"הנשמה פשוט ידעה": המורות החדשות שמתייצבות בכיתה א'

עודכן לאחרונה: 1.9.2026 / 13:52

פז עזבה את מרכז הארץ ועברה לעוטף, רותם ויתרה על לימודי תקשורת חזותית אחרי מות אביה המורה, ודניאל החליפה קריירה במשאבי אנוש בהוראה בכיתה א'. רגע לפני פתיחת שנת הלימודים, שלוש מורות צעירות מספרות למה בחרו להיכנס דווקא עכשיו למערכת שסובלת משחיקה, עומס וביקורת רבה, ומה הן רוצות שהתלמידים שלהן ילמדו מעבר לקריאה, כתיבה וחשבון.

ממומן Blackberry Z20 משופץ-מקורי: למי הוא מתאים היום? AliExpress לצפייה בביקורת ←

מחר (שלישי), ה-1 בספטמבר, כשהתלמידים יחזרו לבתי הספר ולגנים, שלוש מורות ייכנסו לכיתה כשההתרגשותן כנראה לא תיפול מזו של הילדים שמולן. עבור פז סגל, רותם קטן ודניאל, היום הראשון של שנת הלימודים תשפ"ז יהיה נקודת השיא של מסע אישי שהוביל כל אחת מהן, בדרך שונה לחלוטין, אל מערכת החינוך.

מערכת החינוך נכנסת לשנה נוספת בצל שיח מתמשך על מחסור באנשי הוראה, עומס, שחיקה, שכר ותנאי עבודה. אולם, בזמן שאחרים שואלים מדוע להיכנס למערכת הזאת, שלוש המורות החדשות שואלות שאלה אחרת: אם המערכת זקוקה לאנשים טובים – למה לא אנחנו?

אצל פז סגל בת ה-26, ההחלטה הובילה גם לשינוי גיאוגרפי משמעותי. רק לפני כשבועיים היא עברה מאזור המרכז לקיבוץ כיסופים, ובשנת הלימודים הקרובה תהיה מחנכת כיתה א' בבית ספר במועצה האזורית, באזור שבו עדיין מתמודדים עם השלכות 7 באוקטובר ותופי המלחמה ברקע. תחילה היא כלל לא תכננה להיות מורה; סגל למדה פסיכולוגיה ואמנות באוניברסיטת חיפה והתכוונה להמשיך לטיפול באמנות, אך החשיפה לתוכנית "הקיבוץ האקדמי", שמבקשת להביא אנשי חינוך לאזורי הצפון והעוטף, שינתה את הכיוון.

היא השלימה לימודי תעודת הוראה באמנות בבית ברל, ובהדרגה גילתה שההשפעה שהיא מחפשת נמצאת דווקא בכיתה. "זה לא שטיפול באמנות לא היה המקום הנכון", היא מסבירה. "פשוט הרגשתי שכרגע צורת ההשפעה שאני צריכה היא להשפיע על הרבה אנשים".

אל הכיתה היא מביאה איתה גם את סיפור חייה. לפני שלוש שנים אובחנה עם מחלה כרונית שמשפיעה על התניידותה. היא קוראת לזה "נכות דינמית", וכמובן אינה מתכוונת להסתיר אותה. לדבריה, עצם העובדה שילדים יפגשו מורה שלפעמים הולכת ולפעמים נעזרת בכיסא גלגלים מהווה הזדמנות חינוכית.

"אני לא הנכה הרגילה שתראו. אני גם הולכת, אני גם קמה, אני גם יושבת, אני משלבת הכול", היא אומרת. "הרגשתי שיש לי מה לתת גם בנושא הזה ולהשפיע. ילדים הם האוכלוסייה הכי טובה שיש, אין להם דעות קדומות. הם איתך. יש חשיבות גדולה מאוד לכך שילדים יראו 'נכות דינמית'. זה מרגיל אותם כשהם קטנים, ואז זה כבר לא ייראה להם מוזר".

סגל אינה מתעלמת מהקשיים במקצוע שאליו היא נכנסת, אך מבחינתה הם דווקא מחזקים את הבחירה. "אני עושה דברים שמרגישים לי משמעותיים, דברים שאני מרגישה שאני באמת יכולה לתת בהם מעצמי. דווקא בגלל שמערכת החינוך לא נמצאת במקום הכי אידיאלי, אני חושבת שעם מי שאני ועם מה שאני יודעת שאני יכולה להביא איתי, זו בדיוק הסיבה להגיע אליה. הילדים צריכים אנשי חינוך טובים, כאלה שבאים ממקום אמיתי וממש רוצים".

אצל רותם קטן, בת 25 מאשדוד, הדרך לכיתה התחילה באובדן אחד האנשים היקרים בחייה. אביה רון היה מורה בחינוך המיוחד ועבד לאורך השנים גם עם נוער בסיכון. אמה עובדת אף היא בתחום החינוך, אך למרות הבית שבו גדלה, קטן לא תכננה להמשיך בדרך המשפחתית; היא התעניינה ביצירה, בעריכת סרטונים ובטכנולוגיה, נרשמה ללימודי תקשורת חזותית ואף שילמה מקדמה. ואז אביה נפטר.

בהלוויה ובימי השבעה פגשה את התלמידים שלימד לאורך השנים. הם הגיעו כדי לספר לה מי היה עבורם – לא רק כמורה, אלא כדמות משמעותית בחייהם. "בהלוויה היו המון תלמידים שלו מכל השנים, המון אנשים. כשהתלמידים הגיעו גם לשבעה, חיבקו אותי ואמרו לי 'אבא שלך היה ככה', 'אבא שלך היה מדהים', פתאום ראיתי בכמה אנשים וילדים אבא שלי נגע. הרגשתי כאילו הוא שלח לי אותם. משהו אצלי השתנה".

בתוך זמן קצר ביטלה את המסלול שתכננה לעצמה ונרשמה ללימודי הוראה במכללה האקדמית גבעת וושינגטון. "לא ידעתי בכלל מה זה התחום הזה. פשוט הרגשתי שהנשמה יודעת. הרגשתי שהקדוש ברוך הוא מכוון אותי ושאבא מלווה אותי בדרך". החיבור הפך מוחשי עוד יותר במהלך ההתנסות המעשית: קטן בחרה להגיע לבית הספר "גלים" באשדוד לחינוך מיוחד, שבו עבד אביה, ומצאה את עצמה מלמדת אפילו באותה הכיתה שבה לימד. התלמידים זיהו מיד את שם המשפחה ואת הדמיון.

"הם אמרו לי, 'את הבת שלו?', 'איך אהבנו אותו', 'הוא היה המורה הכי טוב'. כל אחד סיפר לי משהו עליו. בכל מקום היה מישהו שהכיר אותו". בבית הספר אף הוקם לזכרו חדר שבו תלמידים יכולים להירגע ולקחת לעצמם רגע של שקט, ועל הקיר מופיע המשפט שהיה מזוהה איתו: "יום שעובר לא חוזר".

כעת קטן מתחילה את שנת הסטאז' שלה בבית הספר צפרירים באשדוד. היא התמקצעה בחינוך מיוחד ובתנ"ך, אך את המשימה המרכזית שלה היא מנסחת במילים אחרות: לגרום לילד לדעת שרואים אותו. "כל כך חשוב לי שהם יראו שרואים אותם. לתת להם את היחס החם, את האהבה, את הלמידה מתוך אהבה – לא כי צריך, אלא כי אפשר. לגרום להם לראות את הטוב בעצמם ובמקום שבו הם נמצאים".

כששואלים אותה על השכר ועל הקשיים במקצוע, היא משיבה שהשיקול הזה פשוט לא היה הגורם שהביא אותה לכאן. "אם הייתי מסתכלת על הכסף במקצוע הזה, לא הייתי חושבת להתחיל לעבוד בו. זה לא הכסף". את אביה היא אינה מנסה להעתיק; היא רוצה להמשיך משהו ממנו, אך לבנות לעצמה זהות מקצועית משלה. "אני הולכת בדרך שלו, בדרך שלי. אני מביאה את מה שהוא לימד אותי, את מה שהוא חינך אותי. הוא לא פה, אבל הוא ממשיך ללמד אותי. החינוך היה כל החיים שלו".

הסיפור של דניאל, בת 31 ואם לשתי בנות, מתחיל במקום אחר לחלוטין: בעולם משאבי האנוש והניהול. במשך שנים עבדה בניהול ובריכוז פרויקטים לאחר שסיימה תואר בניהול משאבי אנוש. העבודה עם אנשים תמיד משכה אותה, אך בשלב מסוים הרגישה שמשהו חסר. "אתה מתעסק ביעדים ובהישגים, אבל הרגשתי שאני רוצה משהו אחר", היא מספרת. אירועי 7 באוקטובר הפכו עבורה לנקודת מפנה: "קיבלתי איזושהי 'כאפה' ורציתי להתעסק במשהו שאני יותר אוהבת, משהו שיותר כיף לי לקום אליו בבוקר".

היא עזבה את עבודתה ולקחה לעצמה זמן לחשוב. דווקא הצעה כמעט מקרית מצד גיסתה הובילה אותה לבית ספר; היא החלה לעבוד כתומכת חינוך, ובהמשך החליפה מחנך שיצא לשירות מילואים. שם התברר לה שהדבר שחיפשה במשך שנים נמצא ממש מולה. "גיליתי עולם. כל כך התבאסתי שנגמרה השנה. היה לי עצוב לעזוב את הילדים, כי ידעתי שאני לא אמשיך איתם לשנת הלימודים הבאה. נקשרתי אליהם מאוד, ופתאום הבנתי שזה בדיוק מה שאני מחפשת".

השנה היא כבר תהיה מחנכת כיתה א' בבית הספר "שדות" במועצה האזורית באר טוביה, במקביל ללימודי הסבה להוראה בסמינר הקיבוצים. גם עבורה מדובר בקפיצה למים: ללמד ילדים לקרוא, לכתוב ולחשב מהבסיס הוא אתגר מקצועי שהיא עדיין לומדת. "כשאמרו לי שאהיה מחנכת כיתה א', הייתי קצת ב'וואו'. זה ללמד הכול מאפס", היא מודה. אלא שדווקא ה"אפס" הזה הפך מבחינתה ליתרון: "אני בעצם אתן את הטון ואפלס את הדרך".

היא שומעת את האזהרות של המורים הוותיקים על השכר, התנאים והעומס, אך בשלב הזה מבקשת לפגוש את המערכת בעצמה לפני שתגבש עמדה. "החלטתי לבוא לפרק החדש הזה בחיים שלי מאוד נקייה. אמרתי: תתחילי ותגבשי דעה בעצמך. יש הבדל מאוד גדול בין להגיע למקום עבודה בשביל לעבוד לבין להגיע מתוך משמעות".

היא גם אינה מסתירה את האפשרות שההתלהבות הראשונית תיתקל בהמשך במציאות מורכבת יותר. "יכול להיות שזה בגלל שאני בהתחלה והמוטיבציה שלי בשיא, ויכול להיות שזה ישתנה בהמשך. אבל כרגע אני מרגישה שהמשמעות הרבה יותר קריטית לי". את הכיתה היא רוצה לבנות במידה רבה על העקרונות שהיא מביאה מהבית כאם: "אני לא מאמינה בגישה של 'אני המורה ואתם התלמידים', אלא שאנחנו משפחה ואנחנו צריכים לעבוד ככה". הבסיס מבחינתה פשוט: "אעניק להם הרבה חום ואהבה, ושיבינו שלטעות זה בסדר גמור, טעות היא חלק מתהליך הלמידה".

קל לדבר על מערכת החינוך דרך מספרים: כמה מורים חסרים, כמה תלמידים יושבים בכיתה (יותר מדי), כמה שעות עובד מורה וכמה כסף נכנס בסוף החודש. אלו שאלות מהותיות, והן ימשיכו ללוות את המערכת זמן רב אחרי הצלצול הראשון של שנת הלימודים. אלא שמאחורי המספרים עומדים גם האנשים שבוחרים להיכנס אליה.

פז סגל תיכנס לכיתה א' בעוטף כשהתלמידים שלה ילמדו כבר מעצם המפגש איתה שיעור חשוב לחיים. רותם קטן תעמוד מול תלמידים באשדוד עם מורשת של אב שהקדיש את חייו לילדים אחרים, ותנסה להמשיך אותה בדרכה. דניאל תגיע לכיתה אחרי שכבר הייתה בעולם העבודה, עזבה מסלול בטוח והחליטה שהיא רוצה לעסוק בבני אדם. אף אחת מהן עדיין אינה יודעת כיצד תיראה השנה, וברור להן שיהיו לא מעט אתגרים – שיעורים שלא יעבדו, ילדים שיהיה קשה להגיע אליהם, ימים ארוכים, החלפות, הורים מודאגים, ביורוקרטיה ואולי גם רגעים שבהם ההתלהבות של תחילת הדרך תתחלף בעייפות. אולם רגע לפני הצלצול הראשון, שלושתן מדברות פחות על מה שהמערכת יכולה לתת להן, ויותר על מה שהן מבקשות לתת לה.

גם תומכי החינוך פותחים את שנת הלימודים החדשה: אלמוג, בן 23, ביקש לחזור כאיש צוות לבית הספר שבו גדל, אך בתחילה סירבו לקבלו. ספיר מימוני, בת 32, מספרת על ההתמודדות שלה כתלמידה ועל הדרך שעברה עד שמצאה את מקומה בבית ספר לילדים על הרצף האוטיסטי. במסגרת תוכנית "סייעים בחינוך" במכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין, מציגים מסלול אחר להשתלבות במערכת החינוך – כזה שבו הקשיים האישיים שחוו בעצמם הופכים לכלים בעבודה עם תלמידים.

כשאלמוג הצטרף בשנת 2024 לתוכנית "סייעים בחינוך", הוא הגיע עם מטרה ברורה: להיות איש חינוך. הוא התגורר עם אמו במעלה אפרים והגיע אחת לשבוע ללימודים במכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין, אך שאיפתו הייתה ממוקדת אף יותר – לחזור לבית הספר "אלונים", שבו התחנך וגדל, והפעם כאיש צוות.

בתחילה בית הספר לא הסכים לקבלו, ולצוות לא היה ברור איזו תרומה יוכל להביא, אך אלמוג לא ויתר. בעזרת הכלים שרכש במהלך לימודיו החל להתנדב בבית הספר, ובהדרגה מצא את המקומות שבהם הוא יכול להיות משמעותי עבור התלמידים והחל לספק להם תמיכה רגשית וחברתית. לפי התוכנית, דווקא הקשיים שאלמוג עצמו חווה לאורך חייו, בין היתר בקריאה ובכתיבה, סייעו לו לפתח דרכים יצירתיות להתמודדות, להפוך לעצמאי ולהוות דמות משמעותית עבור אחרים.

ההתנדבות הפכה בהמשך לעבודה של ממש: כיום אלמוג מועסק בתקן של העירייה והפך לחלק בלתי נפרד מצוות בית הספר. הוא יוצא עם התלמידים לטיולי של"ח, משתתף בישיבות ובימי צוות ולוקח חלק בפעילויות החינוכיות. לפי התיאור, הוא הפך ל"דמות מפתח" בבית הספר, אהוב על הצוות ועל התלמידים כאחד.

ספיר מימוני, בת 32, מצאה את מקומה בעבודה עם ילדים על הרצף האוטיסטי בבית הספר "צלילים". "בהתחלה לא הייתי שלמה עם זה, כי הייתי עוף מוזר שלא ידע לעוף", סיפרה. "חשוב לי להגיד שאני הכי שלמה עם זה. פרשתי את הכנפיים בשביל להכניס טוב לעולם הזה. החיים לימדו אותי לא לוותר על החלומות, לשאוף קדימה, לא להסתכל לצדדים. התמודדתי כילדה בבית ספר מול כולם, ולא נתתי לכלום להפיל אותי".

"הלימודים במכללת דוד ילין גרמו לי להבין מה אני שווה", אמרה. בעקבות הלימודים החלה לעבוד בבית הספר "צלילים", שבו לומדים ילדים על הרצף האוטיסטי: "זו שנה משמעותית ומלאה באהבה וסיפוק. אני קמה כל בוקר עם חיוך על הפנים".

המסר שהיא מבקשת להעביר נוגע גם לאופן שבו החברה תופסת את התלמידים שאיתם היא עובדת: "ילדים על הרצף האוטיסטי לא חסרים דבר, הם פשוט רואים את העולם מזווית אחרת. כשאנחנו לומדים להקשיב באמת, אנחנו מגלים עומק, רגישות ואהבה שאין להן גבולות".