המגבלות המבניות של הדיפלומטיה מול איראן
משקיפים מערביים נוטים לפרש בטעות את פעולותיה הבינלאומיות של איראן כתגובות לסנקציות או ללחץ חיצוני – אבל היא מתכננת את ההונאה מראש: הסכמים נועדו רק כדי לקנות זמן. אפילו הציות מבוים, ההבטחות חד-פעמיות, והקביעות היא אשליה | מאמר מיוחד מאת הפרשן הבחרייני אחמד אל-קוזאי
המאמר דן במגבלות המבניות של הדיפלומטיה מול איראן, וטוען כי טהרן מתייחסת להסכמים בינלאומיים כאל הפסקות טקטיות בלבד, שמטרתן לקנות זמן, להקל לחץ כלכלי ולארגן מחדש כוחות. ברגע שהצורך המיידי מתמלא, איראן מנצלת פרצות, מפרשת טקסטים מחדש ומבצעת הפרות עד שההסכם קורס. דפוס זה, המושרש עמוק בתרבות הפוליטית האיראנית, ניכר בהיסטוריה של הסכמים כמו הסכם אלג'יר מ-1975 והסכם הגרעין (JCPOA) מ-2015, שקרסו לאחר שאיראן ניצלה את ההקלות כדי להרחיב את תוכניותיה.
איראן מתכננת את ההונאה מראש. הסכמים מעולם לא נועדו לחייב הם נועדו לקנות זמן.
המאמר מציין כי אסטרטגיה זו משפיעה גם על יחסה של איראן לשכנותיה, כמו בחריין, ועל נורמות דיפלומטיות, כפי שהודגם בפריצת שגרירויות זרות בטהרן. איראן משתמשת בשגרירויות ובדיפלומטים כקלפי מיקוח. האסטרטגיה האזורית של איראן כוללת הפצת שלוחות אגרסיבית והתרחבות גיאופוליטית אופורטוניסטית, כפי שניתן לראות בתמיכתה בפלגים בסודן, המאיימת על נעל סואץ.
המאמר מסכם כי על קובעי המדיניות להכיר בכך שכל חתימה איראנית היא טקטיקה, ולשלב אימות עצמאי ושקוף בכל עסקה, עם סנקציות אוטומטיות על הפרות. יש לבנות ארכיטקטורה נגדית של חוסן כדי לשמר יציבות ולמנוע קריסות חוזרות ונשנות.
© כל הזכויות על הכתבה המקורית שמורות למקור. דין אונליין מציג כותרת, תקציר וקישור בלבד. דירוג האובייקטיביות מחושב אוטומטית ומהווה הערכה בלבד.
דיון
אין עדיין תגובות — היו הראשונים להגיב.