"הילד לא מספר לך באילו סכנות הוא נמצא, כי הוא יודע שאמא תשתגע. אבל אנחנו לא טיפשות. מספיק מבט אחד"
שרון חשה כאבים באזור הרחם, שירה מדמיינת מה תאמר על קבר בנה, דנה תלתה שלט על הדלת "אסור לדפוק", מחשש שהנקישה ההיא תגיע. ספר חדש מביא מונולוגים מטלטלים וחשופים של אימהות ללוחמים, ומשרטט איך נראים החיים בין ייסורי מצפון עזים, התקפי חרדה וההמתנה לסימן הגואל: שני וי כחול בווטסאפ. ואז הכל מתחיל שוב מחדש
הכתבה עוסקת במצוקתן הנפשית והפיזית של אמהות ללוחמים במלחמת "חרבות ברזל", ומציגה את הדיסוננס העמוק בין תפקידן כמגוננות לבין שליחת ילדיהן לסכנת חיים. שרון, אמא ללוחם, מתארת תסמינים פיזיים קשים ותחושת אשמה ובגידה על כך שהסלילה את בנה ללחימה. היא מדגישה: "אני לעד כבר לא אהיה אותו בן אדם, ולעד אשא פגיעות בגוף ובנפש. ולא רק בגלל הפחד מהדפיקה בדלת, אלא מתוך הידיעה שאני, אני שלחתי אותו לשם".
הילד לא מספר לך באילו סכנות הוא נמצא, כי הוא יודע שאמא תשתגע. אבל אנחנו לא טיפשות. מספיק מבט אחד.
אפרת שלוי-ליבוביץ', חוקרת ומחברת הספר "אמהות בחזית", מציגה ממצאים ממחקר שערכה עם 15 אמהות, המעידים על תחושות בדידות, חרדה קיצונית, והצורך לשתוק כדי לא להחליש את הלוחמים. היא מתארת מעגלי הסתרה ושקרים בין הלוחמים להוריהם, ובין האבות לאמהות, וחושפת אסטרטגיות התמודדות שונות, כמו הצורך בידיעה, הסתמכות על מפקדים, והצמדות לוואטסאפ.
© כל הזכויות על הכתבה המקורית שמורות למקור. דין אונליין מציג כותרת, תקציר וקישור בלבד. דירוג האובייקטיביות מחושב אוטומטית ומהווה הערכה בלבד.
דיון
אין עדיין תגובות — היו הראשונים להגיב.