מעבר למגרש: האם מסי שיקף תפנית בהיררכיות הכוח בעולם?

הכותרת על ליונל מסי, 'חינך' את השופט במונדיאל באמירה 'אל תדבר אליי ככה', עשויה להיראות כהערת אגב פיקנטית מעולם הספורט. אך אם נתבונן בהקשר רחב יותר, היא חושפת חוט עדין אך משמעותי הנמתח בין אירועים שונים, ומצביעה על תהליכים עמוקים של שינוי במאזני הכוח בעולם, ובישראל בפרט. התקרית במגרש הכדורגל אינה רק על כבוד עצמי של כוכב, אלא על לגיטימציה של סמכות, ועל מי רשאי לקבוע את כללי השיח.

המשמעות של אירוע כזה, דווקא עכשיו, מקבלת משנה תוקף כשמסתכלים על שאר הכותרות: מותו של הסנאטור לינדזי גרהאם, 'ידיד גדול' של ישראל, ופטירתו של השייח' חמד בן חליפה אל-ת'אני, שהפך את קטאר ל'מעצמה עולמית'. במבט ראשון, אין קשר בין מסי לגרהאם או לשייח'. אך בחינה מדוקדקת יותר מגלה כי כל אחד מהאירועים, בדרכו שלו, מציף שאלות על מעמד, השפעה, ופריצת גבולות קונבנציונליים. מסי, כפרט, מערער על סמכותו של שופט, גרהאם מסמל עידן של יחסי כוחות מסוימים עם מעצמה, והשייח' מייצג עליית כוח חדשה, לא מערבית, המעצבת מחדש את המפה הגלובלית. ההקשר המשותף הוא שינויים במבני סמכות מסורתיים.

המתח הבסיסי בסיפור של מסי טמון בניגוד שבין כללי המשחק הפורמליים – השופט הוא הסמכות העליונה במגרש – לבין הכוח הבלתי פורמלי של אישיות ענקית, מותג גלובלי, שהשפעתו חורגת הרבה מעבר לקווי המגרש. נקודת מבט אחת תראה בכך ביטוי של יהירות, פריצת גבולות מסוכנת המאיימת על יסודות הספורט ההוגן ועל כבוד התפקיד השיפוטי. על פי תפיסה זו, אין אדם מעל החוקים, ומתן לגיטימציה להתנהגות כזו עלול ליצור אנרכיה. השופט מייצג את הסדר, והפרה זו היא חתירה תחתיו.

מנגד, נקודת מבט חלופית תטען כי זוהי אולי דווקא התנהגות אנושית, כמעט מתבקשת, של מי שנמצא במוקד הלחץ והזרקורים, ומרגיש שהסמכות מנוצלת לרעה או חורגת מגבולותיה. ייתכן שמסי, מתוך תחושת צדק אישית או תסכול, הציף תחושה שרווחת בקרב רבים – כי גם לבעלי סמכות יש גבולות, וכי אין זה מקובל לדבר אל אדם בצורה מסוימת, ללא קשר למעמדו. זוהי קריאת תיגר על היררכיה חד-כיוונית, ודרישה לדיאלוג מכבד יותר, אפילו במצבי סמכות מובהקים.

מה שרוב הסיקור מפספס הוא השלכה מסדר שני, רחבה יותר, הקושרת את התנהגותו של מסי למגמות עולמיות עמוקות יותר. לא רק שמעמדם של כוכבים חורג מכללי המשחק, אלא שהדמויות העכשוויות, בין אם ספורטאים, יזמי טכנולוגיה, או מנהיגים לא-מערביים, צוברות כוח והשפעה שמאפשרים להן לאתגר את הנורמות והמוסדות המסורתיים. מותו של לינדזי גרהאם, סנאטור אמריקאי ותיק, מסמל אולי את סופו של עידן שבו הכוח המערבי, ובפרט האמריקאי, היה כמעט בלתי מעורער. במקביל, עלייתו של השייח' חמד בן חליפה אל-ת'אני והפיכת קטאר למעצמה, מראה כיצד שחקנים חדשים, לעיתים קטנים יותר גאוגרפית אך אדירים בכוחם הכלכלי או המדיני, משנים את כללי המשחק הבינלאומיים. התקרית עם מסי, אם כן, משקפת מיקרוקוסמוס של טלטלה גלובלית רחבה יותר, בה הפרט (או ישות קטנה) קורא תיגר על הסמכות הגדולה והמסורתית.

האם ניתן לראות בתגובתו של מסי, ובהתפתחויות הגלובליות סביב מותם של גרהאם והשייח', סימנים להתפוררות הדרגתית של סמכויות והיררכיות שהיו מקובלות במשך עשרות שנים? האם אנו עדים למעבר לעולם שבו הכוח מוכתב פחות ממוסדות ויותר מפרטים או מדינות בעלות השפעה חריגה, שמוכנות לקבוע את כללי המשחק מחדש? השאלה הפתוחה שנותרת היא, האם עולם כזה, שבו כללי השיח והסמכות נבחנים מחדש על ידי שחקנים חזקים, יוביל לסדר עולמי חדש ויציב, או שמא יוביל לאנרכיה גוברת ולחוסר ודאות?