"לא חשבנו איך למות, אלא איך מצילים עוד חיים": בגיל מאה, דוד גור נאבק להכרה במחתרת היהודית בהונגריה

את הראיון הזה דוד גור נאלץ לדחות כמה פעמים. בגיל מאה, כשהוא מתראיין לכלי תקשורת שונים, הוא זקוק להפסקות בין שיחה לשיחה "כדי לפתוח את ליבו". לקראת המפגש הזה הוא התכונן היטב, והכין מראש דפים המסכמים את "מה שחשוב שייאמר". מתוך מאה שנות חיים עמוסות, הראיון מתמקד בתקופה אחת הרת גורל: חברותו במחתרת תנועות הנוער הציוניות בהונגריה, גוף שהציל עשרות אלפי יהודים, אך נותר שנים רבות בצל האתוס הציוני המזוין.

"הבנתי שצריך לספר את הסיפור אחרת עבור הדור הצעיר", אומר גור בפתח דבריו, "פחות תאריכים ודיוק היסטורי ויותר לספר סיפור". גור מתגורר כיום ברמת גן יחד עם אשתו נעמי, אותה הכיר בתנועת השומר הצעיר. הוא עומד בראש 'העמותה לחקר תנועות הנוער בהונגריה', אותה הקים ב-1984. העמותה עוסקת במחקר, הרצאות ובהנצחת פועלה של המחתרת, ולאחרונה אף ערכה טקס שבו חולקו תעודות הוקרה ל-16 מחבריה. אך כדי להבין את הסיפור שאותו הוא מבקש לספר, צריך לחזור אחורה, לעיירה הונגרית קטנה בשם אוקנ'י (Okany), שם נולד ב-1926.

כשאני שואלת אותו מתי התחיל להיות ציוני, הוא מחייך ולוקח אותי אל נוף ילדותו. "בעיירה שבה גדלתי לא היו הרבה יהודים ותמיד הרגשתי עוף מוזר. לא סבלתי מאנטישמיות, להיפך, בגלל שהייתי טוב בספורט, נחשבתי 'יהודי טוב'. אבל אני זוכר את המבט של כל תושבי העיירה הנוצרים שעוקב אחרינו, בזמן שהיינו לבושים בבגדים היפים שלנו והולכים לבית הכנסת. רוב הקהילה היהודית הייתה ממעמד בינוני-גבוה, אז הבגדים היו יפים. בלי להכיר את המושג ציונות, החלטתי שאני רוצה לחיות במקום שבו אני כמו כולם".

ב-1943, כשהוא בן 18, הגיע גור לבודפשט הבירה. מתוך רצון להתכונן לחיים בארץ ישראל, החל לעבוד כשוליית קבלן. "גם שם הייתי עוף מוזר", הוא נזכר, "הייתי היהודי היחיד, וגם היחיד שסיים תיכון". העבודה שלו בבניין נועדה "בשביל לרכוש מקצוע חיוני לארץ ישראל", אך במקביל הוא פנה ללימודי ערב בשרטוט – החלטה שתתברר בהמשך כגורלית: "זה הפך אותי למתאים לעבודה בבית הדפוס", הוא מסביר את הקשר, שיתגלה מאוחר יותר.

החיבור לתנועה הציונית קרה כמעט במקרה. "באחד הימים הלכתי לקנות ספרים על העם היהודי, פלשתינה וכולי במשרדים של קק"ל, אותם הכרתי עוד מקופסאות הפח בעיירה שלי. ניגשתי לקופה בשביל לקנות את הספרים ושאלתי את המוכרת אם היא מכירה צעירים שרוצים לעלות כמוני לפלשתינה. היא הצביעה על חבורה של ארבעה צעירים שהתווכחו בינם לבין עצמם בלהט על נושא כלשהו. וכך הצטרפתי ל'שומר הצעיר'".

פעילות התנועה באותם ימים כבר התקיימה תחת צל כבד. ב-1940 אישרו השלטונות את המשך פעילותם של שלושה מוסדות ציוניים בלבד (קק"ל, ההסתדרות הציונית ומשרד ארץ ישראל) למראית עין כלפי העולם, אך שאר הפעילות הציונית נאסרה.

"באמצע השבוע היינו נפגשים אצל אחד החברים ובסופי שבוע מטיילים בהרים סביב העיר, שם היינו יכולים לדבר בקול רם", מתאר גור את חיי המחתרת המוקדמים. "זה היה בשבילי עולם חדש ומפתיע. פעם ראשונה שאני עם יהודים בני גילי וכולנו עם הפנים לארץ ישראל. הפעילות הייתה מה שחושבים על תנועת נוער: סיפורים, שירים. הרצאה של אחד החברים פעם בשבוע".

התפנית הדרמטית התרחשה בפברואר 1944, חודש לפני פלישת גרמניה להונגריה. מנהיגי תנועות הנוער התכנסו והחליטו שמעתה והלאה, הפעילות תתמקד אך ורק בהתגוננות. "כלומר הצלה", מדגיש גור. "מעולם לא חשבנו איך למות, אלא איך מצילים עוד חיים".

מחתרת תנועות הנוער בהונגריה, שפעלה עד לשחרור המדינה ב-1945, איגדה תחתיה חמש תנועות: השומר הצעיר, הנוער הציוני, בני עקיבא, דרור והבונים. מטרת העל הייתה ברורה – הצלת יהודים. זה כלל זיוף תעודות לבריחה, החבאה במקומות מסתור, הקמה ותפעול של 55 בתי יתומים, וכן אחסון וחלוקת מזון.

הבחירה של המחתרת בהונגריה במסלול של הצלה עמדה בניגוד חריף למודל המרד המזוין שאפיין ארגונים כמו אי"ל (ארגון יהודי לוחם) בפולין. גור מתייחס לאמירתו המפורסמת של מפקד מרד גטו קרקוב, אהרון דולק ליבסקינד, שאמר בנובמבר 1942: "שלוש שורות בהיסטוריה". הציטוט הזה מייצג עבור גור את תפיסת העולם המנוגדת לזו שלהם.

כשאני שואלת למה בעצם הם לא נלחמו בגרמנים, הוא מפרט: "היו לא מעט סיבות. הקהילה היהודית וההונגרים בכלל התנגדו למרד מזוין, והיה ברור שבכל כפר או עיירה יסגירו אותנו. ובכלל, הונגריה היא שטוחה, בלי יערות וביצות להסתתר בהן. מלבד זאת, חלק מהגברים נדרשו לשירות מילואים פעיל, מה שגרם למחסור בגברים כשירים ללחימה".

האם זו הייתה גם בחירה מוסרית? השאלה הזו מרגיזה אותו. "מה הקשר מוסר?", הוא מזדקף. "מדובר בהבנה של המציאות נטו. תכונה שהתנועה הצטיינה בה". ועם זאת, הוא ממשיך ומבהיר את גודל האחריות שהונחה על כתפיהם: "הונגריה הייתה המאגר האחרון של יהודי אירופה, ותנועות הנוער הציוניות לקחו על עצמן אחריות ציבורית רחבה בשביל להציל אותו".

כדי להוציא לפועל את מבצע ההצלה האדיר הזה, המחתרת נזקקה למנגנון זיוף משומן. החוק בהונגריה קבע כי על כל אזרח לשאת שורת תעודות – החל מתעודת לידה ורישום במשטרה, דרך כרטיס מזון ועד תעודת שחרור מהצבא. תעודות מסוימות אפשרו תנועה חופשית ברחובות או בריחה למדינות שכנות, ואחרות העניקו חסינות מסוימת, כמו כתבי החסות של ממשלת שוויץ.

את התעודות האלה החלו חברי המחתרת לזייף בבית דפוס מיוחד, וגור, שלמד שרטוט, הצטרף אליו. לא היה לו ידע מוקדם: "התעודה היחידה שראיתי עד בית הדפוס הייתה תעודת הסיום שלי בתיכון", הוא מספר, אך במהרה הוא למד את העבודה.

כשהוא מתבקש לבחור רגע משמעותי אחד מהפעילות במחתרת, הוא חוזר לבית הדפוס. "הרגע המשמעותי ביותר עבורי היה הרגע שבו החלטתי להיות אחראי על בית המלאכה לזיוף תעודות", הוא אומר. "חודשיים אחרי שהתחלתי, האחראים עליי החליטו לעזוב מכל מיני סיבות – לעלות ארצה, לבקש תפקיד רגוע יותר וכולי. יצא שאני, שלמדתי את רזי המקצוע כשנכנסתי אליו, הייתי המנוסה ביותר. ידעתי שכולם עסוקים מעל הראש ואני היחיד שיכול למלא את התפקיד. אחרי כמה שעות בהן הרהרתי בעניין, החלטתי לקחת את התפקיד. אני לא אדם מיוחד, אלו היו הנסיבות. בדיעבד זו הייתה החלטה אמיצה ובוגרת".

ההחלטה הראשונה שקיבל כמנהל הייתה למדר את המבצע. הוא העביר את בית המלאכה למקום מסתור חדש, ולשמור את הסוד גם מהאחראים עליו. "גם מנהיגי המחתרת לא ידעו איפה בית המלאכה ממוקם", הוא מסביר, "עד אז כולם ידעו".

ההסתרה הייתה קריטית; בית המלאכה היה הלב הפועם של פעילות ההצלה כולה. משם יצאו לא פחות מ-12,000 עותקים של כתבי חסות שוויצריים, 5,400 תעודות שחרור מגיוס צבאי, 4,000 אישורי מגורים (הכוללים תעודת יושר ואישור תשלום מיסים), 2,000 תעודות פליט ו-1,200 תעודות טבילה פרוטסטנטיות. מדי בוקר התקבלה רשימה של הזקוקים לתעודות, תחילה עבור חברי המחתרת עצמם כדי שיוכלו לנוע בחופשיות ולהציל אחרים, ולאחר מכן עבור הקהילה הרחבה.

אך הפעילות הזו גבתה מחיר דמים. בדצמבר 1944 נאסרו גור ושלושה מחבריו מבית הדפוס. הם עברו עינויים קשים בכלא, וכתוצאה מהם נהרג אחד החברים, מיקי לנגר. המחתרת הצליחה בסופו של דבר לשחרר את הנותרים במבצע שכלל מתן שוחד לקצין הונגרי. על תקופת המעצר והעינויים גור ממעט לדבר. "זו לא דרכי להשתמש ברגש בשביל לספר סיפור", הוא אומר בקור רוח אופייני. "אולי מול ילדים בני 15-14 כדי להכניס אותם לסיפור אני אשתמש ברגעים קשים כאלו".

ב-1949 עלו גור ונעמי לישראל. כאן נולדו שלוש בנותיהם ("מתגוררות בארץ, כולן מעל גיל 70 והן עובדות. זה אומר הרבה", הוא מתגאה). אך המפגש עם הארץ וההנהגה הציונית לווה בכאב עמוק ובתחושת דחייה. האתוס בארץ ישראל קידש את הגבורה הפיזית, את המרד המזוין, בהשראת הקריאה ההיסטורית "לא ללכת כצאן לטבח". מחתרת שעסקה בהצלה וזיוף תעודות לא התאימה לנרטיב.

"כשהגענו חברי המחתרת לארץ, החל מ-1945 נפגשנו כל אחד עם מנהיגים הקשורים לתנועתו, כמו יצחק טבנקין ומאיר יערי, והתגובה הייתה זהה", מתאר גור את קבלת הפנים. "הם הקשיבו בשקט לכל הסיפור, לכל ההישגים של המחתרת ושאלו בסוף: אבל למה לא נלחמתם? וזו הייתה מכה שהשאירה צלקת".

את התיקון ההיסטורי, גם אם המאוחר, הוא מצא דווקא אצל מי שהיה אחד מסמלי המרד המזוין. "ב-1944 אבא קובנר עבר בבודפשט בדרכו לישראל, והתווכח עם משה אלפן, אחד ממנהיגי המחתרת, על ההחלטה שלנו. אלפן עמד על דעתו שזו הייתה ההחלטה הנכונה", מספר גור. "שנים לאחר מכן, באזכרה של אחד מחברי המחתרת, קובנר הודה כי דרך ההצלה הייתה הדרך הנכונה עבור העם היהודי".

ועדיין, פערי ההנצחה ניכרים בו. מתוך הדפים שהכין לראיון, הוא מקריא טקסט שחושף כמיהה עמוקה להכרה לאומית. "אני מקנא בדור הפלמ"ח שנתן השראה למשוררים כמו נתן אלתרמן שמילותיו מבטאות את גודל השעה", הוא קורא. "אני מקנא בכל ליבי בדור הפלמ"ח שהוציא מתוכו משורר כמו חיים גורי". גור מזכיר כי שיר הרעות המפורסם של גורי, 'הנה מוטלות גופותינו', שנכתב על נפילת מחלקת הל"ה, נכתב והוקרא לראשונה דווקא שם, בבודפשט. "זכיתי להיות בין הראשונים ששמעו את מילות השיר מפי המחבר שהיה נרגש ונסער".

רגע לפני סיום הראיון, גור מבקש לקרוא פסקה נוספת מהדפים שלו. כמאה שנה לאחר שנולד, ולמעלה משמונים שנה מאז ימי המחתרת, הוא קושר את סיפור ההצלה של אז למציאות הישראלית של היום. מבחינתו, רוח ההצלה אחת היא: "עם ישראל חייב תודה לאנשי המחתרת, חברי תנועות הנוער הציוניות המוכרים והאלמונים בהונגריה, על פועלם ועל עמידתם במבחן החיים היהודיים בשנה הגורלית ב-1944. כמו שעשו זאת אחיהם חברי הפלמ"ח בזמן מלחמת העצמאות בישראל, וכמו שעשו זאת חיילי צה"ל בשחרור החטופים מידי חמאס".