שלי האישי זה באמת להיות מאושרת. את מאושרת היום? אני חושבת שיש לי דרך לשם. אני אדם שמח, אני אדם שטוב לו בחיים שלו, ואולי זה טעות, אבל אני רואה אושר כמשהו נורא נורא מושלם כזה, עם פרמטרים, לאיך להגיע לדבר הזה, ואני חושבת שאני קצת צריכה להתחזק בשביל זה. ולא באישי? שבעוד כמה שנים, כשאנשים יחשבו על השם שלי, הם יחשבו על מישהי שעשתה משהו טוב למענם, והשאירה חותם טוב, שעזרה להם. להוכיח לכל הטוקבקיסטים העלובים שיצאו עליך שהם טעו, שיאכלו את הכובע. להוכיח לעצמי שהילדה הקטנה מבאר שבע יכולה לעשות משהו טוב. יכול להיות שאני אוכל להגיד שראיינתי את ראשת הממשלה הבאה?אני אף פעם לא אעוף מעל הפופיק ככה. צריך לשמור על צניעות. אבל יכול להיות שרייאנת מישהי שתעשה כאן טוב.