כתבה בניו יורק טיימס על האכזבה של אזרחי אירן מטרמפ:"הוא אדם שרק עושה הצגות".טען שחופש לאזרחי אירן חשוב לו ועכשיו רק זרימת הנפט במייצר חשוב

בחר פורום
———
סקופים
הזעקה
פוליטיקה
ביקורת תקשורת
מסמכים
הקפה
משפטים
בית המדרש
עיתונות זרה
מודיעין

יותר מחמישה חודשים לאחר תחילת המלחמה בין ארצות הברית לאיראן, הפער בין ההבטחות האמריקאיות בתחילת המשבר לבין המציאות בשטח הולך ומתחדד. לפני פרוץ הלחימה עודד הנשיא דונלד טראמפ את מתנגדי המשטר האיראני והציג את ארצות הברית כמי שעשויה לסייע להם. הוא אף הכריז שהעזרה בדרך וקרא למפגינים לזכור את שמות האחראים לדיכוי. בפועל, המשטר נותר על כנו והדיכוי הפנימי נמשך.

גם בנושא ההוצאות להורג נוצר פער בין הצהרותיו של טראמפ לבין מה שאירע בהמשך. בינואר אמר טראמפ כי נמסר לו שהשלטונות באיראן הפסיקו את הרג המפגינים, ובבית הלבן אמרו אז כי התקבלו דיווחים שלפיהם הוצאות להורג שתוכננו הושהו. מאז, לפי אמנסטי אינטרנשיונל, הוציאה איראן להורג לפחות 26 בני אדם בקשר למחאות ינואר, ומפגינים נוספים עדיין נמצאים בסכנה.

באיראן עצמה גוברת תחושת האכזבה מארצות הברית. וחיד, בן 35 מטהראן, סיפר כי האמין באמת שהסיוע האמריקאי עומד להגיע, אך בהמשך הבין שטעה. מרים, בת 36 מטהראן שהשתתפה במחאות, הייתה חריפה יותר. לדבריה, טראמפ ניצל את ההתקוממות האזרחית לצרכיו שלו והשתמש בשיח על זכויות אדם בהתאם לאינטרסים האמריקאיים. היא תיארה אותו כ"אדם של הצגות" וטענה כי התנהלות ארצות הברית כלפי המפגינים הייתה מטעה.

אזרח איראני נוסף, סג'אד, בן 27 העובד בתעשיית הקולנוע, אמר כי לדעתו לארצות הברית, לטראמפ או לגורמים האחרים המעורבים בעימות לא באמת אכפת מהאינטרסים של העם האיראני. הדברים ממחישים עד כמה התקווה שנוצרה בתחילת המשבר התחלפה אצל חלק מהאיראנים בחוסר אמון.

הבית הלבן מציג תמונה אחרת. מבחינתו, המטרה העיקרית של המערכה היא למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני ולהקטין את האיום שהיא מציבה על ארצות הברית ובעלות בריתה. גורמים בממשל טוענים כי השגת מטרה זו תשרת בטווח הארוך גם את האוכלוסייה האיראנית.

המלחמה עצמה גבתה מחיר כבד מאזרחים. לפי ארגון זכויות אדם איראני הפועל מארצות הברית, יותר מ־1,700 אזרחים נהרגו מאז תחילת הלחימה. בין האירועים הקשים ביותר הייתה תקיפה על בית ספר שבה נהרגו עשרות רבות, בהם ילדים. גורמים בצבא האמריקאי הודו בשיחות פנימיות כי התקיפה בוצעה בידי כוחות ארצות הברית וכי מדובר היה בכשל מודיעיני.

ככל שהמלחמה התארכה, מוקד ההתעניינות של הממשל האמריקאי השתנה. במקום הדגש הראשוני על שינוי פוליטי בתוך איראן, גבר העיסוק בפתיחת מצר הורמוז, בהחזרת זרימת הנפט ובהפחתת הלחץ על מחירי האנרגיה והשווקים. ניסיונות להגיע להסדר עם טהראן כללו גם התחייבויות לאי התערבות בעניינים הפנימיים של שתי המדינות, דבר שנתפס בעיני מבקרי הממשל כנסיגה מהמסרים שנשמעו בתחילת העימות.

גם יחסה של וושינגטון להנהגה האיראנית השתנה. טראמפ, שבעבר תקף בחריפות את המשטר, החל בהמשך לדבר בחיוב על חלק ממנהיגיו החדשים. במקביל, משמרות המהפכה, שהיו מעורבים בדיכוי המחאות, דווקא התחזקו במוקדי קבלת ההחלטות במדינה.

המצב מזכיר מקרים קודמים שבהם ממשלים אמריקאיים עודדו התנגדות למשטרים עוינים אך נמנעו בהמשך מהתערבות ישירה להגנת המורדים. הדוגמה הידועה ביותר היא עיראק בשנת 1991, כאשר ממשל ג'ורג' בוש האב עודד התקוממות נגד סדאם חוסיין אך לא מנע את דיכויה האלים.

עבור רבים ממתנגדי המשטר באיראן, התוצאה הנוכחית קשה במיוחד. המדינה סובלת מהרס נרחב וממשבר כלכלי חריף, אך השלטון עצמו שרד. למרות האכזבה מהמערב, פעילים איראנים מדגישים כי המאבק בשלטון אינו תלוי בסופו של דבר בארצות הברית. מבחינתם, שינוי המשטר הוא מאבק פנימי של החברה האיראנית, והם אינם יכולים לבסס את תקוותם על הבטחות של מנהיגים זרים.

https://www.nytimes.com/2026/08/07/us/politics/trump-iran-war-protesters.html?unlocked_article_code=1.3lA.IBI2.p3YgPoDKJzcv&smid=url-share&utm_source=chatgpt.com