ישראל על פרשת דרכים: בין טרגדיה, ביטחון ואחדות שברירית

השבוע האחרון היטיב לזקק את המורכבות העצומה של הקיום הישראלי, כשהוא מציף סוגיות קיומיות בביטחון, בזהות וביחסים בינלאומיים. בין אירועי טרור קטלניים שזעזעו את היישובים, לטרגדיות אישיות שחיברו את כולנו בחו”ל, ועד לזעזועים בזירה הדיפלומטית והפנימית – נדמה שישראל ניצבת בפני צומת דרכים קריטי. הנושאים הללו לא בכדי היו מהמחופשים ביותר בגוגל ישראל השבוע, עם היקף חיפושים משוער של למעלה מ-2,000, והם משקפים עניין ציבורי עמוק ומחלחל.

החזית הבוערת: פיגועים, קריאות למבצע ושיח ביטחוני מחודד

הפיגוע הקשה במעיין סמוך לנווה צוף, שבו נרצח נתנאל, אב לשישה, בערב יום הכיפורים, הציף שוב את תחושת הפגיעות והאיום המתמיד. ראש מועצת בנימין ויו"ר מועצת יש"ע, ישראל גנץ, הגיע לזירת הפיגוע ונשמע נחוש:

ממומן כיסוי מקשים בתלת-ממד של ריידן שוגון מ-Genshin Impact: מתנה קטנה לחובבי אנימה? AliExpress לצפייה בביקורת ←

"אנחנו חזקים ולא יבריחו אותנו מכאן"

, אמירה המבטאת את העמידה האיתנה של תושבי יהודה ושומרון אל מול הטרור. אולם, גנץ לא הסתפק באמירה זו, וקרא באופן נחרץ לנקוט בצעדים דרסטיים:

"לצאת מיד למבצע רחב לפירוק מנגנוני הרשות הפלסטינית מנשקם"

. קריאה זו משקפת תפיסה רווחת בקרב חלקים בציבור הישראלי, הרואה ברשות הפלסטינית לא רק גורם שאינו מסייע דיו למאבק בטרור, אלא אף כזו המהווה בעצמה איום ביטחוני. הטיעון לפיו "כל עוד הרשות הפלסטינית קיימת מדינת ישראל בסכנה" מציג תפיסת עולם שבה אין מקום לדו-קיום או להפרדה בין רשות אזרחית לגורמי טרור, אלא דרישה לטיפול שורש בסוגיה הפלסטינית כולה. תפיסה זו, שקראה למבצע רחב ערב יום הכיפורים, ממקמת את המאבק בטרור בראש סדר העדיפויות הלאומי, ורואה בו חזית קיומית שאין להתפשר עליה.

לצד קריאות למבצעים רחבי היקף, בלטה גם דרישתו של השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, מבעלי רישיון נשק אישי לשאת את נשקם גם במהלך יום הכיפורים ובבתי הכנסת. זוהי קריאה המבטאת שינוי תפיסתי מהותי ביחס לביטחון האישי והלאומי. אם בעבר הנטל הביטחוני הוטל בעיקר על כוחות הביטחון הממוסדים, הרי שכעת יש דגש גובר על האזרח החמוש כאמצעי הגנה עצמית והרתעה. הנתונים מצביעים על מגמה ברורה: כ-300 אלף רישיונות נשק חדשים הונפקו מאז 7 באוקטובר, מה שמביא את מספר מחזיקי הרישיון לכ-350 אלף, לעומת 155 אלף ב-2022. קפיצה זו מצביעה על שינוי עמוק בתחושת הביטחון האישי ועל אמון גובר בנשק כאמצעי הגנה, אך גם מעלה שאלות לגבי ההשלכות ארוכות הטווח של חברה חמושה יותר. יום הכיפורים, שבעבר נתפס כיום של קדושה והתנקות מכל עיסוק ארצי, הופך בעידן הנוכחי גם לזירת התרחשות פוטנציאלית לאירועי טרור, מה שמחייב ערנות גם בתוך קודש הקודשים. קריאתו של בן גביר משקפת את ההבנה שאין מקום בטוח לחלוטין, וכי ההתמודדות עם האיום דורשת מעורבות אזרחית מוגברת.

טרגדיה, שכול וחיפוש משמעות: איחוד וקיטוב בחברה הישראלית

הטרגדיה בסלובניה, שבה נהרג גיל הלל, בן 44 מקיבוץ יזרעאל, כשניסה להציל את בנו שנפל לתהום, מהווה תזכורת כואבת לפגיעות החיים ולמחיר הגבוה של אהבת הורים. אירוע זה, על אף שהתרחש אלפי קילומטרים מישראל, מהדהד את הקונפליקט הישראלי הפנימי בין החיים הרגילים לבין המוות הפתאומי והטראגי. השכול, כפי שמצוין בכתבה אחרת, יצר בעבר גשר תרבותי נדיר בין חילונים לדתיים. מלחמת יום הכיפורים, על שברה העמוק, הובילה לכך שחילונים מצאו מילים לכאב במקורות היהודיים, ודתיים אימצו את הלחן הקיבוצי אל תוך התפילה. זהו מסע היסטורי אל חשבון הנפש האמיתי שלנו, המזכיר כי בעיתות משבר עמוק, יכולים להתחבר קצוות שונים בחברה הישראלית סביב כאב משותף וחיפוש משמעות. אולם, הטור מציין כי זה קרה "הרבה לפני שנוצר הקיטוב הנוכחי". המשפט הזה קריטי, ומציף את השאלה האם קיים עדיין פוטנציאל לאחדות כזו בעידן הנוכחי, שבו השסעים הפנימיים נדמים עמוקים ובלתי ניתנים לגישור. הטרגדיה האישית של משפחת הלל, לצד הפיגוע בנווה צוף, מזכירות לנו כי למרות כל השסעים הפוליטיים והחברתיים, אנו עדיין קהילה אחת המתמודדת עם אובדן וכאב, וכי בבסיס קיומה של החברה הישראלית עומד הצורך באחדות וסולידריות, גם אם זו הופכת נדירה יותר ויותר.

מעמדה של ישראל בעולם: דיפלומטיה משברית וקשיים כלכליים

הכתבה על נשיא המדינה, יצחק הרצוג, טוענת כי בשם "אחדות דמיונית", הוא מעמיק את הרס המעמד של ישראל בעולם. זוהי ביקורת חריפה המצביעה על תפיסה לפיה המאמצים לאיחוי השסעים הפנימיים, ככל שהם חשובים, עלולים לבוא על חשבון מעמדה הבינלאומי של ישראל. נראה שהממשלה הנוכחית מתמודדת עם אתגרים דיפלומטיים מורכבים במיוחד, כאשר המדיניות שלה נתפסת לעיתים כפוגעת ביכולתה של ישראל לגייס תמיכה בינלאומית. הדיון על אג"ח ישראל בפאלם ביץ', פלורידה, שיצא משליטה והגיע ל"מיליארד דולר, צעקות ואזיקים", מדגיש את המתח סביב יציבותה הכלכלית והפוליטית של ישראל בעיני משקיעים זרים. אירועים כאלה, המערבים משקיעים בעלי עניין בהשקעות בישראל, משדרים מסר מדאיג לגבי האקלים הכלכלי והפוליטי ועלולות להשפיע על תפיסת הסיכון של ישראל בעולם. המסעדות הישראליות בניו יורק, המתמודדות עם "הטרדות, סגירות ושפים שעוזבים", הן סימפטום נוסף לקשיים בינלאומיים. גם אם מדובר בעסקים קטנים יחסית, הם משמשים לעיתים קרובות כשגרירים תרבותיים וקולינריים. הקשיים שלהם משקפים ככל הנראה את השפעת דעת הקהל הבינלאומית והמצב הפוליטי על התרבות הישראלית מעבר לים. הקשר בין הפוליטיקה הפנימית והחיצונית לבין הכלכלה והתרבות בולט כאן במיוחד.

הקשר ההיסטורי והרובד המקורי: קיטוב דתי-חילוני ומשבר אמון

רוב הסיקור אודות השסעים בחברה הישראלית מתמקד בדרך כלל בקיטוב הפוליטי, אך הרובד המקורי והעמוק יותר, כפי שעולה מהמקורות, הוא השסע הדתי-חילוני והשפעותיו ההיסטוריות. מלחמת יום הכיפורים, על אף שהייתה אירוע טראומטי, יצרה גשר תרבותי נדיר בין חילונים לדתיים. חילונים, במצוקתם, מצאו נחמה במקורות היהודיים, ודתיים אימצו לחנים קיבוציים לתפילותיהם. זהו שיעור היסטורי חשוב, המלמד כי משברים עמוקים יכולים לייצר סולידריות וחיבורים בלתי צפויים. אולם, הכתבה מציינת במפורש כי זה קרה "הרבה לפני שנוצר הקיטוב הנוכחי". נדמה שהיום, השסע הדתי-חילוני, במיוחד סביב נושאי ביטחון, דת ומדינה, הפך לעמוק יותר, פחות סלחני ויותר מקוטב. קריאתו של ישראל גנץ "ערב יום כיפור הוא זמן לחשבון נפש אישי, אבל גם לאומי" מהדהדת את הצורך בבחינה מחודשת של ערכים, אך ברוח של עימות ולא של פיוס. הצעתו של בן גביר לשאת נשק ביום כיפור, יום המקודש לשקט והתבוננות, מסמלת את חדירת המציאות הביטחונית הבוטה אל תוך המרחב הדתי, ומעלה שאלות לגבי אופייה של החברה הישראלית. במקום לחפש שפה משותפת, כפי שקרה בעבר, אנו עדים כיום להתבצרות בעמדות ולחידוד ההבדלים, כאשר הקיטוב הפוליטי מוזן מהשסעים הדתיים-תרבותיים והופך אותם לקשים עוד יותר לגישור. זוהי סכנה חמורה ביותר לחוסנה של החברה הישראלית.

תובנות מהשבוע האחרון:

• הביטחון כערך עליון אך שנוי במחלוקת: הפיגוע בנווה צוף והקריאות למבצע רחב משקפות תחושת דחיפות ביטחונית, אך דרכי הפעולה המוצעות מעמיקות את הפערים הפוליטיים והאידיאולוגיים.
• נשק אזרחי והפרטת הביטחון: העלייה הדרמטית במספר רישיונות הנשק האישי מבטאת שינוי תפיסתי בביטחון האישי, אך מעלה שאלות לגבי ההשלכות החברתיות של חברה חמושה יותר.
• שכול כגשר או כמכשול: בעוד שבעבר השכול איחד קצוות בחברה, הקיטוב הנוכחי מעלה ספק לגבי יכולתנו להתאחד סביב כאב משותף.
• מעמד בינלאומי בסכנה: ביקורת על הרצוג, דיונים סוערים על אג"ח ישראל וקשיי מסעדות בניו יורק מצביעים על שחיקה אפשרית במעמדה הבינלאומי של ישראל.
• השסע הדתי-חילוני כאיום קיומי: מעבר לשסעים הפוליטיים, הקיטוב הדתי-חילוני, על רקע אירועי השבוע, נדמה עמוק מתמיד ומאיים על לכידותה הפנימית של החברה.

למה לשים לב עכשיו?

האירועים האחרונים מדגישים את הצורך הדחוף בבחינה מחודשת של אסטרטגיית הביטחון הלאומי של ישראל, הן בזירה הפנימית והן בזירה החיצונית. יש לשים לב כיצד הממשלה מתכוונת להתמודד עם קריאות למבצעים רחבי היקף אל מול הרשות הפלסטינית, ועם המגמה של חימוש אזרחים. האם נראה הסלמה נוספת, או ניסיון למתן את הרוחות? בנוסף, יש לעקוב אחר ההתפתחויות במעמדה הכלכלי והדיפלומטי של ישראל בעולם, וכיצד היא מתכוונת לשקם את יחסיה עם גורמים בינלאומיים. אך אולי החשוב מכל, הוא לשים לב לשיח הפנימי. האם החברה הישראלית, על כל גווניה, תצליח למצוא דרכים להתגבר על השסעים המעמיקים, או שתמשיך להיגרר למערבולת של קיטוב? האם נוכל ללמוד מההיסטוריה ולשחזר את אותם גשרים תרבותיים שנוצרו בעבר בעיתות מצוקה?

האם בתוך כל הטרגדיות והמשברים, ישראל תצליח למצוא את הכוח הפנימי לא רק לשרוד, אלא גם לשגשג כאומה מאוחדת ומלוכדת?