הפוליטיקה של הפרובוקציה: קרב על התודעה בישראל 2024

הזירה הפוליטית בישראל, כך נדמה, הפכה לשדה קרב מתמיד, לא רק על קולות הבוחרים אלא גם, ובעיקר, על התודעה הציבורית. כשהיא מהווה את אחד הנושאים המחופשים ביותר בגוגל ישראל השבוע (עם היקף חיפושים משוער של 10,000+), ברור לכולנו שהפוליטיקה אינה רק עניינם של נבחרי הציבור, אלא חלק בלתי נפרד מהמרקם היומיומי של כל אזרח. אנו עדים למגמה הולכת וגוברת של התנגשויות אידיאולוגיות, פרפורמנס פוליטי והתמקדות במסרים פרובוקטיביים, שמאפיינים את השיח הציבורי ומעצבים את המציאות.

כשפוליטיקה פוגשת פרובוקציה: המירוץ אחר תשומת לב

נדמה שפוליטיקאים רבים זיהו את כוחה של הפרובוקציה ככלי יעיל במיוחד למשיכת תשומת לב, במיוחד בעידן הרשתות החברתיות. דוגמה בולטת לכך היא השקת ספר הילדים של השר איתמר בן גביר, המציג איור של היועמ"שית דורכת על ניידת. מהלך כזה, מעבר למסר הישיר שהוא מנסה להעביר, נועד לייצר הד תקשורתי רחב, לעורר שיח פולמוסי ובכך למצב את השר כדמות מרכזית ובעלת עמדות ברורות. כפי שנכתב באחד מהתקצירים, "אין מה להסתיר מהילדים, צריך לתווך להם *הכל* באופן שהם מסוגלים להבין שכלית לפי גילם", אמירה שמנסה להצדיק חשיפה של מסרים פוליטיים אגרסיביים לקהל צעיר. אולם, יש כאן רובד נוסף: מדובר בחינוך דור חדש לאקטיביזם פוליטי נועז, אך גם כזה שאינו חושש מניגוח סמלי של מוסדות המדינה. זוהי אסטרטגיה של הפוליטיזציה של הילדות, המבקשת להחדיר נרטיבים פוליטיים כבר בשלבים מוקדמים של ההתפתחות, תוך שימוש במדיום תמים לכאורה.

ממומן Love and Deepspace Ao Yin Valko Chibi 3D ESC Keycap: מגע אישי למקלדת הגיימינג AliExpress לצפייה בביקורת ←

באותה רוח, מינויה של הדר מוכתר לראש מטה הצעירים בקמפיין הליכוד, לאחר שלא קיבלה קיצור פז"ם, משקף מהלך נוסף של חיפוש אחר פרצופים מוכרים ופרובוקטיביים שיעוררו עניין. מוכתר, שצברה פופולריות ברשתות החברתיות, מביאה עמה שיח צעיר, לעיתים בוטה, המהדהד היטב בקרב קהלים מסוימים. "אלו פני הליכוד של היום, רעש, פרובוקציה ואפס עשיה ציבורית", נכתב באחד התקצירים, ביקורת המצביעה על תפיסה שהמפלגה שמה דגש רב יותר על יצירת מהומה תקשורתית מאשר על עשייה מהותית. זוהי שיטה המנצלת את הצימאון ל'כוכבים' חדשים ואת היכולת שלהם לייצר באזז מיידי, גם אם במחיר של העמקה ורצינות.

הקונפליקט הפנימי: בין סדר לאנרכיה

המהומות בירושלים סביב עבודות הרכבת הקלה, בהן "המון חרדי קיצוני הסתער על עבודות הרכבת הקלה והצית אש", מדגישות את המתח המובנה בתוך החברה הישראלית. זהו אירוע המגלם קונפליקט עמוק בין הצרכים התחבורתיים של עיר מודרנית לבין התנגדות דתית קיצונית, הרואה בפיתוח כזה פגיעה בקדושת המקום או באורח החיים החרדי. המשטרה, כפי שדווח, הגיבה ברימוני הלם ומכת"זית, מה שמעיד על רמת האלימות וההתנגדות. ההקשר ההיסטורי מלמד אותנו שעימותים מסוג זה, המשלבים מחאה דתית עם אלימות כלפי תשתיות, אינם חדשים בישראל ובעולם. הם משקפים מאבק על הגמוניה תרבותית ועל עתיד המרחב הציבורי, כאשר כל צד מנסה לכפות את תפיסתו על האחר. המהומות הללו, לצד הדיווח על התקיפה במבואות דמשק, יוצרות תמונה של מציאות ביטחונית ופנימית מורכבת ורבת אתגרים.

מאחורי הקלעים: דילים נסתרים ואינטרסים מורכבים

הפוליטיקה, כידוע, היא לעיתים קרובות משחק של דילים ואינטרסים נסתרים. דבריו של ליברמן על הטענות לדיל אפשרי בינו לבין עופר וינטר – "מרשם לתרופות לפרנויה – זה אצל הרופא, לא אצלי" – הם דוגמה קלאסית לניסיון לטאטא שמועות תחת השטיח. אך השאלה "משהו שאתה פוחד ממנו ולכן מעדיף שתשאר איפה שהיא לא יכולה לדבר?" מרחפת באוויר, ורומזת על פוליטיקה של השתקה והסתרת מידע. ניתוח אינטרסים במקרים כאלה מצביע על כך שפוליטיקאים, כמו כל בני אדם, מונעים משיקולים אישיים של כוח, השפעה ושמירה על מעמדם, לעיתים במחיר של פגיעה בשקיפות או בטובת הציבור. הקשר העקיף בין דיווחים על פעילות מדינית-ביטחונית (כמו התקיפה במבואות דמשק) לבין שיח פנימי על דילים פוליטיים מדגיש כיצד סוגיות לאומיות כבדות משקל מתערבבות לעיתים קרובות עם תככים פוליטיים פנימיים.

הזירה המשתנה: מחוגי בית לגלובליזציה של המאבקים

הדיווח על "הפוליטיקה של הערגליות" מציג תמונה נוסטלגית של חוגי הבית כזירה אלקטורלית לוהטת – "אחד השרידים האחרונים למפגש בלתי אמצעי בין פוליטיקאי לקהל הבוחרים". חוגי בית מספקים מרחב לאינטראקציה ישירה, אך גם שם, כפי שמצוין, "לכל אחת ואחד מהם תהייה מקורית שנשאלה אלף פעם קודם… עצה טובה שלא תסולא בפז… ונזיפה שבאה בדיוק בזמן". זהו סוג של תיאטרון פוליטי אינטימי, המשמר את הצורך האנושי בחיבור אישי עם נבחרי ציבור, גם אם השיח לעיתים חוזר על עצמו. אולם, בעוד בישראל מתקיימים חוגי בית, הדיווח מספרד על הפגנות ועימותים קשים בסאוטה נגד מהגרים, מראה כיצד סוגיות פוליטיות מקומיות משתלבות בזרמים גלובליים רחבים יותר של לאומנות, הגירה ומשברי זהות. ישראל, כמדינה במזרח התיכון, חשופה אף היא ללחצים דומים, ועל כן ההשלכות העקיפות של מאבקי זהות ופרובוקציות פוליטיות יכולות לחרוג מהגבולות המקומיים ולהתחבר לטרנדים בינלאומיים.

• הפוליטיקה בישראל עוברת מ'מדיניות' ל'פרפורמנס': הדגש עובר מתוכן ענייני לייצור כותרות ורעש תקשורתי.
• הפרובוקציה הפכה לכלי אסטרטגי: פוליטיקאים מנצלים אירועים וסמלים כדי לעורר שיח ולהישאר בתודעה הציבורית.
• הפוליטיקה חודרת לכל תחומי החיים: מספרות ילדים ועד מינויים זוטרים, כל זירה הופכת לשדה מאבק אידיאולוגי.
• המתח הפנימי בחברה הישראלית מתעצם: עימותים סביב עבודות תשתית משקפים מאבקי עומק על צביון המדינה.
• השיח הפוליטי מועבר גם לדור הצעיר: באמצעות כלים שונים, המסרים הפוליטיים מגיעים גם לילדים, מה שמעצב את תפיסות עולמם העתידיות.

למה לשים לב עכשיו

התזזיתיות הפוליטית הנוכחית, המאופיינת בפרובוקציות, מהומות ודילים נסתרים, משפיעה על יציבות המערכת ועל אמון הציבור. עלינו לשים לב לאופן שבו התקשורת מתמודדת עם ההצפה הזו, והאם היא מצליחה להבחין בין עיקר לטפל. כמו כן, חשוב לעקוב אחר תגובות מערכת המשפט והרגולציה לניסיונות לערער את סמכותה או לייצר דה-לגיטימציה. האם הפוליטיקה של הרעש והפרובוקציה תצליח לשנות את פניה של הדמוקרטיה הישראלית באופן עמוק, או שמא הציבור יתעייף ממנה ויחפש חלופות?

האם בעידן שבו כל פיקסל הוא שדה קרב וכל מילה היא נשק, נצליח לשמור על שיח ציבורי ענייני ומכבד, או שנידון לשוטט במבוכי רעש וצלצולים בלבד?