מדינת ישראל בורחת מבשורה: איך הפכנו את המלחמה לשגרה?
עודכן לאחרונה: 10.8.2026 / 11:56
יסלח לי אביתר כהנא, קצין מילואים בדרגת רב-סרן ואחד הבולטים שבין ה"חתנים" בעונה הנוכחית של "חתונה ממבט ראשון" (קשת 12), אם אביא אותו כדוגמה לתופעה רחבה הרבה יותר, אבל היה זה הוא שהעיד על עצמו.מה בעדות? ובכן, מתברר שהרבה יותר קל לו להתמודד עם השדים שרודפים אותו מאז 7 באוקטובר, כשהוא במילואים. על פי עדותו ובגילוי לב ראוי לציון, הוא מתקשה לתפקד באזרחות (כמהנדס), אבל מרגע שעלה על מדים וחתם על נשק, בסביבת חיילי מילואים אחרים, הוא מרגיש מובן ומקובל, מרגיש בבית..נעבור מהמקרה הפרטי של אביתר (שרק בהמשך השבוע נדע מה עלה בגורל הזוגיות הטלוויזיונית שלו עם נטע מנשה, גם היא נושאת בליבה את צלקות המלחמה, אם כי מתמודדת איתן באופן הפוך לגמרי) למקרה הלאומי שלנו, אזרחי ישראל: איך נרמלנו מצב של מלחמה אינסופית, שנמשכת בעצימות משתנה כבר כמעט שלוש שנים?התשובה הקלה (קלה מדי) תהיה שזה מתאים לפוליטיקאים, שהרי "בעת שהתותחים רועמים, המוזות שותקות" (מיוחס לקיקרו), שקל להם לנהל עם מגויס: תמיד אפשר להרים את הדגל ולהגיד שעוד לא בשלה השעה לשאול שאלות קשות שהרי אנו במלחמה "בשבע חזיתות". למי שעדיין זוכרים, זה היה התירוץ המקורי של נתניהו וממשלתו לעיכוב הקמת ועדת חקירה ממלכתית, עוד הרבה לפני שבחרו להשחיר את פני נשיא בית המשפט העליון.לא רק המוזות שותקות, גם האופוזיציה: אף מנהיג (למעט בשולי מחנה השמאל) לא רוצה לדבר על סיום הלחימה בהסכם, פן ייתפס חלילה כתבוסתן.
העובדה שישראל מפסידה בשטח (איראן במשתמע מההסכם הנרקם עם טראמפ, עזה שתעבור לניהול מועצת השלום בהשפעת קטאר וטורקיה ולבנון שבה ישמור חיזבאללה על כוחו) בלי קשר לאיכות פעולותיה הצבאיות, לא מצליחה לגרום שינוי בדעת הקהל – וכפועל יוצא מכך, בעמדת האופוזיציה.מתוך הנחה ש"העם" רוצה ניצחון מוחלט, מבטיחים כמעט כל מי שקוראים תיגר על מנהיגותו של נתניהו, לא להפסיק את המלחמה אלא שהם יודעים טוב ממנו איך לנצח בה.השילוב בין הציניות של הממשלה לרפיסות של האופוזיציה היא מחרידה, אבל עדיין אפשרית להכלה – הן כבר למדנו שהמערכת הפוליטית היא צינית ורופסת. האמת, לעומת זאת, קשה הרבה יותר לעיכול: התמכרנו למלחמה.יהיה מי שיאמר שכך היו הדברים מאז ומתמיד, עוד מימי טרום הקמת המדינה, שהרי נדבך מרכזי באתוס הציוני הוא יכולת ההגנה העצמית, זאת שמבדילה את הישראלי הגאה מהיהודי הגלותי. זה נכון במידה מסוימת, אבל עדיין לא מסביר איך עברנו ממציאות של אזרחות בין מלחמות (שמתרגשות עלינו, למרבה הצער, בכל כמה שנים: 48, 67, 73, 82 – וכך הלאה) התחומות בזמן, למציאות של מלחמה מתמשכת (כבר יותר משנתיים ועשרה חודשים) שנקטעת על ידי "הפוגות בין סבבים".אז את המערכת הפוליטית כבר האשמנו, אבל מה עם התקשורת? גם התקשורת מפרשת את רצון העם כתמיכה במלחמה עד לניצחון. הכוונה אינה לערוצים-מטעם, שייגבו תמיד את הממשלה והעומד בראשה, אלא גם לתקשורת שנתפסת כחופשית. גם שם נדמו מהדורות החדשות ותכניות האקטואליה לערבי מורשות-קרב.
עוברים עכשיו לוואלה מובייל ונהנים מ-3 מנויים ב- 75 שקלים
גם שם מעדיפים להצדיע לחיילים, לקדש את זכר הנופלים, לרקוד עם מתגייסים חדשים בין השפריצים של המים הנשפכים עליהם בבקו"ם ולחבק עסקים של חיילי מילואים או כאלה שפעלו למענם – הצטרפו אל חנוך דאום בדרך לעוד חיבוק.למרות הסיומת הצינית-משהו, אבהיר (למען לא יובן אחרת, חלילה) שלבי – כמו לב של כמעט כל ישראלי, אינו גס בחיבוק החם לצה"ל (שהוא אנחנו, הורינו וילדינו), אלא בעובדה שבדרך נשכחה העובדה שתפקידה של התקשורת הוא אינו להצדיע, אלא לשאול את השאלות הקשות, להטיל ספק, לפקפק – בין אם מדובר בפוליטיקאים בחליפות ובין כאשר מדובר בפוליטיקאים במדים (וכל קצין מדרגת תא"ל הוא כזה).כלומר, חובה עלינו לזכור ולהזכיר את הנופלים ולהוקיר את זכרם, אבל בה בעת לשאול (גם במחיר פגיעה באתוס) מדוע נפלו ועד מתי ימשיכו אנשים צעירים לשלם בדם עבור פנטזיות כוחניות ואלימות של פוליטיקאים חסרי מעצורים.זה אינו ויכוח פוליטי, הגם שהוא הופך מהר מאוד לכזה. כלומר, הכוונה היא לא לבהות בסמל השלום ולהושיט יד נאיבית למי שמבקשים לרצוח את כולנו על שום יהדותנו ורצוננו לשבת במקום הזה, בלי הבדל בין מתנחל לפעיל שלום עכשיו. כלומר – לצורך הדיון נניח שפצצת אטום היא אופציה ממש כמו הסכם מדיני ובלבד שנפסיק עם הכתישה העצמית שלנו, בשעה שאנו משכנעים את עצמנו שאנו כותשים את האויב.המלחמה הנמשכת הורסת כאן כל חלקה טובה: מערכת החינוך היא קורבן מידי שלה, כמוה גם מערכות הבריאות והרווחה. תשתיות חיוניות נזנחות – רק ראו מה קרה לקטל בכבישים! מה קרה למשטרת ישראל שעברה מפעולות שנועדו למנוע פשיעה (או לפחות לצמצם את ממדיה) לשיטור-יתר בפיזור הפגנות, כבר עייפנו מלספר.אז איך אנחנו, אזרחי ישראל, מאפשרים למציאות הזאת לנהל אותנו, גם כשאנו מתפכחים אט אט מהאשליה לפיה אנו מנהלים אותה?
התשובה היא שגם אנחנו קצת התמכרנו לריח הנפל"ם על הבוקר ("אפוקליפסה עכשיו"). כלומר – זה לא שאנו לא סופקים כפיים בצער כן על כל חלל ששמו "הותר לפרסום" או מזילים דמעה נוכח משפחתו הבוכייה בהלוויה.גם אנחנו "נרמלנו" את המציאות המעוותת הזאת שבמסגרתה הצבא "הכי חזק במזרח התיכון" אינו יכול לארגון טרור החמוש ברובו בנשק קל – כבר במשך כמעט שלוש שנים (ואין זה משנה אם זה בגלל אוזלת יד צבאית או חוסר ברגל מסיימת מדינית.נרמלנו מציאות שבה חיילי צה"ל בלבנון הפכו מטרה לרחפנים, ממש כאילו היו אלה ה"טפטופים" החדשים של טילים מעזה, טרום 7 באוקטובר 2023. נרמלנו תיירות מושבתת בצפון, חבל הארץ שפעם כה אהבנו. נרמלנו ריצה לממ"דים בכל פעם שמתרגשת עלינו איזו שאגת ארי נוכח החתול הארסי. נרמלנו את הלא-נורמלי – ורק שלא יסגרו לנו את נתב"ג בין סבב לסבב, כדי שנוכל "להתאוורר" (מתי הפכה חופשה לגיטימית ל"התאווררות" מתנצלת?).התשובות האפשריות רבות, חלקן טכניות גם אם כואבות. הנה דוגמה במספרים: יותר ממחצית מהמועמדים לשירות ביטחון אינם מתגייסים כלל. בין המתגייסים (מראש, פחות ממחצית בני ה-18 בישראל), הרוב ישרת ביחידות לא קרביות. גם אם נחיצותן של אלה אינה מוטלת בספק, פירוש הדבר הוא שהמלחמה אינה נוגעת בהם ובמשפחותיהם אלא בעקיפין.מתוך המיעוט שמשרת ביחידות השדה, רק חלק ימשיכו לקירות מילואים, ממנו ינשרו באחוזים גבוהים מדי שנה… פלא שצה"ל זקוק בדחיפות לעוד לוחמים?כלומר, הנטל הישיר של המערכה נוגע באופן יחסי למיעוט בקרב הישראלים, עובדה שאלף משדרי הצדעה ללוחמים לא יוכלו לטשטש.הוסיפו לכך את מי שמראש אינם מעורבים (מחמת דת או שיוך לאומי, כלומר – חרדים וערבים) – וקיבלתם מדוע כל עוד טיל איראני לא פוגע להם בבית, יש לא מעט ישראלים שחיים בשלום-יחסי עם המשך המלחמה.
ויש כמובן לא רק סיבות טכניות-כמותיות, אלא גם איכותיות-תרבותיות: כל עוד נמשכת המלחמה, מתעכב חשבון הנפש, נדחקות הצידה שאלות על מעורבות חברתית ופוליטית, על מה אנחנו כאזרחים עשינו ועושים כדי לשנות את המצב. איך גם אנחנו בלענו בשקיקה את דיווחי הכזב לפיהם "צה"ל ערוך לכל תרחיש"? איך גם אנחנו מביטים בעיניים כלות במערכת חינוך שפולטת מתוכה עשרות אלפי בוגרים, בורים ועמי ארצות, בכל שנה – ולא אומרים מילה?העובדה שהמערכת הפוליטית מונעת הקמת ועדת חקירה ראויה, מעידה גם עלינו, אזרחי ישראל, שמנרמלים מלחמה במקום להתמודד עם המשבר הקיומי שאליו נקלענו.גם אנחנו, ממש כמו רס"ן במיל' (אם לא קודם בינתיים) אביתר (אביה) כהנא, מעדיפים ללבוש מדים, לחתום על נשק ולצאת למילואים, במקום להתמודד עם השדים שרודפים אותנו. כמדומני בפסיכולוגיה זה נקרא "הדחקה" – מנגנון הישרדותי חיוני כל כך לטווח הקצר והרסני מאין כמוהו לטווח הארוך.
המאמר דן בתופעה של נרמול מצב המלחמה המתמשך בישראל, שהפך לשגרה מאז אירועי 7 באוקטובר 2023. הוא מציג את אביתר כהנא, קצין מילואים, כדוגמה לאדם שקל לו יותר לתפקד במילואים מאשר באזרחות, כיוון שהוא מרגיש שם "מובן ומקובל, מרגיש בבית".
הכתבה טוענת כי המערכת הפוליטית, האופוזיציה והתקשורת תורמות לנרמול זה, כאשר הפוליטיקאים משתמשים במלחמה כתירוץ לדחיית שאלות קשות, האופוזיציה חוששת להיתפס כתבוסתנית, והתקשורת מעדיפה להצדיע לחיילים במקום לשאול שאלות ביקורתיות. המאמר מציין כי "התמכרנו למלחמה", וכי נטל המלחמה נופל על מיעוט יחסי באוכלוסייה, מה שמאפשר לרבים לחיות בשלום יחסי עם המשכה.
הכותב מדגיש כי ההתמכרות למלחמה היא מנגנון הישרדותי לטווח הקצר אך הרסני לטווח הארוך, וכי היא מונעת חשבון נפש חברתי ופוליטי ומעכבת התמודדות עם משברים חיוניים במערכות החינוך, הבריאות והרווחה.
© כל הזכויות על הכתבה המקורית שמורות למקור. דין אונליין מציג כותרת, תקציר וקישור בלבד. דירוג האובייקטיביות מחושב אוטומטית ומהווה הערכה בלבד.
דיון
אין עדיין תגובות — היו הראשונים להגיב.