חולמים בספרדית: במדריד יחגגו ברחובות גם אם ספרד תפסיד בגמר

מדריד היא עיר קוסמופוליטית, אבל בכל הקשור לאמריקה הלטינית, היא לא סתם מטרופולין ענק ומגוון, אלא מרכז העולם: יש כאן קהילות ענקיות של פרואנים, צ'יליאנים, קולומביאנים, בוליביאנים, מקסיקנים – וכך הלאה. אה, כן – גם ארגנטינאים. אין אומדן רשמי של מספר הארגנטינאים שחיים במדריד, אבל ההערכות הלא-רשמיות אומדות את מספרם בערך בחמישים אלף – וכבר כמה ימים שהחמישים אלף הללו נשמעים כמו חמש מאות אלף לפחות.אמש, בערך ב-21:30 (בתקופה הזאת של השנה השמש מאירה כאן עד סביבות 22:00) פסענו לכיוון כיכר אספנייה, צומת לכמה רחובות מרכזיים בעיר, המפורסם שבהם הוא גראן-ויה, שדרת הקניות הממותגת והמתויירת (מדי) של מדריד – והנה שירה אדירה עולם מן הכיכר.לקח לי זמן לשים לב לכך שאנחנו מוקפים בקהל שלבוש בחולצות הפסים, תכלת-לבן, שנוהר אל הכיכר: צעירים, משפחות עם ילדים, נשים – חלקם עם דגלי ארגנטינה בידיהם… ומה שהחל כמו בסרט "הציפורים" של היצ'קוק, עם בודדים, הפך לעשרות, מאות ובכיכר עצמה גם לאלפים.כל זה קורה לא ביום הגמר, אלא כמעין חזרה גנרלית שנערכת יותר מ-24 שעות לפני בעיטת הפתיחה שלו. בכלל, נדמה שהארגנטינאים הפכו ל"נחמנים" שלא מפסיקים לרקוד כבר ארבעה ימים, מאז הפכו את המשחק על האנגלים והעפילו לגמר.היכנסו למשחק הניחושים, השתתפו בחידון ובכל שבוע תוכלו לזכות בפרסים שווים

תכף נמשיך לנסות לתת בהם סימנים, אבל קודם כל נזכיר שוב שכל זה קורה לא בבואנוס איירס, אלא במרחק אלפי קילומטרים ממנה, בעיר שבה גרים הכי הרבה ארגנטינאים מחוץ לארגנטינה: מדברים באותה שפה, אוכלים כמעט את אותו האוכל, אבל מרגישים מהגרים, הבדל דק שבגלל הדמיון החיצוני לספרדים (בניגוד למשל לפרואנים או הבוליביאנים), קשה בתחילה לשים אליו לב.כל זה לבדו מספיק מוזר, אבל כשנזכרים שההתעוררות הלאומית הארגנטינאית הזאת לא קורית במדינה ניטרלית אלא בבירה הגאה של המדינה הגאה שתתמודד מולה בגמר המונדיאל, זה הופך לביזארי ממש. במילים אחרות: חגיגות יהיו הלילה במדריד – ועוד איך, אבל לא ברור האם הם יהיו של המקומיים או של המהגרים.אני ער לוויכוח שמתחולל ברשתות לגבי ארגנטינה והאהדה לה בישראל. מפוליטיקאים מאוסים שלא מבדילים בשגרה בין כדורגל לטניס, אבל מיהרו לשגר ברכות לחאבייר מיילי, כדי לקושש עוד מעט סימפטיה אצל המסי'ס הרבים בישראל, דרך העובדה שארגנטינה הפכה ל"ברצלונה של המונדיאל", כלומר – הנבחרת שאופנתי לאהוד – ועד לטענות בדבר "הקלות" שמחלחלות לכאורה מאינפנטינו ועד לשופטים שעל הדשא.

רנו קפצ'ר החדשה: קטנה במידות, גדולה באופי

אז אבהיר שלמרות שאיני שותף לתיאוריות הקונספירציה, מעולם לא נמניתי על אוהדי ארגנטינה. בוויכוח הנצחי בין מחנה התומכים במי שאלוהים נגע בו (מסי) לבין מי ששאף כל חייו להיות אלוהים בעצמו (רונאלדו), הייתי תמיד בעד האחרון – ואפילו היום אני אשמח מאוד אם ספרד תנצח.רק שאחרי שכתבתי את כל אלה, בין היתר כדי שלא תחשדו בי בחנופה לנבחרת הכי אהודה בישראל, אוסיף רק זאת: עוד הרבה לפני שמדברים על הנבחרת שלהם, אי אפשר שלא להתאהב בארגנטינאים – פשוט אי אפשר. אולי כי כבר מזמן לא ראיתי קהל מחויב כל כך, נאמן כל כך, כזה שלא מפסיק לשיר ברחובות ובפאבים, גם כשהנבחרת שלו בפיגור.זו תכונה שאי אפשר שלא להעריך. קצת כמו שאפשר להתגולל, הרבה פעמים בצדק, על אוהדי בית"ר ירושלים למשל, אבל כשכל "טדי" עומד ושואג: "שבחי ירושליייייים את אאאדונייי, ההההלללי אלוהיייך ציון!" אין אוהד כדורגל בעולם שלא יחוש בצמרמורת שמתגלגלת במורד גבו.

הנקודה האחרונה היא אולי מקום טוב להסביר דרכו את היחסים שבין נבחרת ארגנטינה לשאר העולם. קצת כמו בית"ר והתנועה הפוליטית שמזוהה איתה, היא לעולם תהיה באופוזיציה, לעולם מקופחת, לעולם מבקשת להוכיח משהו למישהו. תמיד עם תחושה של אנדרדוג שלא חולפת גם כשמדובר באלופת עולם שמונהגת בידי כוכב שלהגיד עליו שהיה לאגדה עוד בחייו, יהיה אנדרסטייטמנט. כל הדבר הזה מתנקז למאבק חסר פשרות על המגרש: אם צריך לכסח, הם יכסחו. אם צריך לעשות הצגה לשופט הם יעשו. אם צריך לבכות הם יבכו – העיקר לצחוק אחרונים.לעומתם, לספרדים יש חיים. קצת כמו אוהד כדורגל תל אביבי במשחק חוץ בסמי עופר או בטדי. כלומר, גם אם הקבוצה שלך תקבל בראש, יש לך חיים גם מחוץ לכדורגל, הרבה יותר מאשר לחיפאים או הירושלמים. אם המשפט האחרון נשמע למישהו קצת מתנשא, אציין רק את שני אלה: הראשון הוא שנולדתי וגדלתי בחיפה ועוד כאוהד של הפועל (לה אני נאמן עד היום). השני הוא שזה בדיוק מה שמרגישים הספרדים כלפי הקולוניה-לשעבר.

שלא תבינו לא נכון, הספרדים רוצים מאוד לנצח: דגל ספרד וחולצות הנבחרת הם הבסט-סלרים בדוכנים ובחנויות – מבתי הכלבו היוקרתיים של "קורטה אינגלז" ועד לרוכלים שליד מתחמי הצפייה במשחקים (בכיכר קולון ובפארק שליד הארמון). כלומר, אל תתנו לעשרות אלפי הרוקדים בחולצות תכלת לבן להטעות: אפילו אם 50,000 מהם נשמעים כמו חצי מיליון, הם עדיין מוקפים במיליוני מדרדיראים שרוצים בכל מאודם שהנבחרת שלהם תנצח, שמסי של 2026, שבמונדיאל הקודם ב-2022 היה כמו מראדונה של 1986, יסיים בדמעות, כמו מראדונה של 1990… ובכל זאת, במדריד מתארגנים לחגיגות עד כדי כך שמועדון בשם מגנו (MAGNO) כבר הכריז על מסיבה שתחל אחרי חצות, אחרי גמר הגמר… במקרה הטוב (מבחינתו) יהיו לו קהל ספרדי שיחפש רק לאיפה להוליך את הפארטייה. במקרה הפחות טוב, אבל לא פחות מרגש, יהיו לו עשרות אלפי ארגנטינאים שכבר שלושה ימים לא מפסיקים לשיר, עד שאי אפשר שלא להידבק מהם. מי האמין שגם בכדורגל יכול להיות ווין-ווין?