המטוטלת של דרום אמריקה: ההזדמנות החדשה של ישראל – והמלכודת
עודכן לאחרונה: 14.8.2026 / 12:23
שבועות אחדים אחרי ששתי רעידות אדמה הותירו הרס רב בוונצואלה, נחתה במדינה משלחת סיוע ישראלית – מחזה שכמעט לא ניתן היה להעלות על הדעת עד לאחרונה. במשך 17 שנים לא התקיימו יחסים דיפלומטיים בין המדינות. ונצואלה של הוגו צ'אבס ושל ניקולס מדורו הייתה אחת מבעלות בריתה הקרובות ביותר של איראן בחצי הכדור המערבי, אימצה בהתלהבות את הקו הפלסטיני וניתקה את יחסיה עם ישראל ב-2009. כעת, ממשלת הביניים בקראקס לא רק קיבלה את הישראלים, אלא ביקשה להרחיב את פעילותם ולסייע בגיבוש תוכנית שיקום לאומית.ביום שלישי הגיע המהלך הסמלי הזה לתוצאה מדינית ראשונה: ישראל וונצואלה הודיעו כי יקימו מנגנון תיאום שיאפשר מתן שירותים קונסולריים לאזרחיהן, לצד המשך שיתוף הפעולה הטכני שהחל בעקבות רעידות האדמה. אין מדובר עדיין בחידוש יחסים דיפלומטיים מלאים, לא הוכרז על חילופי שגרירים ולא נפתחו מחדש השגרירויות. ואף על פי כן, זהו הערוץ הרשמי הראשון שנוצר בין המדינות מאז 2009 – סדק ראשון וממשי בחומה שבנה צ'אבס ושימר מדורו. ונצואלה אינה לבדה. בתוך פחות משנה חודשו יחסי ישראל עם בוליביה, שוקמו היחסים עם צ'ילה, קולומביה חזרה בה כמעט מכל מהלך שנקטה נגד ישראל בתקופת גוסטבו פטרו ואף הכירה בריבונות הישראלית ברמת הגולן. ארגנטינה של חוויאר מיליי ופרגוואי של סנטיאגו פניה מעמיקות את הברית עם ירושלים, ואקוודור מבקשת מישראל סיוע במלחמתה בארגוני הפשיעה.
גם במשרד החוץ מזהים שינוי משמעותי, אך מדגישים כי ההתקרבות הנוכחית לא נולדה ביום שבו התחלפו הממשלות. אמיר אופק, סמנכ"ל אגף אמריקה הלטינית והקריביים במשרד החוץ, אומר כי השגרירויות הישראליות המשיכו במשך השנים לטפח קשרים עם נבחרי ציבור, ארגוני חברה אזרחית ומוקדי השפעה – גם במדינות שבהן השלטון נקט קו עוין כלפי ישראל."באופן כללי, כן היו סדרת שינויים במרחב. ממשלות השתנו ועלו ממשלות חדשות שהעניין שלהן בקשר עם ישראל ברור ומובהק", אמר אופק. "אבל הדברים לא מתחילים ברגע שעולה ממשלה ידידותית יותר. גם בתקופה שיש ממשלה עוינת, הקשר עם החברה האזרחית ועם נבחרי ציבור נשמר. השגרירויות נמצאות בקשר, מגיעות משלחות".ההבחנה הזאת חשובה להבנת המפנה: חילופי השלטון מאפשרים ליחסים לעבור במהירות מן הרובד האזרחי והפרלמנטרי אל הקשר הרשמי בין הממשלות. ואולם, התשתית שהופכת את המעבר הזה לאפשרי נבנתה לעיתים במשך שנים – גם כאשר היחסים המדיניים קפואים.
נלחמים ביוקר הנדל"ן: כך תוסיפו לבית חדר ביום אחד
בשיתוף קבוצת גוטליב אלומיניום
האם כל אלה מעידים על מפנה אזורי? לדברי ד"ר דניאל ויינר, חבר סגל במחלקה ליחסים בינלאומיים ובפורום אירופה באוניברסיטה העברית בירושלים, התשובה היא "כן. אבל". כלומר, מורכבת יותר מסיפור על "יבשת שגילתה מחדש את ישראל"."כן, יש מפנה, אבל הוא חלק ממפנה רחב יותר במדיניות החוץ של מדינות האזור, והוא לא התחיל עכשיו", הסביר. "אפשר לזהות את הניצוצות הראשונים אצל ז'איר בולסונרו בברזיל, אחר כך אצל נאיב בוקלה באל סלוודור וביתר שאת אצל חוויאר מיליי בארגנטינה. עכשיו אנחנו רואים שינויים גם בקולומביה, בצ'ילה ובבוליביה. ונצואלה היא סיפור קצת אחר: השמאל הפופוליסטי עדיין נמצא שם, אבל הצורך להתקרב לארצות הברית לאחר לכידתו של ניקולס מדורו מובילים לשינוי הדרגתי של היחס".החוט המחבר בין המקרים אינו רק ישראל, אלא תנועת המטוטלת הפוליטית באמריקה הלטינית: משמאל לימין, ובעיקר משמאל פופוליסטי לימין פופוליסטי. ישראל, שהייתה בשנים האחרונות מטרה לביקורת חריפה, החרמה ואף לניתוק יחסים, הופכת כעת לסמל של השתייכות למחנה הפרו-אמריקני והפרו-מערבי. אלא שהמטוטלת, מעצם טבעה, צפויה גם לנוע חזרה.
רעידות האדמה של 24 ביוני סיפקו הזדמנות, אך השינוי הפוליטי הוא שאפשר לנצל אותה. ונצואלה החלה להתרחק מהציר האיראני ולהתקרב לוושינגטון לאחר המבצע האמריקני שבו נלכד מדורו בינואר והוקמה ממשלת ביניים בראשות דלסי רודריגס. ארה"ב חידשה במרץ את פעילות שגרירותה בקראקס, לאחר ששתי הממשלות סיכמו על השבת היחסים הדיפלומטיים והקונסולריים כחלק מתהליך מעבר פוליטי, התאוששות כלכלית ופיוס פנימי.ההתקרבות לישראל משתלבת באותו ניסיון להוציא את ונצואלה מן הבידוד, אך אינה מוכיחה עדיין ניתוק מלא מאיראן, רוסיה וקובה. מנגנוני שלטון ואינטרסים שנבנו במשך יותר משני עשורים אינם נעלמים בתוך חודשים, ורודריגס עצמה צמחה מתוך המשטר הקודם. לכן, המהלך הקונסולרי צריך להיקרא כפי שנוסח: ערוץ מוגבל ומעשי שנועד לסייע לאזרחים ולהמשיך את שיתוף הפעולה בשיקום. הוא עשוי להפוך למסלול לנורמליזציה, אך לפי שעה, אין כל התחייבות רשמית לכך.גם ד"ר ויינר מבדיל בין ונצואלה לבין המדינות שבהן התחלפה ממשלת שמאל בממשלת ימין. בקראקס, לדבריו, השינוי אינו תוצאה ישירה של מעבר אידיאולוגי, אלא של אילוצים. "בוונצואלה זה עדיין השמאל הפופוליסטי שנשאר בשלטון סמכותני", אמר. "מה שמוביל את השינוי הסמלי כלפי ישראל הוא הפרגמטיזם המדיני והצורך להתקרב למערב כחלק מתהליך של ניכוס על ידי ארצות הברית. לכן, צריך לקרוא את המהלך הזה גם כחלק מהניסיון של ונצואלה לשפר את מעמדה הבינלאומי ולא רק כשינוי עצמאי ביחסה לישראל".הסמליות גדולה במיוחד משום שהקשר בין ונצואלה לאיראן לא היה טקסי בלבד. בתקופת צ'אבס ומדורו הורחבו הטיסות, ההסכמים הכלכליים ושיתוף הפעולה המדיני והביטחוני עם טהרן. מחקרים אמריקניים תיארו את ונצואלה גם כצומת שבו הצטלבו פעילות איראנית, רשתות המזוהות עם חיזבאללה ופשיעה חוצת גבולות. מתיו לויט, עמית בכיר ומנהל התוכנית ללוחמה בטרור ומודיעין במכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב, כתב עם חוקרים נוספים כי אין לראות בחיזבאללה בוונצואלה רק איום עתידי: לדבריהם, הרשתות שהתפתחו במדינה חיברו בין טרור בינלאומי לפשיעה מאורגנת וסייעו לשותפות בין טהרן למשטר מדורו.אם הממשל החדש בקראקס יבקש לבנות מחדש קשרים עם וושינגטון, להפחית סנקציות ולהחזיר משקיעים, התרחקות מן התשתיות האיראניות תהיה מבחן מרכזי. ישראל יכולה להציע מודיעין, יכולות סייבר, סיוע בשיקום, חקלאות וטכנולוגיות מים.
גם אופק מבקש להימנע מהענקת משמעות מדינית מרחיקת לכת לצעדים הראשונים. לדבריו, הסיוע הישראלי נשלח בראש ובראשונה לאזרחי ונצואלה שנפגעו ברעידות האדמה, ולא כחלק מהסכם מוקדם לחידוש היחסים בין הממשלות."בשלב הזה, הצעדים שננקטו והוצהרו עומדים בפני עצמם. הם לא צריכים להיות חלק מתהליך או אבולוציה", אמר. "שנים ארוכות של נתק מוחלט ומשטר מאוד עוין פגעו בראש ובראשונה בהרבה מאוד אנשים. גם הצעד שישראל נקטה, כחלק מהדי-אן-איי הבינלאומי שלה לשלוח סיוע לרעידת אדמה, נוגע לאנשים. אלה עדיין לא יחסים בין ממשלות, אלא סיוע לאנשים".אופק הוסיף כי הדרך לחידוש אפשרי של יחסים מלאים עוד ארוכה, וכי ישראל תצטרך להתמודד גם עם מורשתו המדינית והביטחונית של המשטר. "יש כמובן משקעים והתנהלויות שאפיינו את המשטר הקודם, שיהיו חלק מהנושאים שנצטרך לגעת בהם", אמר. "כרגע אנחנו עוסקים בתיקון הנזקים שנגרמו לאנשים ולארגונים, גם בעקבות רעידות האדמה וגם בעקבות הנתק. אנחנו נמצאים כרגע בשלב הזה, בלי להשליך ממנו. היה וונצואלה תהיה אחרת – אין סיבה שזה לא יקרה בעתיד. ישראל וונצואלה נהנו בעבר מיחסים טובים".
בקולומביה המהלך חד, רחב ורשמי הרבה יותר. ב-1 במאי 2024 הודיע הנשיא גוסטבו פטרו על ניתוק היחסים עם ישראל, לאחר שכינה את ממשלת ישראל ואת העומד בראשה "רוצחים" ו"מבצעי רצח עם". עוד לפני כן השווה את פעולות ישראל לגרמניה הנאצית, החזיר את השגריר והקפיא רכש ביטחוני. קולומביה הצטרפה להליך שפתחה דרום אפריקה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי לצדק, פתחה נציגות דיפלומטית ברמאללה ובהמשך אסרה יצוא פחם לישראל. ישראל, מצדה, עצרה יצוא ביטחוני לקולומביה.הניתוק פגע במערכת יחסים שהייתה במשך שנים מהקרובות ביותר של ישראל באזור וכללה מטוסי כפיר, נשק, הדרכה, מודיעין ושיתוף פעולה נגד גרילה וארגוני סמים, כך לפי דיווחים זרים. ד"ר ויינר רואה במדיניותו של פטרו ביטוי מובהק לשמאל הפופוליסטי. "השיח הפופוליסטי עושה ניגוד בין העם לבין האליטות, וזה היה חלק ברור מהאסטרטגיה הפוליטית של פטרו", אמר. "האויב הוא האליטות הקשורות לארצות הברית, קרן המטבע הבינלאומית, וול סטריט והמדינות הקולוניאליסטיות בצפון. מנגד, הוא תפס את מדינות הדרום כמי שקרובות אליו, ובתוך המחנה הבינלאומי הזה הוא שילב גם את הפלסטינים, מדינות ערב, טורקיה ואיראן. זה עוזר להבין את מה שקרה בקולומביה, אבל גם את המפנה החד שמתרחש בה עכשיו".העימות של פטרו עם ישראל לא נבע אפוא רק מהמלחמה בעזה, אלא השתלב בתפיסה רחבה יותר של יחסי הכוחות בעולם ושל זהות ממשלתו. המלחמה שפרצה בעקבות 7 באוקטובר החריפה את הקו הזה, אך לא יצרה אותו.הבחירה באבלרדו דה לה אספריאלה הפכה את המטוטלת. עורך הדין ואיש העסקים הימני, שמעולם לא כיהן קודם בתפקיד נבחר, ניצח ביוני את מועמד השמאל איוון ספדה לאחר מערכת בחירות שהתמקדה בפשיעה, בהתרחבות ארגוני הסמים, בחולשת הכלכלה ובכישלון שיחות השלום של פטרו עם ארגונים חמושים. הוא הציג את עצמו כבעל ברית של דונלד טראמפ, הבטיח להצטרף ליוזמת הביטחון האמריקנית "מגן האמריקות" והתחייב להחזיר את שיתוף הפעולה הצבאי עם ארצות הברית וישראל. ניצחונו השתלב במעבר אזורי ימינה שנבע במידה רבה מחששות לביטחון אישי ומאכזבה כלכלית, כך לפי ניתוח של רויטרס.עוד לפני השבעתו נפגש שר החוץ המיועד עומאר בולה אסקובר עם סער בוושינגטון. השניים גיבשו מפת דרכים לחידוש מלא ומיידי של היחסים הדיפלומטיים והכלכליים, חילופי שגרירים, ביטול הדדי של חובת האשרות והרחבת פעילות המרכז לשיתוף פעולה בינלאומי של ישראל בקולומביה. לשכת דה לה אספריאלה הודיעה גם על כוונה לפתוח שגרירות בירושלים. עם כניסתו לתפקיד ב-7 באוגוסט חודשו היחסים, ההגבלות על יצוא הפחם הוסרו והממשלה הודיעה שתיסוג מהצטרפות קולומביה להליך נגד ישראל בהאג.
ד"ר ויינר מציע להבין את המפה באמצעות שני צירים מקבילים. הראשון הוא הציר המוכר שבין שמאל לימין: ממשלות ימין באזור נוטות בדרך כלל להיות פרו-אמריקניות ופרו-מערביות יותר, ומתוך כך גם קרובות יותר לישראל. הציר השני, שאותו הוא מגדיר כחשוב אף יותר להבנת עוצמת השינוי, הוא הציר שבין פוליטיקה ממסדית לפופוליזם."פופוליזם אפשר למצוא גם בשמאל וגם בימין", הסביר. "המגמה, כמו במקומות אחרים באירופה ובשאר העולם, היא שככל שהשמאל פופוליסטי יותר הוא נוטה להיות אנטי-ישראלי יותר, וככל שהימין פופוליסטי יותר הוא נוטה להיות פרו-ישראלי יותר. בשמאל הפופוליסטי הנטייה היא לצאת נגד עמדות ממשלת ישראל, ובמקרים מסוימים אפילו נגד הלגיטימיות של מדינת ישראל כעצם קיומה. בימין הפופוליסטי הנטייה כיום היא להיות פרו-ישראלי בצורה עוד יותר מופגנת. אמריקה הלטינית ממשיכה כאן מגמה שקיימת באזור כבר לפחות 27 שנים, מאז עליית צ'אבס בוונצואלה".אז, השמאל הפופוליסטי של צ'אבס, אבו מוראלס בבוליביה, רפאל קוראה באקוודור ודניאל אורטגה בניקרגואה הפך את ההתנגדות לישראל לחלק מזהותו האנטי-אמריקנית. כאשר מדיניות החוץ עברה פוליטיזציה, הימין הפופוליסטי אימץ עמדה הפוכה ומודגשת כדי לבדל את עצמו. "מכיוון שהשמאל הפופוליסטי לקח את השמאל לכיוון מאוד אנטי-ישראלי, הצד השני עבר פוליטיזציה בכיוון ההפוך", הסביר ויינר. "הימין הפופוליסטי מבקש להראות את הניגוד בינו לבין השמאל, ולכן הוא הולך ממש לכיוון השני. כך, המטוטלת שבין פופוליזם של שמאל לפופוליזם של ימין מובילה גם למטוטלת שבין קו אנטי-ישראלי לקו פרו-ישראלי".
במחנה הפרו-ישראלי המובהק ניצבת בראש ובראשונה ארגנטינה. חוויאר מיליי הפך את התמיכה בישראל לאחד מעמודי התווך של מדיניות החוץ שלו. הוא ביקר בישראל שלוש פעמים, התחייב להעביר את השגרירות לירושלים והשיק עם ישראל את "הסכמי יצחק" – יוזמה שנועדה להרחיב קשרים בין ישראל למדינות אמריקה הלטינית. היוזמה מומנה במיליון דולר מכספי פרס בראשית שקיבל, לפי AP. אולם התמיכה האישית של מיליי אינה משקפת בהכרח את דעת הקהל: בסקר של מרכז המחקר פיו מיוני, 55% מהארגנטינים החזיקו בדעה שלילית על ישראל – עלייה לעומת 46% שנה קודם לכן.
פרגוואי היא בעלת הברית היציבה ביותר. הנשיא סנטיאגו פניה החזיר בדצמבר 2024 את השגרירות לירושלים, לאחר שקודמו החזירה לתל אביב. פרגוואי הצביעה בתקופת פניה נגד שורה של החלטות ביקורתיות כלפי ישראל באו"ם, והקשר נשען גם על שיתוף פעולה בחקלאות, במים ובביטחון. העברת השגרירות, שבוצעה בעיצומה של המלחמה בעזה, הייתה צעד רשמי ולא שינוי רטורי בלבד, לפי רויטרס.
אקוודור של דניאל נובואה הידקה אף היא את היחסים מטעמים מעשיים. המדינה מתמודדת עם קרטלים, כנופיות, נמלים שחדרו אליהם ארגוני סמים ושיעורי רצח גבוהים. בביקורו בישראל במאי 2025 הודיע נובואה כי ישראל ואיחוד האמירויות יספקו לאקוודור מודיעין במלחמתה בפשיעה, כפי שדווח בלה מונד. בהמשך פתחה אקוודור בירושלים מרכז לחדשנות ויזמות. כאן ישראל אינה רק סמל למחנה השמרני – היא נתפסת כספקית של יכולות שהממשלה זקוקה להן בדחיפות.
בוליביה ביצעה את אחד המהפכים הברורים ביותר. ממשלת השמאל של לואיס ארסה ניתקה את היחסים באוקטובר 2023 והאשימה את ישראל בפשעים נגד האנושות. לאחר ניצחון רודריגו פאס מהמרכז-ימין חודשו היחסים בדצמבר 2025, לפי אי-פי. כמו בוונצואלה ובקולומביה, הנורמליזציה הייתה חלק ממהלך רחב יותר: התרחקות מהמודל המדינתי של אבו מוראלס, שיקום היחסים עם ארצות הברית וניסיון למשוך השקעות בעת משבר כלכלי חריף.
צ'ילה עברה שינוי מדיני משמעותי, אך עדיין לא הצטרפה לכל צעד של המחנה. הנשיא הקודם גבריאל בוריץ' החזיר את השגריר מישראל, מנע השתתפות חברות ישראליות בתערוכת התעופה הצבאית, החזיר את הנספחים הצבאיים ותמך בתביעת דרום אפריקה בהאג. הנשיא השמרני חוסה אנטוניו קאסט, שנכנס לתפקיד במרץ, החזיר שגריר לאחר 947 ימים והודיע על כוונתו להרחיב שיתוף פעולה בחקלאות, ברפואה, בטכנולוגיה ובביטחון.אלא שבצ'ילה נמצאת הקהילה הפלסטינית הגדולה ביותר מחוץ לעולם הערבי, ובה מאות אלפי צ'יליאנים ממוצא פלסטיני. ד"ר ויינר מציין כי קהילות ממוצא ערבי – בעיקר נוצרי ולבנוני – משפיעות במידות שונות גם בברזיל, בארגנטינה, בפרגוואי, בוונצואלה, בקולומביה ובמקסיקו. בצ'ילה מדובר בכוח חברתי ופוליטי משמעותי במיוחד, ולכן שיקום היחסים עם ישראל אינו מבטא קונצנזוס וממשיך לעורר התנגדות ציבורית ופוליטית חריפה.
אורוגוואי נמצאת באמצע. הנשיא יאמנדו אורסי, איש השמאל המתון, קרא לעצור את התקיפות הישראליות בעזה ותמך באופן עקבי בפתרון שתי המדינות, אך לא ניתק יחסים ולא אימץ את הרטוריקה של פטרו או של נשיא ברזיל. הוא נפגש גם עם ארגונים יהודיים וגינה אנטישמיות וטרור. אורוגוואי נשארה ביקורתית כלפי מדיניות ישראל, אך אינה מדינה עוינת.לדברי ויינר, אורוגוואי ממחישה את חשיבותם של מוסדות דמוקרטיים חזקים ושל שירות חוץ מקצועי. במדינות כמו אורוגוואי, צ'ילה, קוסטה ריקה ומקסיקו, שבהן משרד החוץ נהנה ממידה רבה יותר של מקצועיות והמשכיות, חילופי שלטון אינם מובילים בדרך כלל למהפכים דרסטיים במדיניות."ככל שהמוסדות הדמוקרטיים חזקים יותר וככל שבמשרד החוץ נשמרת דיפלומטיה מקצועית יותר, כך אנחנו רואים פחות שינויים דרסטיים במדיניות החוץ", הסביר. "אורוגוואי עברה משמאל לימין ושוב לשמאל, ולא ראינו שינוי משמעותי ביחס לישראל. אם היו שינויים, הם היו בעיקר סמליים. גם ממשלת הימין שם לא הפגינה קרבה פומבית לישראל כמו זו שאנחנו רואים אצל הימין הפופוליסטי".
ברזיל היא מרכז הכובד של המחנה הביקורתי – ומקרה הממחיש עד כמה היחס לישראל משתלב במאבק הרחב בין המחנות באזור. לואיז אינסיו לולה דה סילבה היה ממובילי הקו הפרו-פלסטיני עוד בכהונתו הקודמת. בדצמבר 2010, סמוך לסיום כהונתו, הכירה ברזיל במדינה פלסטינית בגבולות 1967, ומהלך זה סייע לעודד מדינות נוספות באזור ללכת בעקבותיה.ב-2024 השווה לולה את פעולות ישראל בעזה להשמדת היהודים בידי היטלר, סירב לחזור בו והחזיר את השגריר. ישראל הכריזה עליו אישיות בלתי רצויה עד שיתנצל. השגריר הועבר לתפקיד אחר, והנציגות נותרה תקופה ארוכה בדרג נמוך יותר.ד"ר ויינר מציב את העימות בין ברזיל של לולה לארגנטינה של מיליי בתוך הקרב הרחב שבין שמאל פופוליסטי לימין פופוליסטי באזור. היחסים בין המדינות הידרדרו גם בתוך מוסדות אזוריים משותפים כמו מרקוסור, ולדבריו הם מצויים באחת התקופות הקשות ביותר מאז הקמת הגוש בשנות ה-90. "אנחנו רואים כיום את הקרב בין ארגנטינה של מיליי לברזיל של לולה, גם בתוך ארגונים משותפים כמו מרקוסור", אמר. "זה מראה את רמת הקיטוב כיום בין השמאל לימין – לא רק בתוך המדינות, אלא גם ברמה האזורית והעולמית. ישראל אינה הסיבה למאבק הזה, אבל היחס כלפיה הוא חלק ממנו".הבחירות בברזיל באוקטובר עשויות לשנות שוב את המפה, הפעם עם הבן של בולסונארו במועמד לנשיאות, אך עד אז אין בסיס להציג את המדינה כחלק מן ההתקרבות.
המפנה אינו מתבטא רק בהצהרות נשיאותיות, בהחזרת שגרירים ובהצבעות באו"ם. מאחוריו פועלת בשנים האחרונות מערכת רחבה של משלחות, ביקורים מדיניים, קשרים עם פרלמנטים וחשיפה של אנשי ציבור, תקשורת, חדשנות ועסקים מאמריקה הלטינית לישראל. לדברי אופק, עד סוף 2026 יגיע מספר המשלחות שביקרו בישראל בשנתיים האחרונות לכ-80 – נתון שהוא מגדיר חסר תקדים. במשלחות השתתפו חברי פרלמנט, עיתונאים, משפיענים, אנשי עסקים, אנשי חדשנות, מנהיגי קהילות ונציגי החברה האזרחית."זו שנה חסרת תקדים מבחינת האינטראקציה בינינו לבין המרחב", אמר. "המשלחות מביאות את השיח הישראלי לתוך מעגלי השיח הציבורי והממשלתי. הגיעו לכאן חברי פרלמנט, עיתונאים, משפיענים ואנשי חדשנות – וכל מה שישראל מובילה בו בעולם. הדבר הזה מייצר שיח גם במדינות עצמן".המשלחות הן רק חלק מן התמונה. שר החוץ גדעון סער ביקר בפרגוואי, בארגנטינה, באקוודור ובקולומביה ונפגש עם שורה של מנהיגים ושרי חוץ. נשיא המדינה יצחק הרצוג ביקר בפנמה – ביקור ראשון של נשיא ישראלי במדינה. ביקורו של סער באקוודור היה הראשון של שר חוץ ישראלי במדינה זה 44 שנה. מנכ"ל משרד החוץ השתתף בהשבעת הממשלה בבוליביה ובכינוס ארגון מדינות אמריקה בפנמה, שם קיימה המשלחת הישראלית רצף פגישות עם בכירים מהיבשת.במשרד החוץ מתארים חלק מן הפעילות כ"איפוס שעונים": חידוש של קשרים וביקורים שלא התקיימו במשך שנים ואף עשורים. לכך מתווספים ביקורי אנשי עסקים בפרגוואי ובארגנטינה ותכנון קו תעופה חדש, הצפוי להיפתח עד סוף השנה ולצמצם את אחד המכשולים המרכזיים ביחסי ישראל עם האזור – המרחק והיעדר טיסות ישירות ונגישות.
"הרבה מאוד פעמים קראנו לזה איפוס שעון – מתי בפעם האחרונה היה ביקור או משהו משמעותי", הסביר אופק. "בחלק מהמקרים זו שנה של איפוס שעונים וטעינת יבשת אמריקה הלטינית בכל ההיבטים. באמריקה הלטינית יש חשיפה חסרת תקדים לישראל שמעבר לסכסוך". משרדי החדשנות שפתחו אקוודור וקוסטה ריקה בירושלים במעמד דיפלומטי ממחישים את הניסיון להרחיב את הקשר מעבר לביטחון ולמדיניות. לפי אופק, ישראל מציעה למדינות האזור ידע מעשי בתחומים שבהם הן מבקשות לחולל שינוי מהיר."לישראל יש יתרון בינלאומי מובהק בניהול מים, בביטחון פנים וביכולות טכנולוגיות", אמר. "נשיאים שרוצים לקחת את המדינות שלהם למקומות חדשים ולעשות שינוי מהותי ומהפכים — ברור להם שלישראל יש את היכולות וגם את הרצון. סיוע וחלוקת ידע היו מאז ומעולם מאפיין דומיננטי של ישראל ביחסי החוץ".גם ירושלים נעשתה זירה מרכזית יותר בקשר. גואטמלה, הונדורס ופרגוואי מפעילות בה שגרירויות, ארגנטינה כבר הצהירה על כוונתה להעביר אליה את שגרירותה, ובמשרד החוץ מקווים שמדינות נוספות ילכו בעקבותיהן. בחודש הבא צפויות הונדורס, קוסטה ריקה וגואטמלה לציין יחד את ימי העצמאות שלהן בירושלים – מחווה סמלית נוספת לנוכחות הגוברת של אמריקה הלטינית בעיר.
הגורם המחבר בין רבים מן המהפכים אינו ישראל לבדה אלא ארה"ב. מיליי, קאסט, נובואה, פאס ודה לה אספריאלה רואים בקרבה לטראמפ מקור לסיוע, להשקעות וללגיטימציה. ישראל מתפקדת בתוך המחנה הזה כשותפה אמריקנית, ככתובת ביטחונית וכסמל של השתייכות למערב. בקולומביה כבר הבטיחה וושינגטון סיוע ביטחוני בסך מיליארד דולר, ובאקוודור הרחיבה את שיתוף הפעולה נגד פשיעה חוצת גבולות.ד"ר ויינר מתאר את ישראל גם כ"גשר דיפלומטי" אפשרי לארצות הברית. אין פירוש הדבר שוושינגטון מכתיבה למדינות האזור לאמץ קו פרו-ישראלי. במקרים רבים הממשלות עצמן מבקשות לאותת באמצעות הקשר עם ישראל על רצונן להתקרב לארה"ב ולהשתייך למחנה הפרו-מערבי."זו מגמה שאנחנו מכירים גם מעשורים קודמים: כדי להתקרב לארה"ב, קודם כול מתקרבים לישראל", אמר. "ישראל היא מעין גשר דיפלומטי לארצות הברית. זו לא תופעה חדשה ולא תופעה שקיימת רק באמריקה הלטינית. כאשר דונלד טראמפ נמצא בבית הלבן והיחסים שלו עם ממשלת ישראל נתפסים כקרובים, המדינות הללו רואות בישראל גורם שיכול למנף את השפעתו ולסייע למדינות האלה להשיג את המטרות שלהם".הדבר ניכר בבירור אצל מיליי, אך הוא משמעותי במיוחד למדינות ולמנהיגים שעדיין מבקשים לעבור את מבחן האמון של ממשל טראמפ. "לא בהכרח ארצות הברית היא שמחייבת את המדינות לנקוט את הקו הזה", הדגיש ד"ר ויינר. "הרבה פעמים המדינות עצמן מאותתות לארצות הברית שהן מתקרבות אליה, או מנסות להתקרב אליה גם דרך ישראל. אצל מיליי בהתחלה זה היה מאוד ברור. מדינות שעוד צריכות לעבור את המבחן מנסות לעשות את זה באמצעות ישראל כמקפצה לוושינגטון".
אלא שבמשרד החוץ מסתייגים מהצגת הקשר עם ישראל בעיקר כאמצעי להגיע לבית הלבן. לדברי אופק, בחלק ניכר מהמדינות ההתקרבות לישראל נובעת מצרכים מקומיים ומעניין ישיר ביכולות שהיא מציעה. "אני לא יודע אם ההגדרה של ישראל ככלי להגיע לארצות הברית היא הדבר הנכון", אמר אופק. "יש מדינות שהקשר שלהן עם ישראל הוא קשר ישיר וענייני. לראשי המדינות ברור מה הן צריכות, וברור להן שישראל היא כתובת פנטסטית".אך הגל הימני לא נולד רק מהשפעת טראמפ. עליית הפשיעה, התחזקות הקרטלים, הגירה בלתי חוקית, משבר אמון במוסדות ואכזבה מתוצאות ממשלות השמאל דחפו בוחרים לעבר מועמדים שהבטיחו יד קשה. ישראל מציעה להם מוצר מדיני שימושי: מודיעין, מערכות מעקב, הגנת גבולות, סייבר, הגנה על תשתיות, ניהול מים, חקלאות בתנאי אקלים קשים ושיקום מאסונות.הצל האיראני מוסיף שכבה ביטחונית. ארגנטינה נושאת את זיכרון הפיגועים בשגרירות ישראל ובבניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס. אזור משולש הגבולות של ארגנטינה, ברזיל ופרגוואי מופיע במשך שנים בדוחות אמריקניים על מימון בלתי חוקי ורשתות המזוהות עם חיזבאללה. מחקר של ראנד מ-2025, שחיברה החוקרת קארן סוד, התריע כי פעילות חיזבאללה באזור כוללת מימון, הברחות ותשתיות סמויות, והזכיר את סיכול התא שנחשד בתכנון פגיעה ביעדים יהודיים בברזיל ב-2023. עם זאת, גם כאן נדרשת זהירות: לא כל ארגון פשיעה קשור לאיראן, ולא כל שיתוף פעולה עם ישראל נועד נגד חיזבאללה.
ישראל זיהתה את ההזדמנות מבעוד מועד. אמיר אופק, סמנכ"ל אמריקה הלטינית והקריביים במשרד החוץ, אמר בדצמבר כי ישראל מקווה ש-2026 תהיה "שנת אמריקה הלטינית". השבת היחסים עם בוליביה, המהפכים בצ'ילה ובקולומביה, היציבות בפרגוואי והפתיחה בוונצואלה מלמדות שההערכה לא הייתה מופרכת.אלא שדווקא רצף ההצלחות מעמיד את ישראל בפני השאלה החשובה יותר: האם היא תדע לנצל את חלון ההזדמנויות כדי לבנות יחסים שיחזיקו מעמד גם אחרי שמיליי, דה לה אספריאלה, קאסט ופניה יעזבו את השלטון – או ששינוי פוליטי נוסף יחזיר אותה בתוך שנים אחדות לניתוק יחסים, להחזרת שגרירים ולעוד שורת הצבעות נגדה?ויינר מזהיר כי השינוי הנוכחי אינו בהכרח יציב. למעשה, הדבר היציב ביותר הוא עצם תנועת המטוטלת. אמריקה הלטינית, שאותה הוא מתאר כמעין מעבדה מרכזית של פופוליזם במאה האחרון, כבר חוותה שוב ושוב מעברים בין שמאל פופוליסטי לימין פופוליסטי. "כאשר מתרחשת תנועת מטוטלת בין שמאל לימין, ובעיקר בין שמאל פופוליסטי לימין פופוליסטי, בוודאי שלא מדובר בתופעה יציבה", אמר. "התופעה היציבה היא עצם המטוטלת, אבל המדיניות אינה יציבה. אם מחר הימין הפופוליסטי ירד מהשלטון ושוב יגיע שמאל פופוליסטי, צריך להניח שנחווה שינוי משמעותי נוסף – אבל הפעם בכיוון ההפוך".תקופת ממשלות נתניהו, וביתר שאת המלחמה שפרצה בעקבות 7 באוקטובר, העמיקו את הפוליטיזציה של היחס לישראל והפכו אותה לסמל בולט עוד יותר במאבק בין המחנות. במובן הזה, ישראל לא נעלמה מעולם מסדר היום האזורי – השתנה רק האופן שבו היא ניצבת במרכזו. "ישראל לא חוזרת לככב באזור – היא ממשיכה לככב, רק מהכיוון השני של המטוטלת", אמר ד"ר ויינר. "גם קודם היא כיכבה, אבל דרך ההתנגדות, הביקורת והשבר ביחסים. עכשיו היא מככבת בצורה חיובית יותר – דרך החיבה, הקרבה, הסמליות וגם המדיניות המעשית".פרופ' אריה קצוביץ, מומחה ליחסים בינלאומיים ולאמריקה הלטינית מהאוניברסיטה העברית, הזהיר אף הוא כי המטוטלת באזור יכולה לנוע במהירות. לדבריו, האינטרס הישראלי צריך להיות בניית קשרים דו-צדדיים מעשיים ויציבים – ולא הישענות על הזדהות אידיאולוגית עם ממשלות ימין. הניסיון של קולומביה, בוליביה ופרגוואי כבר הראה ששגרירויות, עסקאות נשק והצבעות באו"ם עשויות להתהפך עם חילופי נשיאים.
הלקח, לפי ד"ר ויינר, הוא שישראל צריכה לפעול דווקא נגד המחזור הפוליטי. את התקופות הטובות אסור לנצל רק לצילומים עם נשיאים אוהדים, להצהרות תמיכה ולהעברת שגרירויות. אלה בדיוק התקופות שבהן עליה להכין את הקרקע ליום שבו המחנה היריב יחזור לשלטון. "כלכלנים קוראים לזה מדיניות אנטי-מחזורית: כשאתה בתקופה טובה, תתכונן לתקופה הרעה", מסביר ד"ר ויינר. "צריך להמשיך לחזק את הקשרים לא רק עם מי שנמצא בשלטון, אלא גם עם מי שנמצא באופוזיציה. לקרב אותם, להסביר להם וליצור איתם קשרים אישיים – לא רק ברמה הדיפלומטית, אלא גם ברבדים האזרחיים, באקדמיה ובארגוני החברה האזרחית".ישראל יכולה להשקיע בחילופי סטודנטים וחוקרים, בתוכניות הכשרה, בשיתופי פעולה עם רשויות מקומיות, בארגוני סיוע, באיגודים מקצועיים ובמוסדות שאינם מתחלפים בכל מערכת בחירות. עליה לנהל שיח גם עם מפלגות שמאל, עם ארגוני זכויות אדם ועם קבוצות ביקורתיות – לא כדי להעלים את המחלוקות, אלא כדי למנוע מהן להפוך בעתיד לנתק מוחלט. דווקא אנשי האופוזיציה, הסביר ד"ר ויינר, עשויים להיות פנויים יותר לפיתוח קשרים כאלה. כשהם יחזרו לשלטון, היכרות אישית, ערוצים מקצועיים ושיתופי פעולה אזרחיים יוכלו לרכך את המדיניות שיאמצו. "כך, כאשר המטוטלת תנוע שוב, גם אם המדיניות תהיה ביקורתית כלפי ישראל, היא תהיה פחות ביקורתית, פחות חריפה, יותר סמלית ועם פחות השלכות מעשיות".זו אינה רק שאלה של יחסי ציבור, אלא של פיזור סיכונים. כאשר היחסים נשענים כמעט לחלוטין על חיבה בין מנהיגים, תבוסה של נשיא אחד עלולה למחוק בתוך שבועות עבודה דיפלומטית של שנים. ד"ר ויינר משווה זאת לצורך לשמור על תמיכה שאינה שייכת למחנה מפלגתי אחד. ישראל יכולה לטפח קשרים אישיים חמים עם מנהיגים המזדהים עמה, אך עליה להיזהר שהחיבוק לא יהפוך ל"חיבוק דוב" – כזה שמזהה אותה באופן מוחלט עם צד אחד ומעניק לצד השני סיבה לראות בה יריב, בדיוק כפי שקורה כיום עם ארצות הברית"אפשר ליצור חיבה אישית, להתקרב וגם לתת חיבוק, אבל צריך להיזהר שהחיבוק לא יהיה חיבוק דוב, חזק מדי", אמר. "ובאותו זמן, צריך לדאוג שגם את מי שלא מחבקים בפומבי באותו רגע – בכל זאת מחבקים מתחת לרדאר"."יש עוד סיבה מדוע כדאי לפעול כך, כפי שהמצב כיום בארה"ב מלמד", מציין ויינר. "גם היחס של הימין הפופוליסטי בשלטון יכול להשתנות בן רגע, אם האינטרסים של ההנהגה כבר אינם נתפסים כתואמים, והקשר עם ישראל מתחיל להיתפס בחלק מהבסיס הפוליטי היותר בדלני כנטל. אם לא דאגת לתחזק קשרים טובים עם האופוזיציה ועם הציבור הרחב, אתה עלול להישאר בלי יכולת להשפיע".
במשרד החוץ אומרים כי זו אינה רק המלצה, אלא שיטת פעולה שכבר מיושמת. הקשרים עם מפלגות אופוזיציה, חברי פרלמנט, כנסיות, עיתונאים, משפיענים וארגוני חברה אזרחית נשמרים גם כאשר היחסים עם הממשלה המכהנת נקלעים למשבר.ברזיל היא הדוגמה הבולטת. למרות המשבר החריף עם ממשלת לולה, משלחות מברזיל המשיכו להגיע לישראל, ובהן מנהיגי כנסיות ונציגים של קבוצות פוליטיות ואזרחיות. הקשר אינו מחליף את היחסים עם הממשלה, אך הוא משמר ערוצים שיכולים להפוך בעתיד לתשתית מדינית. "זה לא אירוע חדש עבורנו, וגם לא מתחיל עם הממשלות שעלו עכשיו", אמר אופק. "חברי פרלמנט שבאמצעותם אנחנו מסכלים יוזמות עוינות פועלים גם כשהממשלה עצמה אינה ידידותית. משלחות מגיעות לכאן גם מברזיל. ברזיל נמצאת מולנו במשבר, אבל הגיעו ממנה משלחות רבות, החל ממנהיגים של כנסיות. הקשר לא מפסיק, הוא אינטנסיבי, וברגע שממשלה מתחלפת לממשלה ידידותית – הדבר הופך למכפיל כוח אדיר".נאיב בוקלה הוא דוגמה נוספת לתוצאה ארוכת טווח של קשר שנוצר לפני העלייה לשלטון. נשיא אל סלוודור ביקר בישראל במסגרת כנס ראשי ערים עוד לפני שהתמנה לנשיא, ומאז הציג אותה פעמים שונות כמודל לחיקוי. מבחינת משרד החוץ, זהו בדיוק סוג הקשר שאינו מתחיל עם ניצחון בבחירות ואינו תלוי לחלוטין בממשלה המכהנת."משלחת אחת לפה היא השפעה של שנים", מסביר אופק. "אלה אנשים שיוצאים מכאן ואומרים: שיניתם לנו את תפיסת העולם. פתאום אנחנו מבינים את הפער בין החשיפה לבין הדברים בשטח, כולל הנקודות הכואבות של 7 באוקטובר". לדבריו, הפעילות מתקיימת ברציפות ואינה נעצרת בין ביקור מדיני אחד למשנהו. "גם עכשיו, כשאני מדבר איתך, אני בקשר עם השגרירים שלנו. אחד חזר מתדרוך, אחד חזר מהרצאה ואחר חזר משיחה עם חברי פרלמנט שבה הסביר על המצב כאן כרגע. זה לא נפסק".
זו גם מגבלת המפנה הנוכחי. ממשלות יכולות לחדש יחסים בצו, להחזיר שגריר או להכיר בגולן. הן אינן יכולות למחוק את התמונות מעזה, את כוחן של הקהילות הפלסטיניות, את התנגדות השמאל או את הירידה בתמיכה הציבורית בישראל. בחלק מן המדינות ההתקרבות נשענת על נשיאים חזקים, אך על קואליציות חלשות, קונגרסים מפוצלים וציבור מקוטב.ובכל זאת, השער שנפתח בקראקס אינו רק תפאורה. משלחת סיוע נכנסה למקום שבו לא הייתה לישראל נציגות במשך 17 שנים, ומנגנון קונסולרי נולד מתוך מגע אנושי בשעת אסון. המבחן כעת אינו רק אם בעקבותיו יבואו שגרירים והסכמים, אלא אם ישראל תדע להפוך את אותו מגע ראשוני לרשת קשרים שתשרוד גם את חילופי השלטון הבאים.אם תסתפק בחיבוק של המנהיגים הנוכחיים, תנועת המטוטלת עלולה להביא עמה פעם נוספת החזרת שגרירים, ביטול הסכמים וניתוק יחסים. אם תנצל את החלון כדי לבנות קשרים עם מדינות ולא רק עם ממשלות, עם חברות ולא רק עם נשיאים, המפנה של 2026 עשוי להותיר משהו יציב יותר.דבר אחד ברור: המטוטלת באמריקה הלטינית תמשיך לנוע. השאלה אינה אם תשנה שוב כיוון – אלא אם בפעם הבאה תמצא מולה מערכת יחסים שניתן לבטל בצו נשיאותי, או רשת קשרים עמוקה שתוכל להכיל את המכה – שללא ספק תבוא.
© כל הזכויות על הכתבה המקורית שמורות למקור. דין אונליין מציג כותרת, תקציר וקישור בלבד. דירוג האובייקטיביות מחושב אוטומטית ומהווה הערכה בלבד.
דיון
אין עדיין תגובות — היו הראשונים להגיב.