זיכרון גורלי: רבין מותר והרב עובדיה אסור – מי קובע את גבולות ההנצחה?
עודכן לאחרונה: 5.9.2026 / 19:50
הכנסת כתבה בחוק: "יערוך". היועצת המשפטית לממשלה אומרת, הלכה למעשה: "לא ייערך". לא מדובר בכנס בחירות של ש"ס. לא באספת פעילים. לא בעצרת שבה מועמדים מבקשים את אמון הציבור. מדובר בכנס עיוני לזכרו של מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שהמדינה עצמה – בחוק מפורש – ציוותה לקיים מדי שנה ביום פטירתו או בסמוך לו.
סעיף 11 לחוק להנצחת זכרו של מרן הרב עובדיה יוסף אינו מדבר בלשון רשות. הוא קובע כי אחת לשנה, בג' בחשוון, יקוים "יום מרן הרב עובדיה יוסף", וממשיך ומצווה: "המשרד לשירותי דת יערוך ביום מרן הרב עובדיה יוסף או במועד סמוך לו כנס עיוני לזכרו".
לשונו של החוק חדה וברורה: לא "רשאי לערוך". לא "ככל שיימצא לנכון". לא "בכפוף למצב הרוח של הייעוץ המשפטי". יערוך. אלא שהשנה יש בחירות. ולכן, לשיטתה של היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה, גם הזיכרון הלאומי צריך לצאת לפגרת בחירות, ואין לקיים את החוק.
מאחורי ההחלטה הזאת מסתתרת שאלה גדולה בהרבה מן המחלוקת הנקודתית על אירוע אחד: ממתי רשאי יועץ משפטי להחליט איזה זיכרון לאומי הוא ממלכתי ואיזה זיכרון הוא פוליטי? ומי הפקיד בידיו את המפתח שבאמצעותו ייקבע אילו מדמויותיה של מדינת ישראל ראויות להיכנס בשערי הזיכרון הממלכתי ואילו מהן יישארו בחוץ?
אין צורך לטשטש את המובן מאליו. הרב עובדיה יוסף זצ"ל היה מזוהה עם ש"ס. הוא היה היכין והבועז שלה ומנהיגה הרוחני המייסד, ומקור כוחה הגדול.
אלא שהמחוקק ידע זאת. חברי הכנסת שחוקקו את החוק לא סברו בטעות שמדובר באדם שמעולם לא שמע על פוליטיקה. הם ידעו היטב מיהו הרב עובדיה יוסף. ואף על פי כן – ואולי דווקא משום שהבינו את מלוא שיעור קומתו הציבורית, התורנית והלאומית – החליטו שמורשתו ראויה להנצחה ממלכתית.
שוקלים לקחת הלוואה אך מפחדים? המדריך לצעדים פיננסים חכמים
יתרה מכך: כאשר החוק הובא לקריאה שלישית בכנסת, תמכו בו 41 חברי כנסת. אפס התנגדו ואפס נמנעו. התמיכה בחוק חצתה, בצדק, פוליטיקה מפלגתית. ולראיה, אפילו ראש האופוזיציה, ח"כ יאיר לפיד, מצא לנכון לדבר בשבחו של הרב עובדיה ובשבח דרכו ההלכתית מעל דוכן הכנסת במעמד ההצבעה.
כלומר, בזמן אמת הבינה הכנסת דבר פשוט, שלדאבון לב הייעוץ המשפטי מתקשה עתה להבין במקרה הטוב, או מנסה להתערב פוליטית במערכת הבחירות לטובת צד מסוים במקרה הפחות טוב: אדם יכול להיות מזוהה פוליטית ובכל זאת להיות גדול בהרבה מן המפלגה שעמה היה מזוהה.
מרן הרב עובדיה לא היה רק מנהיגה הרוחני של ש"ס: הוא היה הראשון לציון והרב הראשי לישראל; מגדולי פוסקי ההלכה בדורות האחרונים; מחברם של עשרות ספרי הלכה; האיש שהתיר את עגונות מלחמת יום הכיפורים; מי שפעל להכרה ביהדותם של יהודי אתיופיה; ומי שפסיקותיו נכנסו לבתיהם ולחייהם של מיליוני יהודים בארץ ובעולם.
אפשר להסכים עם דרכו, אפשר לחלוק עליה. אפשר להצביע ש"ס ואפשר שלא להעלות על הדעת להצביע לה, אבל צריך מידה לא מבוטלת של עיוורון היסטורי כדי לצמצם את מרן הרב עובדיה לכדי "נכס מפלגתי". וכאן בדיוק מתחיל האבסורד.
למדינת ישראל יש, בצדק גמור ומוחלט, חוק דומה נוסף: חוק יום הזיכרון ליצחק רבין, מנוחתו עדן, שנרצח על ידי בן עוולה יהודי.
גם שם לא הסתפק המחוקק בהמלצה. י"ב בחשוון נקבע בחוק כ"יום זיכרון ממלכתי"; החוק מורה כי היום יצוין במוסדות המדינה, במחנות צה"ל ובבתי הספר, וכי ליד קברו של רבין בהר הרצל יתקיים טקס זיכרון בהשתתפות ראשי המדינה. וטוב שכך.
יצחק רבין ז"ל היה ראש ממשלת ישראל, רמטכ"ל, משחרר ירושלים, שר ביטחון ואחת הדמויות החשובות בתולדות המדינה. הוא גם היה פוליטיקאי בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. יו"ר מפלגת העבודה. מועמדה לראשות הממשלה. יריבו הפוליטי הגדול של הליכוד.
האם מישהו היה מעלה על דעתו לומר שכאשר יום הזיכרון לרבין חל בתוך תקופת בחירות או בסמוך אליה, יש לדחות את האירועים מפני ש"קיים קשר הדוק בין דמותו לבין מפלגת העבודה"? כפי שקבעה היועמ"שית במקרה של מרן. עצם השאלה מקוממת, כמו גם הסערה האדירה שהייתה פורצת ומאיימת להפיל את מי שקיבל החלטה הזויה מסוג זה. וטוב שכך.
ואין מדובר בתרגיל מחשבתי בלבד. ב-1 בנובמבר 2022 הלכו אזרחי ישראל לקלפיות בבחירות לכנסת ה-25. חמישה ימים בלבד לאחר יום הבחירות, ב-6 בנובמבר, התכנסה מליאת הכנסת לישיבה מיוחדת לציון יום הזיכרון הממלכתי ליצחק רבין. השתתפו בה נשיא המדינה, נשיאת בית המשפט העליון, חברי הסגל הבכיר של המדינה, ראש האופוזיציה ובכירי המערכת הפוליטית.
איש לא העלה בדעתו לומר: רגע, זה מסוכן. רבין מזוהה עם מפלגת העבודה. מורשתו שנויה במחלוקת פוליטית. אולי עצם האירוע ישפיע על האווירה הפוליטית. אולי מוטב שנחכה עד שהמערכת תירגע. וטוב שאיש לא אמר זאת, כי רבין – לבטח זיכרונו ומורשתו – אינם רכושה הבלעדי של מפלגת העבודה. בדיוק כפי שמנחם בגין איננו רכושו של הליכוד, דוד בן-גוריון איננו רכושה של מפא"י, זאב ז'בוטינסקי איננו קניינה של תנועה פוליטית, והרב עובדיה איננו רכושה של ש"ס.
דמויות היסטוריות אינן נעשות פחות ממלכתיות מפני שהיו פוליטיות. לעיתים קרובות ההפך הוא הנכון: דווקא משום שהן השפיעו עמוקות על החיים הציבוריים, הן הפכו לחלק מן ההיסטוריה הלאומית.
אם נאמץ את ההיגיון החדש מבית מדרשה של היועמ"שית, נגיע במהירות למחוזות האבסורד: ככל שאדם השפיע יותר על חייה הציבוריים של המדינה, כך יהיה קשה יותר למדינה להנציחו. ככל שהותיר חותם עמוק יותר, כך יהפוך זכרו ל"פוליטי" יותר. זו איננה ניטרליות, זו מחיקת ההיסטוריה בשם הניטרליות.
ויש כאן עניין פשוט עוד יותר. ספר החוקים של מדינת ישראל אינו יוצא לפגרת בחירות. חוק הוא חוק גם באוקטובר של שנת בחירות. הבחירות אינן משעות את ספר החוקים של מדינת ישראל. הרי במקרה הזה אפילו אין צורך לבחור בין שתי תכליות מתנגשות. אין צורך לבחור בין קיום החוק לבין שמירה על טוהר הבחירות; ניתן לאזן ולקיים את שניהם.
אפשר למנוע תעמולה בכנס. אפשר לאסור על מועמדים לנאום. אפשר להסיר סמלי מפלגות. אפשר לפקח על הפרסומים. אפשר להורות לדוברים שלא לעסוק בבחירות. ואכן, כל אלה הוצעו: האירוע אמור להיות פתוח לציבור; אין הסעות מטעם המשרד לשירותי דת; לא אמורים לנאום בו גורמים פוליטיים; לא יוצבו סמלי מפלגות; הפרסומים יעברו בקרה מראש; ותכניו אמורים לעסוק במורשתו התורנית של הרב עובדיה, פסיקותיו, פועלו, תפילה, פיוטים ומורשת.
מה אם כן נותר מן "התעמולה"? לפי עמדת היועמ"שית, עצם קיום האירוע הוא תעמולה פוליטית. וכאן בדיוק מתהפך ההיגיון המשפטי על ראשו. כאשר עצם קיום האירוע הוא מצוות המחוקק, אי אפשר להפוך באותה נשימה את עצם קיומו לפגם. קיים מרחק עצום בין המשפט "קיימו את החוק בלי תעמולה" לבין המשפט "אל תקיימו את החוק מפני שעלולה להיות תעמולה".
בין שתי האמירות הללו פעורה תהום. הראשונה מבקשת לאכוף את הדין. השנייה מבקשת להשעות אותו.
ספר דברים מזהיר מפני אחת הסכנות העתיקות ביותר של כל מערכת שלטונית: "לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן, גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה, גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה".
הפסוק עוסק במשקלות ובמידות. אבל האזהרה שבו גדולה מן המסחר. חברה מתוקנת אינה יכולה להתקיים כאשר לאותו מעשה יש שתי מידות, מידה לאדם אחד ומידה אחרת לאדם אחר. אם זכרו של יצחק רבין יכול להיות ממלכתי אף שהיה מנהיג מפלגת העבודה, זכרו של הרב עובדיה אינו נעשה תעמולת בחירות מפני שהיה מנהיגה הרוחני של ש"ס.
ואומר זאת בצורה הברורה ביותר: אין לי כל רצון שיבוטל ולו אירוע אחד לזכרו של יצחק רבין. להפך. מדינת ישראל צריכה וחייבת להמשיך לזכור אותו, ללמד את סיפור חייו, לציין את הירצחו ולהנציח את תרומתו האדירה למדינה, גם כאשר דמותו ומורשתו מעוררות ויכוח פוליטי.
אבל בדיוק את אותה אמת צריך לומר גם כאשר שם המשפחה הוא יוסף ולא רבין. לא פחות. לא בערך. באותה מידה ממש.
והנה הסכנה הגדולה באמת. היום זו דמותו של הרב עובדיה יוסף שהוכרזה, למעשה, על ידי היועמ"שית "פוליטית מדי" מכדי שהמדינה תקיים במועדו את האירוע שהמחוקק ציווה לקיים לזכרה. מחר יהיה זה מנחם בגין, ומוחרתיים ז'בוטינסקי. וביום שאחר כך יימצא משפטן שיסביר כי טקס לזכר בן-גוריון, רבין או פרס עלול אף הוא להשפיע על הבוחר.
אל תזלזלו במדרונות חלקלקים. הם כמעט לעולם אינם מתחילים בהכרזה דרמטית. איש אינו קם בבוקר ומודיע שמעתה פקידים יחליטו אילו דמויות היסטוריות ראויות להנצחה. זה מתחיל אחרת: בחוות דעת, בהסתייגות, במילים "בנסיבות העניין", באמירה שהשנה היא שנה מיוחדת, ובהבטחה שאין מדובר אלא במקרה חריג. ואז מגיע המקרה הבא. עוד אחד. עד שמה שהיה חריג הופך לכלל, ומה שהיה סמכותו של המחוקק הופך לשיקול דעתו של הפקיד.
וכאן ראוי להיזכר בדבריו החדים של קהלת: "מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט – שָׁמָּה הָרֶשַׁע". לא מפני שכל משפטן הוא רשע, חלילה, ולא מפני שכל החלטה משפטית שגויה נגועה בשיקולים זרים. אלא מפני ששלמה המלך, בחוכמתו, מזהיר אותנו שגם המקום שנועד להגן על הכללים עלול, אם אינו נזהר בכוחו, להפוך למקום שבו הכללים עצמם מתעקמים.
וזו הסיבה שהוויכוח הזה גדול הרבה יותר מש"ס, גדול יותר מהרב עובדיה ואפילו גדול יותר מהיועמ"שית הנוכחית. השאלה היא מי שולט בסופו של דבר בספר החוקים. מי שסבור שהחוק אינו ראוי, יתכבד ויתמודד לכנסת – וישכנע את חברי הכנסת לבטלו. מי שסבור שיש לשנות את מועד ההנצחה, יתכבד ויציע לתקן את החוק. זו דמוקרטיה.
אבל כל עוד החוק עומד בתוקפו, אי אפשר לקרוא את המילה "יערוך" כאילו נאמר בה "לא ייערך". ובסופו של דבר, אולי זה כל הסיפור כולו. הוויכוח איננו רק אם יתקיים השנה כנס לזכרו של הרב עובדיה יוסף. הוויכוח הוא מי אומר למי מה לעשות במדינת ישראל: החוק לרשות – או הרשות לחוק. אבל כל עוד הוא חוק בישראל, אין אדם – רם מעלה ככל שיהיה – הרשאי להפוך "יערוך" ל"לא ייערך".
כי מדינה שבה פקידה רשאית להחליט איזה חוק לקיים עוד יכולה, אולי, להתווכח אם היא מדינת חוק. אבל מדינה שבה פקידה מקבלת לידיה את הכוח להחליט את מי מותר לה לזכור, היא מדינה שמתחילה לשכוח מי היא.
המאמר דן בהחלטת היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, לאסור קיום כנס לזכר הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שנקבע בחוק כאירוע ממלכתי שנתי, בטענה שהכנס עלול להוות תעמולת בחירות בשל זיהויו של הרב עם מפלגת ש"ס. הכותב טוען כי החלטה זו עומדת בניגוד לחוק מפורש הקובע כי המשרד לשירותי דת "יערוך" כנס כזה, ומעלה תהיות לגבי סמכות הייעוץ המשפטי לקבוע אילו דמויות היסטוריות ראויות להנצחה ממלכתית ואילו לא, במיוחד כאשר דמויות כמו יצחק רבין ז"ל, שהיה מזוהה פוליטית, זכו להנצחה ממלכתית גם בסמוך לבחירות.
"המשרד לשירותי דת יערוך ביום מרן הרב עובדיה יוסף או במועד סמוך לו כנס עיוני לזכרו."
המאמר מדגיש כי המחוקק ידע על זיהויו הפוליטי של הרב יוסף ובכל זאת החליט על הנצחתו הממלכתית בתמיכה רחבה בכנסת, וכי קיימים אמצעים למנוע תעמולת בחירות בכנס מבלי לבטלו. הכותב מזהיר מפני מדרון חלקלק שבו פקידים מחליטים אילו חוקים לקיים ומי ראוי להנצחה, וטוען כי הוויכוח הוא למעשה על מי שולט בספר החוקים – החוק לרשות או הרשות לחוק.
© כל הזכויות על הכתבה המקורית שמורות למקור. דין אונליין מציג כותרת, תקציר וקישור בלבד. דירוג האובייקטיביות מחושב אוטומטית ומהווה הערכה בלבד.
דיון
אין עדיין תגובות — היו הראשונים להגיב.