הצלקת הארוכה של צה"ל: הגדוד שנולד מהכישלון החמור ב-7 באוקטובר

בנובמבר 2023 תמרנה אוגדה 162, בפיקודו של האלוף איציק כהן, לעבר "המרובע הביטחוני" של חמאס במסגרת הבקעת חומות ההגנה על העיר עזה. במטכ"ל ייחסו חשיבות גורלית לפשיטה על המתחם, שכלל מערך מודיעיני, מבצעי ושלטוני קריטי עבור חמאס – שעד לאותם ימים ראה בו את המערך המבוצר והמוגן ביותר שלו מפני תמרון קרקעי של צה"ל.בדיעבד התברר כי המתחם כלל מערכת מנהרות מסועפת לתנועת פעילים ולהימלטות בכירים, מאגרי מידע, סדנאות לייצור אמל"ח ומוקד שליטה ופיקוד על הרצועה כולה. התוכנית התחבולנית של האלוף כהן הצליחה, וכבר בשלב הפתיחה חוסלו יותר מחמישים מחבלים."זה היה אחד הקרבות הראשונים של צה"ל בצפון רצועת עזה", נזכר השבוע סא"ל (במיל') אלי זילברמן במהלך פעילות מבצעית ביהודה ושומרון. "נכנסנו לאחד המרחבים הקשים ביותר ללחימה, עם היקף מחבלים בלתי נתפס. שם, לראשונה, נדרשו המפקדים לתמרן בסמטאות ובבית ספר סמוך בקרבות פנים אל פנים. הבנו מהר מאוד שאנחנו באירוע אחר, ושהמלחמה הזו תהיה ארוכה. הכלים חטפו טילי נ"ט, ולא היה כוח אחד שלא נתקל בקרב הזה".

באחד הרגעים החשובים של המבצע יצא סא"ל (במיל') זילברמן מהנמ"ר שבו שהה כדי לכוון בצורה מדויקת את מפעיל ה'זיק' (כלי הטיס המאויש מרחוק). תוך עשרות שניות צלף זיהה אותו וירה לעברו קליע, שפגע סנטימטרים בודדים מגופו. "כמעט נפגעתי. קפצתי חזרה פנימה לנמ"ר וממש כעסתי על עצמי: 'איזה חסר אחריות אתה. אתה בן 36 ומתנהג כמו ילד קטן שרוצה לראות את הכול מבחוץ, בלי לזכור באמת את גודל האחריות על הכתפיים שלך ואת המשפחה בבית, דברים שצריכים להפוך אותך להרבה יותר חד'. אני חושב שזו תחושה שאין לוחם שלא סוחב איתו, ובטח כמפקד בשדה הקרב, כי נדרש ממך להיות בכל יום הגרסה הכי טובה של עצמך. זה הפך אותי להרבה יותר חד ומקצועי, ובסך הכול רציתי להכווין את האש כדי לפגוע במחבלים במרחב. זה היה מבחינתי האירוע המכונן, ובטח לא חשבתי שאמצא את עצמי אחרי שנתיים וחצי כמפקד גדוד מילואים".הלחימה העצימה נמשכה בכל הגזרות. סא"ל זילברמן המשיך לתרום כמפקד וכלוחם בזירות השונות, ובמקביל נמשכו התחקירים המטכ"ליים שלא חידשו דבר מעבר למה שהיה ברור מאליו: לצה"ל חסר סדר כוחות לוחם בסדיר ובמילואים, בדגש על כוח זמין לאירועים מתפרצים.ב-7 באוקטובר צה"ל עמד בפער של עשרות אלפי אוחזי נשק שיגיעו במהירות אל גבול הרצועה, יתארגנו במסגרות פלוגתיות וגדודיות, יהדפו את מתקפת חמאס כדי למנוע את הטבח הנורא וחטיפת מאות הישראלים מלב היישובים, וייצבו את הגבול שנפרץ באין מפריע.כדי לחפות על הצלקת הארוכה והגסה שנושא צה"ל מאז, נקרא בשנת 2025 סא"ל אלי זילברמן אל הדגל והקים לראשונה את גדוד 'צורי'. המהלך היה חלק מתוכנית מטכ"לית רחבה בהובלת תא"ל אורן שמחה להקמת חטיבות "דוד", בניסיון לצמצם את הפער בכוח האדם הלוחם.הפרויקט המטכ"לי הפך לסיפור הצלחה כנגד כל הסיכויים: במסגרתו גויסו לוחמי מילואים שלא שובצו עוד במערך הלוחם, לצד מתנדבים שסיימו את שירותם מזמן.

ממומן סקירה: מתלי נירוסטה לאביזרי טיגון אוויר Ninja Crispy FN101 (סט 3 יחידות) AliExpress לצפייה בביקורת ←

שוקלים לקחת הלוואה אך מפחדים? המדריך לצעדים פיננסים חכמים

מאז הוקמו למעלה מ-20 גדודי מילואים ברמות כשירות שונות, המבוססים על חיילים הנושאים נשק אישי (רובה ושכפ"ץ בכספת ביתית, א.ב), מה שמקצר דרמטית את זמני ההגעה בכל תרחיש. ייעודם המרכזי הוא להוות כוח מילואים קל ונייד, המעניק מענה גמיש ומהיר לאיומים מתפרצים, לבלימת חדירות טרור ולהגנה על הגבולות ובעומק המדינה, כל גדוד לפי תוכנית וגזרה ייעודית שנקבעו מראש.בזמן שמסביבו המולה של מפקדים ולוחמים בגזרת מכבים, סיפר השבוע סא"ל (במיל') זילברמן: "תהליך ההקמה של הגדוד החל לפני כשנתיים. זו הפעם הראשונה שבה התכנסנו כולנו כגדוד שלם, ולא לאימון, אלא לתעסוקה מבצעית מלאה בהגנה ובהתקפה תחת החטיבה המרחבית בנימין, עם כל המורכבויות שהגזרה הזו מביאה איתה".בהתחלה התקבל הגדוד באוגדת יו"ש בחשדנות רבה ובספק אם יצליח לעמוד במשימה המורכבת: הגנה על קו התפר לאורך 50 ק"מ ויצירת חגורת הגנה על העיר מודיעין ועל יישובים נוספים, בהם מודיעין עילית, מבוא חורון, חשמונאים ומתתיהו – אל מול 21 כפרים פלסטיניים. אך ככל שחלפו הימים והתוצאות דיברו בעד עצמן, הוחלט בפיקוד המרכז להרחיב את סמכויות הגדוד ולהטיל עליו גם משימות התקפיות שכללו מעצרים, אבטחה, סריקות באזורים מורכבים ובשיא – מבצעים גדודיים."זה קורה מבחינתי באחת מאבני הדרך החשובות ביותר שיכולות להיות לגדוד בהקמה", סיפר זילברמן והוסיף: "התגייסתי להקמה כשעוד הייתי בעיצומה של הלחימה בעזה. זה היה כמו גל ואדוות: גייסתי סמג"ד, ומשם הכול התגלגל בשלבים. כל אחד תרם וגייס חברים. ואז קרה דבר מדהים – בשיטת 'חבר מביא חבר' קם גדוד מלא, על כלל בעלי התפקידים והמערך המנהלתי. יש פה לוחמים מכל חטיבות החי"ר, הטובים שבטובים. מעבר לכך שאנשי מילואים הם יחידי סגולה במדינת ישראל, לאנשים פה יש כוכבית נוספת: אלו לוחמים שממש התעקשו לחזור למערך, או כאלה שאספנו בפינצטה. עם ממוצע גילאים של 33, מדובר בגדוד דינמי ונמרץ שיש לו עוד שנים רבות של עשייה משותפת".כמעט מדי לילה יוצא הגדוד לפעילות התקפית בכפרים הפלסטיניים: מעצר מבוקשים, וסריקת תאי שטח לאיתור אמצעי לחימה וציוד דו-שימושי לטרור. "כמו ברצועת עזה, ההגנה כאן לא מתבצעת מקו השער אלא מעבר לקווי הגדר, במטרה להרחיק כל סכנה מהצירים ומהיישובים", סיכם המג"ד. "יש פה משהו ראשוני שקורם עור וגידים, וכשהוא מצליח, זה פשוט תופס תאוצה".

שורת ההישגים של הגדוד מדברת בעד עצמה: יותר מעשרה מעצרים, תפיסה של למעלה ממאה מסתננים (מתוכם 30 הועברו למאסר), שיתוף פעולה הדוק עם גורמי המודיעין, איתור אמל"ח – כולל מדי צה"ל שנמצאו בבית פלסטיני – ושלושה מבצעים גדודיים במוקדי חיכוך כמו ח'רבת אבו לאחם, קטנה ובית ליקיא, לצד התמודדות שוטפת עם הפרות סדר."בזהירות המתבקשת, אציין שאנחנו בלי חדירות בקו התפר בתקופה הזו. ממש יומיים אחרי שנכנסנו לתעסוקה היה כאן אירוע של כניסת כמות מסתננים לא קטנה, וניהלנו מרדף שהבהיר שלא נאפשר מעבר מהגזרה הזו. יחד עם פעולות משלימות של המשטרה, גופי הביטחון והרבש"צים, אין לילה שבו הגדוד לא פועל בכפרים הפלסטיניים", סיפר המג"ד.חרף הביקורת הציבורית על השוויון בנטל, השחיקה במערך המילואים והבירוקרטיה באגף כוח האדם, טוען סא"ל זילברמן כי המוטיבציה הגבוהה של הלוחמים היא אמצעי הלחימה החשוב ביותר. "אי אפשר לשים את האצבע על נקודה אחת ולהגיד ממה היא נובעת. אולי זה גודל השעה וחשיבות המשימה, והרצון לקחת חלק במלחמה הקשה הזו מאז ה-7 באוקטובר. קח למשל את הסמג"ד שלי: 400 ימי מילואים, מתוכם 150 בלחימה בלבנון, נפצע ב-7 באוקטובר וכעת מוביל אחריו חיילים ומפקדים. כשהחיילים רואים את המפקדים שלהם דוחפים קדימה, הם רוצים להיות חלק ממשהו שגדול מהם. וכשאתה חלק מתהליך הקמה, זה משהו שאי אפשר להסביר במילים".זילברמן מסמן את אחד המבצעים הגדודיים בכפרים כרגע השיא שלו בתפקיד: "גדוד שלם מאחוריך, ופתאום אתה רואה 10-12 כלים ממוגנים, שומע פקודות בקשר, וכל הארמדה הזו רק מחכה לאות לצאת לפשיטה. זה מבחינתי האירוע שחיכיתי לו כל אותה תקופה, וחזרנו משם עם תחושת גאווה אמיתית. גדוד שלם שנולד מאפס יוצא החוצה ומבצע פעילות התקפית יחד עם כוחות מעטפת וסיוע".

במקביל, אי אפשר לנתק את הגדוד מהמתיחות ההולכת וגוברת לקראת החגים באיו"ש. השבוע הביאה מתיחות זו את הרמטכ"ל, אייל זמיר, לדרוך אוגדה נוספת ולהעלות את רמת הכוננות לקראת תרחיש שבו תידרש להצטרף לאוגדת יו"ש, כדי לעבות את קו התפר ואת הגנת היישובים."מבלי להיכנס ליותר מדי פרטים, אגיד לך משפט שאמרתי השבוע לאנשיי: ההבדל הדק בין גזרה שקטה לגזרה שאינה שקטה תלוי אך ורק במידת הפעילות של הכוחות בה ועד כמה הם מאמינים באמת שהאיום קיים גם אצלם", אומר זילברמן. "איומים לא חסרים כאן. רק בשבוע האחרון נעצרה פה חוליית מחבלים עם נשק וכוונות לא ידידותיות, כשהיינו כוחות מעטפת ליחידה נוספת, ומקרים כאלה יש לא מעט. לא סתם אנחנו יוצאים מדי לילה לפשיטות בכפרים. המטרה היא לוודא שביום-יום נשמר השקט לתושבים, ושמי שחי במודיעין או במתתיהו ירגיש את אותו הביטחון כמו בכל עיר אחרת בישראל".באחת השיחות עם הלוחמים עלתה שאלת קצב הפעילות האינטנסיבי, חרף היותם אנשי מילואים ולא כוח סדיר. תשובתו של המג"ד הייתה חדה: "אמרתי להם שאם כל אחד בחלקת האלוהים הקטנה שלו יאמין באמת שהאיום קיים אצלנו ושאנחנו נדרשים למגר אותו מדי לילה, זו תהיה התשובה שלנו לאזרחים ששואלים אם צה"ל תיקן את מה שהיה. זו החובה המוסרית לוודא שאירוע כמו ה-7 באוקטובר לא יחזור לעולם. בסופו של דבר, 7 באוקטובר הפתיע את כולנו, ועוד נידרש לרדת לעומקם של פרטים כדי להבין איך דבר כזה קרה לנו".על השאלה מה היה עושה הגדוד בפיקודו בשעה 06:29 באותו הבוקר לו היה קיים אז, השיב: "הוא היה מתכנס מיד מהבית, ותוך רבע שעה מקבל נקודה שבה עליו להתחיל להתגלגל קדימה, עם הנשק והווסט שנמצאים אצלו בכספת. גדוד בזק שיודע לעשות בדיוק את מה שהיינו כל כך צמאים לו ב-7 באוקטובר: שכוחות יתאגדו למסגרת סדורה שנותנת מענה מהיר בתוך גבולות המדינה, כדי שאנשים טובים לא ימצאו את עצמם פתאום מגיעים לפסטיבל נובה או לכפר עזה מבלי שאיש קרא להם".לקראת סוף הריאיון אי אפשר להתעלם מהעורף המשפחתי ומהאתגרים בבית. "לכל אחד יש את המורכבויות שלו, ואני פוגש את זה עכשיו עם לוחמים שבחודש אוגוסט השאירו מאחור משפחה תומכת שעשתה הכול כדי לאפשר את קיום המילואים האלה. הם באמת גיבורים וגיבורות. בחלקה הפרטית שלי, אגלה לך סוד: אם לא אשתי, שדוחפת אותי בכל הכוח ואומרת לי 'אנחנו כאן, לך תהיה מג"ד', קרוב לוודאי שלא הייתי בתפקיד. בתחילת הדרך, כשהתבקשתי ונקראתי לתפקיד, זזתי באי-נוחות בכיסא. אני אבא לילד עם צרכים מיוחדים, שעבר בשנה וחצי האחרונות תהליך מאוד מורכב של כימותרפיה והשתלה. בלי התמיכה האמיתית בבית, אצל כל אחד ואחד מאנשי המילואים, לא היינו יכולים לקיים את רמת הביטחון שקיימת היום במדינת ישראל. צריך להצדיע בכל יום למשפחות האלה. מדובר ביחידים שביחידים, וזה משהו שעם ישראל צריך לזכור תמיד".