מלחמת התשה או פשרה

ברקע ההסלמה בעימות בין וושינגטון לטהרן, יום השנה ה-38 ל"שתיית כוס התרעלה" – סיום מלחמת איראן-עיראק – מצית ויכוח ציבורי נוקב על שאלת שוך הקרבות. אף שישנה אי-הסכמה בין הזרם הפרגמטי שקורא לסיום המלחמה והסתפקות בהישגים חלקיים, ובין הזרם הרדיקלי שמסרב להיכנע לדרישות האמריקאיות, ההנהגה האיראנית אינה מפגינה כל נכונות להכרעות קשות וכואבות
יום השנה ה-38 להחלטה 598 של מועצת הביטחון, שסיימה את מלחמת איראן–עיראק, עורר דיון ציבורי באיראן סביב השאלה האם יש להשוות את נסיבות קבלת ההחלטה ב-1988, אז הסכים האייתוללה ח'ומייני להפסקת אש, לעימות הנוכחי עם ארצות-הברית. הדיון משקף את הוויכוח הפנימי בין הזרם הפרגמטי לרדיקלי באיראן.
- הפרגמטיסטים רואים בהחלטה 598 ביטוי למנהיגות אחראית שהעדיפה אינטרסים לאומיים ארוכי טווח, ומכאן הלקח לימינו: יש להפעיל דיפלומטיה ולהסתפק בהישגים חלקיים כדי להימנע ממלחמת התשה. העיתונאי אחמד זידאבאדי טען כי ח'ומייני נטל אחריות והסכים "לשתות את כוס התרעלה" למרות עמדתו הקודמת.
- הרדיקלים דוחים את האנלוגיה, בטענה שב-1988 איראן לא יכלה להתמודד עם ארה"ב, ואילו כיום היא חזקה מספיק בזירה האזורית. לדברי הפעיל ווחיד יאמין-פ'ור, "כיום, לארצות-הברית יש טכנולוגיה צבאית מתקדמת בהרבה מזו שהייתה לה אז, אך היא אינה מסוגלת לפתוח מצר ברוחב 30 קילומטרים ולהעביר בו אפילו אונייה אחת, בשעה שאיראן אוחזת בגרונה במצר בקרב על עתידה ועל עתיד האזור."
למרות חילוקי הדעות, ההנהגה האיראנית אינה מראה נכונות לפשרות כואבות כעת, אלא רואה בעוצמה צבאית ובדיפלומטיה כלים משלימים להבטחת האינטרסים הלאומיים, כפי שמשתקף במאמר בסוכנות ידיעות איראנית המדגיש כי אומץ מתבטא גם ביכולת לדעת מתי להילחם ומתי לנהל משא ומתן.
התקציר וההקשר בעמוד זה נכתבו במערכת דין אונליין על בסיס הכתבה במקור; ציטוטים, אם ישנם, מובאים מהמקור. הכתבה המלאה וכל הזכויות עליה שמורות למקור. דירוג האובייקטיביות מחושב אוטומטית ומהווה הערכה בלבד.
דיון
אין עדיין תגובות — היו הראשונים להגיב.