הכוכב שמשגע את השמאל האמריקני – והאזהרה לישראל

עודכן לאחרונה: 11.8.2026 / 14:58

הניצחון בקרב צמוד של עבדול אל־סייד בפריימריז הדמוקרטיים לסנאט במישיגן בשבוע שעבר, הוא הרבה יותר מעוד מערכת בחירות מקומית. אל־סייד גבר על חברת הקונגרס היילי סטיבנס בפחות מאחוז, אחרי שקבוצות חיצוניות שתמכו בה הוציאו יותר מ־60 מיליון דולר, ובהם יותר מ־30 מיליון דולר מצד איפא"ק וארגונים המזוהים עם תמיכה בישראל. אל סייד הוא עשה זאת במדינה שטראמפ ניצח בה ב־2024, וכעת יתמודד בנובמבר מול הרפובליקני מייק רוג'רס. אבל אחת התופעות המעניינות ביותר בקמפיין שלו הייתה לא רק מה אמר, אלא איפה ועם מי בחר לומר זאת. אל־סייד, שקרא להפסיק את הסיוע הצבאי האמריקני לישראל, הפך את עולם הניו־מדיה לחלק מרכזי בקמפיין שלו. בימים האחרונים שלפני ההצבעה הוא צעד בדטרויט עם משפיעני רשת, נפגש עם יוצרי תוכן ואף הקדיש ביום הבחירות חלק ניכר מזמנו לראיונות עם סטרימרים לפני שפנה לכלי התקשורת המסורתיים. אחד האנשים הבולטים ביותר לצדו היה חסן פייקר, שונא ישראל, מהקולות הפוליטיים המשפיעים ביותר כיום בטוויץ'. החיבור לא היה סמלי בלבד. באפריל הופיע פייקר לצד אל־סייד באוניברסיטת מישיגן ובאוניברסיטת Michigan State. באן ארבור עמדו מאות צעירים בקור בתור שנמשך מחוץ לאולם, וחברת הקונגרס הוותיקה דבי דינגל, שנכחה במקום, אמרה שלא ראתה קהל כזה מחוץ לאירוע פוליטי באותה שנה. זו הייתה המחשה למה שפוליטיקאים אמריקנים מתחילים להבין: הדור הצעיר לא מקבל את החדשות שלו דרך CNN, ‏NBC או העיתונות המודפסת. הוא מגיע לפוליטיקה דרך סטרימרים. לפייקר יש כיום יותר משלושה מיליון עוקבים בטוויץ', ושידוריו היומיים יכולים להימשך שבע שעות ויותר. הוא יושב באולפן הביתי שלו, נע בין סרטוני רשת, חדשות, גיימינג, בדיחות וניתוח פוליטי, ומדבר בשפה רחוקה שנות אור מזו של פרשן טלוויזיה מסורתי. למעשה עולם שלם של פודקאסטים, סטרימרים ויוצרי תוכן בשמאל האמריקני הופך בהדרגה לתשתית פוליטית עבור מועמדים פרוגרסיביים, תשתית שמאפשרת להם לעקוף את שומרי הסף של המפלגה הדמוקרטית, לגייס פעילים ולבנות קהל נאמן. פייקר הוא אחת הדוגמאות הבולטות ביותר לתופעה.

ממומן סקירה: מתלי נירוסטה לאביזרי טיגון אוויר Ninja Crispy FN101 (סט 3 יחידות) AliExpress לצפייה בביקורת ←

ובהקשר הישראלי, מדובר בדמות שאינה משאירה הרבה מקום לעמימות. פייקר מגדיר את עצמו כאנטי־ציוני שסבור ש"הציונות היא אידיאולוגיה גזענית". הוא השמיע לאורך השנים אמירות חריפות במיוחד נגד ישראל ואף אמר כי חמאס הוא "פי אלף טוב יותר" מממשלת ישראל, אמירה שאותה הסביר בהשוואה בין היקפי ההרג, ולא כתמיכה במדיניות הפנים של חמאס. המבקרים שלו, בהם גורמים יהודיים ופוליטיקאים דמוקרטים, מאשימים אותו בחציית הגבול שבין ביקורת על ישראל לרטוריקה אנטישמית, פייקר כמובן דוחה זאת וטוען כי הוא מבקר את המדינה והציונות, לא יהודים. גם אחרי 7 באוקטובר הוא לא ריכך את הקו ואמר שישראל נושאת, מבחינתו, באחריות יסודית גם לאירועי 7 באוקטובר בשל עשרות שנות "כיבוש ואפרטהייד". זו בדיוק תפיסת העולם שהופכת אותו למוקד מחלוקת בתוך המפלגה הדמוקרטית: עבור תומכיו הוא קול שאומר בקול רם את מה שהממסד מסרב לומר, עבור מתנגדיו הוא דוגמה להקצנה של השיח כלפי ישראל בתוך הדור הצעיר. הקשר של פייקר לעולם הזה התחיל עוד לפני טוויץ'. דודו, אנטי ישראלי אף הוא, צ'נק אוייגור (56, נולד באיסטנבול ועבר לארה"ב בהיותו בן 8), מייסד The Young Turks, אחד ממיזמי החדשות והפרשנות הפרוגרסיביים הוותיקים והמצליחים ברשת. פייקר (35, יליד ארה"ב) החל את דרכו המקצועית אצל דודו ב־TYT, לפני שעבר בהדרגה לעולם הסטרימינג והפך ב־2020 ליוצר עצמאי במשרה מלאה. אם אוייגור היה שייך לדור הראשון שהוכיח שאפשר לבנות אלטרנטיבה דיגיטלית לחדשות הכבלים, פייקר מייצג את הדור הבא: פחות "תוכנית חדשות", יותר מערכת יחסים כמעט יומיומית בין המשדר לקהילה שלו. ועל אף כל זאת, חשוב לא לייחס לשניים כוח שאין להם. הם לא יצרו לבדם את השינוי ביחס לישראל בשמאל האמריקני, ופייקר בוודאי לא יכול לקחת לעצמו את הקרדיט לניצחונו של אל־סייד. הקמפיין של המועמד במישיגן כלל יותר מ־500 אירועים, ביקורים ב־110 ערים ורשת של כ־12 אלף מתנדבים, לפי נתוני הקמפיין. אבל השילוב בין הקמפיין לבין משפיענים כמו פייקר היה חלק מודע מהאסטרטגיה, ובימים האחרונים לפני ההצבעה אל־סייד אף העמיק אותה. למעשה התופעה רחבה הרבה יותר ממנו: הניו־מדיה השמאלית הופכת למרכיב ממשי בגיוס כספים, בהנעת פעילים ובהעלאת מועמדים חדשים על המפה. ובמישיגן החיבור הזה מקבל משמעות מיוחדת. המדינה מחזיקה באחת הקהילות הערביות־אמריקניות המשמעותיות ביותר בארצות הברית, והמלחמה במזרח התיכון הפכה שם לסוגיה פוליטית פנימית. מנהיגים ערבים־אמריקנים במדינה אמרו במהלך הפריימריז כי ניסיונות של הממסד הדמוקרטי להרחיק מועמדים ואנשי תקשורת בשל ביקורתם על ישראל עלולים דווקא לדחוף מצביעים להישאר בבית, לבחור במועמד שלישי או אפילו לעבור לרפובליקנים.

גיל המעבר: התקופה שמגיעה בלי הוראות הפעלה

וזו אולי המשמעות החשובה ביותר של ניצחון אל־סייד עבור ישראל. זו אינה הוכחה שכל הצעירים האמריקנים הפכו לאנטי־ציונים, וגם לא שכל המפלגה הדמוקרטית נעה לכיוונו של פייקר, כמעט מחצית מהמצביעים בפריימריז תמכו דווקא בסטיבנס. אבל זו כן הוכחה לכך שמועמד שקורא להפסקת הסיוע הצבאי לישראל יכול לנצח במדינת מפתח, ושיוצר תוכן אנטי־ציוני מוצהר עם מיליוני עוקבים כבר אינו רק תופעת אינטרנט: הוא יכול לעמוד על במה לצד מועמד לסנאט, להביא מאות צעירים לאולם ולהפוך לחלק לגיטימי ממערכת בחירות ארצית. בישראל מתחילים באיחור להפנים – זו זירה שאי אפשר עוד להתייחס אליה כאל שוליים. המאבק על דעת הקהל האמריקנית אינו מתקיים רק בחדרי התדרוכים בוושינגטון או באולפני הטלוויזיה בניו יורק. חלק ממנו מתנהל במשך שעות בכל יום מול מצלמת רשת, בצ'אט שרץ במהירות בצד המסך ובקליפים שנחתכים משידור בן שבע שעות והופכים בתוך דקות לחומר פוליטי בטיקטוק, X ויוטיוב. ניצחונו של אל־סייד במישיגן אינו ניצחונו של חסן פייקר – אבל הוא מספק עדות חזקה לכך שהעולם שפייקר מייצג כבר נמצא בתוך הפוליטיקה האמריקנית, ולא מחוץ לה.