התובעת הכללית של מישיגן ליהודים הדמוקרטים: הציבו את “צורכי העולם” לפני “ההישרדות שלנו”
בחר פורום
———
סקופים
הזעקה
פוליטיקה
ביקורת תקשורת
מסמכים
הקפה
משפטים
בית המדרש
עיתונות זרה
מודיעין
״יש לנו חובה מוסרית להעמיד את צורכי העולם מעל אפילו האינטרס העצמי שלנו, וכן, אפילו מעל ההישרדות שלנו.״
הנה הנוסח כדיווח היסטורי רציף:
באוגוסט 1934, כשנה וחצי לאחר עליית אדולף היטלר לשלטון וכאשר רדיפת יהודי גרמניה כבר הייתה עובדה גלויה, פרסמה אגודת היהודים הלאומיים הגרמנים הצהרה יוצאת דופן של תמיכה במשטר החדש ובמנהיגו.
האגודה, Verband nationaldeutscher Juden, נוסדה בשנת 1921 ובראשה עמד מקס נאומן. היא ייצגה קבוצה קטנה של יהודים גרמנים בעלי השקפה לאומנית קיצונית, שראו בעצמם בראש ובראשונה גרמנים בני הדת היהודית והתנגדו לציונות, להגירה מגרמניה ולתפיסה של היהודים כעם נפרד. נאומן ואנשיו האמינו כי יהודים שהשתלבו בחברה הגרמנית והפגינו נאמנות מוחלטת למדינה יוכלו להמשיך להיות חלק מן האומה הגרמנית גם תחת המשטר החדש.
ההצהרה פורסמה לקראת משאל העם שנערך בגרמניה ב 19 באוגוסט 1934, לאחר מותו של הנשיא פאול פון הינדנבורג. במשאל התבקשו האזרחים לאשר את איחוד סמכויות הנשיא והקנצלר בידיו של היטלר, מהלך שהשלים למעשה את ריכוז השלטון בידיו.
בהצהרת האגודה נאמר כי חבריה העמידו תמיד את טובת גרמניה מעל לטובתם האישית. בנוסח שדווח באותה עת נאמר:
״אנו, חברי אגודת היהודים הלאומיים הגרמנים, העמדנו תמיד, במלחמה ובשלום, את טובת העם הגרמני והמולדת הגרמנית מעל לטובתנו שלנו. בהתאם לכך בירכנו על ההתקוממות הלאומית של ינואר 1933, אף שהביאה עלינו קשיים.״
הביטוי ״ההתקוממות הלאומית של ינואר 1933״ היה כינוי אוהד לעליית הנאצים לשלטון ולמינויו של היטלר לקנצלר ב 30 בינואר 1933.
ההצהרה אף הסבירה מדוע חברי האגודה תמכו בשינוי השלטון. לדבריהם, הם ראו בעליית המשטר החדש אמצעי לתיקון מה שהם תיארו כנזק שנגרם לגרמניה במהלך ארבע עשרה שנות רפובליקת ויימאר.
המשמעות של הדברים הייתה חריגה במיוחד לנוכח מה שכבר אירע ליהודי גרמניה. עד קיץ 1934 כבר הודרו יהודים בהדרגה ממשרות ציבוריות וממקצועות שונים, התקיימו חרמות על עסקים יהודיים והמשטר קידם מדיניות אנטישמית מוצהרת. למרות זאת, האגודה קבעה כי טובת גרמניה קודמת לפגיעה שחבריה עצמם ספגו.
האגודה לא הסתפקה בהצהרת נאמנות כללית. היא קראה ליהודים גרמנים להצביע בעד היטלר במשאל העם של אוגוסט 1934, כלומר לתמוך רשמית בריכוז סמכויות הנשיא והקנצלר בידיו.
חשוב לדייק בייחוס הדברים. מקס נאומן היה מנהיג האגודה ודמותה המרכזית, וההשקפות שבהצהרה תאמו היטב את עמדותיו. עם זאת, המקורות בני התקופה מציגים את הנוסח כהצהרה רשמית של אגודת היהודים הלאומיים הגרמנים, ולא בהכרח כמשפט שנאמר בעל פה על ידי נאומן עצמו. לכן הניסוח המדויק ביותר הוא שהדברים נאמרו בהצהרה של האגודה בראשות מקס נאומן.
האמונה של נאומן כי נאמנות לאומית מוחלטת תוכל להגן על יהודים כמוהו התבררה במהירות כאשליה. המשטר הנאצי לא הכיר בהבחנה שבין יהודים ציונים, יהודים ליברלים, יהודים מתבוללים או יהודים לאומנים גרמנים. מבחינת האידאולוגיה הנאצית, כולם נחשבו יהודים על פי מוצאם.
בסופו של דבר, אפילו האגודה שתמכה בהיטלר לא ניצלה. בנובמבר 1935, זמן קצר לאחר חקיקת חוקי נירנברג, אסר הגסטפו את פעילות אגודת היהודים הלאומיים הגרמנים. נאומן עצמו נעצר לזמן קצר, והארגון פורק.
ההצהרה מאוגוסט 1934 נותרה אפוא מסמך היסטורי חריג. היא ממחישה עד כמה חלק קטן מיהודי גרמניה המשיך לראות את עצמו כחלק בלתי נפרד מן הלאומיות הגרמנית גם לאחר שהמשטר הנאצי כבר החל להוציא את היהודים מן החברה הגרמנית. חברי האגודה הכריזו במפורש כי טובת המולדת קודמת לטובתם שלהם, ואף בירכו על עליית היטלר לשלטון, בשעה שהמשטר שאותו תמכו בו כבר החל לשלול מהם את מקומם באותה מולדת.
סיפורו של הנס יואכים שפס הוא אחד הסיפורים החריגים והמטרידים בתולדות יהדות גרמניה בתקופת עליית הנאצים. שפס לא היה יהודי מתבולל שניסה להסתיר את מוצאו, וגם לא אדם שהתכחש ליהדותו. להפך. הוא ראה את עצמו יהודי במלוא מובן המילה, ובאותה עת גרמני פטריוט ולאומן בכל רמ"ח איבריו. מבחינתו לא הייתה כל סתירה בין שתי הזהויות. הוא היה משוכנע שאדם יכול להיות יהודי מבחינה דתית ותרבותית, ובו בזמן להיות נאמן לחלוטין לגרמניה, להיסטוריה שלה ולמדינה הפרוסית שאותה העריץ.
שפס נולד בברלין בשנת 1909 למשפחה יהודית גרמנית ותיקה. הוא למד היסטוריה, פילוסופיה, ספרות גרמנית וחקר הדתות, ובשנת 1932 השלים את לימודי הדוקטורט שלו. השקפת עולמו הייתה שמרנית מאוד. הוא התנגד לליברליזם, הסתייג מן הציונות ולא קיבל את הטענה שהיהודים הם עם נפרד שעתידו מחוץ לגרמניה. מבחינתו גרמניה הייתה מולדתו, וכך צריכה הייתה להישאר.
כאשר היטלר עלה לשלטון בינואר 1933, שפס התקשה להבין מיד את מלוא משמעותו של האירוע. הוא ראה בנציונל סוציאליזם גם יסודות של התעוררות לאומית, משמעת, התנגדות לקומוניזם ולליברליזם וחזרה לערכים שמרניים. חלק מן המרכיבים האלה התאימו להשקפת עולמו. הטעות הגדולה שלו הייתה האמונה שאפשר להפריד ביניהם לבין האנטישמיות הגזעית שעמדה בלב האידיאולוגיה הנאצית.
בפברואר 1933, שבועות ספורים לאחר עליית היטלר לשלטון, הקים שפס את "החלוץ הגרמני", ארגון של צעירים יהודים בעלי השקפה לאומית גרמנית. חברי הארגון לא ביקשו לעזוב את גרמניה. להפך. הם רצו להוכיח שיהודים יכולים להשתתף בהתחדשות הלאומית של המדינה תוך שמירה על יהדותם. הם התנגדו לציונות וניסו לטעון שהיהודים הגרמנים הפטריוטים אינם אויביה של גרמניה אלא חלק ממנה.
באותה תקופה שפס אף התבטא בצורה חיובית כלפי כמה היבטים של המהפכה הפוליטית שהביאו הנאצים. הוא קיווה שהאנטישמיות של המשטר היא אולי במידה מסוימת כלי פוליטי ותעמולתי, וכי לאחר התבססות השלטון ניתן יהיה להגיע להסדר כלשהו שבו יהודים נאמנים לגרמניה יוכלו להמשיך לחיות בה כאזרחים גרמנים.
זו הייתה אשליה מוחלטת. האידיאולוגיה הנאצית לא בחנה יהודים לפי מידת הפטריוטיות שלהם, שירותם הצבאי או אהבתם לגרמניה. מבחינת הנאצים יהודי היה יהודי מכוח מוצאו, ולא הייתה שום דרך להוכיח נאמנות שתשנה את מעמדו. לאומיותו הגרמנית של שפס, שאותה ראה כחלק מרכזי בזהותו, לא העניקה לו שום הגנה.
כבר בשנת 1933 התברר לו שהיותו יהודי חוסמת את דרכו לקריירה אקדמית רגילה. עם השנים הלחץ הלך וגבר. בשנת 1935 פירק המשטר בכפייה את הארגון שהקים. בהמשך גברה התעניינות הגסטפו בפעילותו, והאפשרות שאדם יהודי ימשיך לפעול בגרמניה כלאומן גרמני נעשתה בלתי אפשרית.
למרות זאת, שפס נשאר בגרמניה שנים ארוכות יחסית. רק בסוף שנת 1938, לאחר ליל הבדולח וכאשר כבר היה ברור שאין עוד מקום לאשליות, הצליח להימלט לשוודיה. בשלב זה כבר לא היה מדובר בוויכוח רעיוני על אופייה של גרמניה החדשה, אלא בסכנה ממשית לחייו.
הטרגדיה האישית שלו הייתה קשה במיוחד. הוריו נשארו באירופה ונפלו קורבן למנגנון ההשמדה הנאצי. אביו גורש לטרזיינשטט ומת שם. אמו גורשה מאוחר יותר לאושוויץ ונרצחה. האיש שקיווה בתחילת שנות השלושים שהמשטר החדש יוכל להכיר ביהודים פטריוטים כגרמנים נאמנים איבד את הוריו בדיוק משום שהמשטר ראה בהם קודם כל יהודים.
אפשר היה לצפות שאחרי השואה יגיע שפס למסקנה שכל השקפת עולמו הלאומית הייתה טעות. זה לא קרה. הוא הבין שהערכתו את הנאצים הייתה שגויה באופן טרגי, אבל לא ויתר על אמונתו בגרמניה, במסורת הפרוסית ובשמרנות. מבחינתו הבעיה לא הייתה עצם הלאומיות הגרמנית אלא הנאציזם, שאותו ראה כעיוות קטסטרופלי של גרמניה ושל המסורת הפוליטית שאותה העריץ.
בשנת 1946 חזר שפס לגרמניה. זה כשלעצמו היה צעד יוצא דופן ליהודי שאיבד את הוריו בשואה. הוא בנה לעצמו קריירה אקדמית והפך לפרופסור. במקביל המשיך להגן על המסורת הפרוסית, ואפילו תמך ברעיון של החזרת מלוכה חוקתית לגרמניה. העובדה שהמדינה שבה נרדף רצחה את הוריו לא הפכה אותו לאנטי גרמני.
גם יחסו לציונות לא השתנה מן היסוד. הוא נשאר קשור מאוד לזהותו היהודית, אך לא קיבל את הרעיון שהיהדות חייבת להוביל בהכרח לזהות לאומית נפרדת ולחיים במדינה יהודית. מבחינתו אפשר היה להמשיך להיות יהודי וגרמני בעת ובעונה אחת, גם לאחר מה שהתרחש בשנות השלטון הנאצי.
בשנת 1970, כאשר פרסם מסמכים הנוגעים לפעילותו בשנות השלושים, הבהיר שפס שאינו מתכחש לזהות הבסיסית שהייתה לו עוד בצעירותו. הוא תיאר את עצמו כאדם שהיה ונשאר שמרן, פרוסי ויהודי. במילים אחרות, הוא הכיר בכך שטעה קשות בהערכת הנאציזם, אך לא ראה בזה הוכחה לכך שכל תפיסת עולמו הקודמת הייתה שגויה.
הטרגדיה שבסיפורו נובעת בדיוק מכך. שפס חשב במונחים של נאמנות, תרבות ופטריוטיות, בעוד שהנאצים חשבו במונחים של גזע. הוא ניסה לומר להם שהוא גרמני נאמן. מבחינתם התשובה הייתה פשוטה: העובדה שהוא יהודי ביטלה בעיניהם את כל היתר.
אחרי המלחמה הוא לא ניסה להפוך את עצמו לדמות שהייתה יכולה להתאים לסיפור פשוט של חרטה והתנערות מן העבר. הוא נשאר אדם מורכב, ולעיתים מעורר אי נוחות, שהתעקש להפריד בין אהבתו לגרמניה לבין הפשע הנאצי. עד מותו בשנת 1980 המשיך לראות בעצמו גם יהודי וגם גרמני, גם שמרן וגם פרוסי.
היא לא ״ברחה״ מהוועידה. היא הודיעה מראש שלא תגיע אליה בגלל חשש מהטרדות.ההודעה שלה נמסרה כבר ב 30 ביולי 2026, כמעט חודש לפני הוועידה שנערכה ב 29 באוגוסט.היא אמרה במפורש שהיא אינה מרגישה בטוחה ושחוששת שירדפו אחריה, יצעקו עליה וינסו להוריד אותה מהבמה.הרקע היה עימותים קודמים עם פעילים פרו פלסטינים, וכן טענות שלה ושל יהודים דמוקרטים אחרים לאנטישמיות בתוך המפלגה.ובפועל היא אכן לא הגיעה לוועידה ב 29 באוגוסט. ()
הניסוח שלה ב 30 ביולי היה חריף מאוד. היא אמרה:״אני לא מרגישה בטוחה ללכת. אני מרגישה שהנוכחות שלי לא תהיה רצויה. אני לא רוצה שירדפו אחרי. אני לא רוצה שיטרידו אותי. אני לא רוצה שיצעקו ויצרחו עליי. אני לא רוצה שיגרשו אותי מהבמה בקריאות בוז.״ ()
היא הוסיפה שהיא מאמינה שזה אכן מה שהיה קורה לה, משום שלדבריה דברים כאלה כבר קרו לה. היא גם סיפרה שהגישה תלונה רשמית בתוך המפלגה נגד בעל תפקיד מפלגתי שלטענתה כינה אותה ״נאו נאצית״ בגלל עמדותיה. ()
הרקע המיידי היה הוועידה הדמוקרטית הקודמת במישיגן באפריל. לפי JTA, היילי סטיבנס, שהייתה המועמדת הפרו ישראלית בפריימריז לסנאט, ספגה קריאות בוז. מועמדת אחרת, מלורי מקמורו, אמרה שאחד המשתתפים הפנה כינוי אנטישמי כלפי בעלה היהודי. יהודים דמוקרטים תיארו את האווירה שם כעוינת, כאשר מחאה פרו פלסטינית גלשה, לטענתם, בחלק מהמקרים לאנטישמיות. ()
יש גם פרט שמחזק מאוד את הקשר הישיר לנסל. בוועידה של 29 באוגוסט אמר בנה, זאק נסל, שמכהן בתפקיד בשדולה היהודית הדמוקרטית במישיגן, שהיעדרותה של אמו נבעה מ ״agitators״, פעילים מתסיסים, שכבר סימנו אותה כמטרה בוועידת האביב. ()
לכן, אם מנסחים זאת בדיוק:
נכון לומר שדנה נסל נמנעה מלהגיע לוועידה של המפלגה שלה משום שפחדה מהטרדות מצד גורמים עוינים לה בתוך המחנה הדמוקרטי, על רקע ישראל, ציונות והאנטישמיות שהיא טוענת שקיימת בשמאל.
פחות נכון לומר שהיא ״ברחה מהוועידה״, משום שהיא כלל לא הגיעה אליה. ההחלטה להיעדר התקבלה מראש.
וזה אכן יוצר ניגוד בולט מאוד לדבריה יום לאחר מכן. ב 30 באוגוסט, אחרי שנמנעה מוועידת המפלגה משום שלא רצתה לסכן את ביטחונה ולהיחשף להטרדות, היא אמרה ליהודים דמוקרטים שעליהם להיות מוכנים להציב את צורכי העולם אפילו מעל ״ההישרדות שלנו״ ואף השתמשה בדימוי של אסתר ובהקרבת הביטחון ועתיד העם היהודי.
החלק המעניין יותר הוא סיפור ההגירה. נסל עצמה סיפרה בפודקאסט שעסק באזרחות מלידה כי אביה היה אזרח אמריקני מכוח לידתו בארצות הברית, וכי אמו, כלומר סבתה של דנה מצד אביה, נכנסה לארצות הברית דרך קנדה בתקופת מלחמת העולם השנייה. היא תיארה אותה כמי שהייתה אז ללא מעמד חוקי.
הניסוח שלה היה, בחלק הרלוונטי:
״אבי קיבל אזרחות מכוח לידתו, ואמו הייתה ללא מעמד חוקי ונכנסה בחשאי דרך קנדה״.
בריאיון אחר היא תיארה את עצמה כ״נכדה של מהגרים שברחו ממלחמת העולם השנייה ומהשואה״. לדבריה הם הגיעו חסרי כסף, בלי אנגלית ובלי כישורים מקצועיים שאפשרו להם להתפרנס מיד.
לגבי ארצות המוצא, נסל עצמה סיפרה שמשפחתה מצד אחד הייתה מפולין, באזור הגבול שבין פולין לרוסיה, ומצד שני מלטביה ומליטא. היא אף אמרה שביד ושם אפשר למצוא בני משפחה משני הצדדים שנספו בשואה.
מה שלא הצלחתי למצוא הוא שנה מדויקת שבה כל אחד מארבעת הסבים והסבתות הגיע לארצות הברית. לכן אי אפשר לומר בביטחון למשל ״המשפחה הגיעה ב 1943״. לגבי סבתה מצד אביה יש עדות ישירה של נסל שהכניסה לארצות הברית הייתה דרך קנדה במהלך מלחמת העולם השנייה, והיא אפילו תיקנה את עצמה במהלך הדברים לאחר שבתחילה אמרה ״אחרי המלחמה״.
התובעת הכללית של מישיגן, דנה נסל, פנתה לקהל של יהודים דמוקרטים והצהירה כי יש
"חובה מוסרית להעמיד את צורכי העולם מעל אפילו האינטרס העצמי שלנו, וכן, אפילו מעל ההישרדות שלנו."דבריה, שפורסמו במקור בטוויטר, עוררו דיון סביב סדר העדיפויות הנדרש מיהודים בהקשר פוליטי וחברתי.
© כל הזכויות על הכתבה המקורית שמורות למקור. דין אונליין מציג כותרת, תקציר וקישור בלבד. דירוג האובייקטיביות מחושב אוטומטית ומהווה הערכה בלבד.
דיון
אין עדיין תגובות — היו הראשונים להגיב.