נולאן לא רק חידש את האודיסיאה, הוא גם המציא מודל עסקי מהפכני

אפי ליפשיץ
07:52

1אחרי הציפייה, הביקורות על הליהוק והטענות על דיוק היסטורי, הגיע המפץ של "האודיסאה", שכמעט בוודאות יגיע לפדיון גלובלי של 1.3 מיליארד דולר לפחות. הצ'ק הסופי שתפקיד חברת ההפקה סינקופי בחשבון הבנק שלה יחצה בקלות את רף 130 מיליון הדולר. במקום עוד סיפור על במאי מוכשר ששיחק אותה בקופות, זו תהיה הוכחה ניצחת למהפכה שקטה בכלכלת הקולנוע.

● עוד פלופ לייב-אקשן מוכיח שדיסני שכחה מה בנה אותה● השינוי שהטריף את האוהדים וזה שהפסיד מיליון דולר בהימור אחד

כריסטופר נולאן ואשתו-שותפתו המפיקה אמה תומאס, המחזיקים בסינקופי, פיצחו מחדש את מנגנון העושר של תעשיית הבידור. בזמן שקודמיהם נדרשו להקים אולפנים או לסכן כסף מהעסקים שלהם כדי להגיע למעמד של טייקונים, נולאן המציא מודל עסקי חדש. בתוך תעשייה כבדה וישנה, הוא פועל כחברת הייטק רזה ואכזרית ביעילותה. גוף פיננסי שממנף מאות מיליוני דולרים של אחרים, מחזיק (באופן יחסי) אפס תקורה, ולא מסכן אף דולר מכיסו.

2 הבמאי העשיר בעולם עד היום, ג'ורג' לוקאס, הפך למולטי-מיליארדר שהונו מוערך בכ-5 מיליארד דולר, אך זה לא קרה משכר הבימוי על "מלחמת הכוכבים". לוקאס מכר את חברת ההפקות שלו לוקאספילם לדיסני ביותר מ-4 מיליארד דולר, רק אחרי שלקח סיכונים עסקיים משמעותיים. אחרי הצלחת הסרט הראשון בסדרת "מלחמת הכוכבים", לוקאס לא רק ויתר על מה שיכול היה להיות שכר הבמאי הגבוה בעולם עד אז, הוא החליט בהימור פרוע להעמיד את נכסיו כערבות, לקחת הלוואות ענק ולממן מכיסו את "האימפריה מכה שנית". הרווח? שמירה על הקניין הרוחני, נתח הארי של ההכנסות מהסרט, הזכויות המרצ'נדייז והקמת ענקית האפקטים ILM.

גם ג'יימס קמרון ופיטר ג'קסון למדו משהו מלוקאס. הם שילמו מכיסם ומזמנם על שנות מחקר ופיתוח של טכנולוגיות צילום, תלת-ממד ואפקטים (ג'קסון הפך את Weta Digital לאימפריה טכנולוגית ומכר אותה). קמרון אף ויתר על שכר הבמאי שלו ב"טיטאניק" כשהתקציבים גלשו. סטיבן ספילברג הקים אולפנים (אמבלין, דרימוורקס) והשקיע בתשתיות הפקה מסורתיות (קניית תסריטים, פיתוח). כל זאת לפי המודל של "התעשייה ההוליוודית הכבדה". הם בנו מפעלים, החזיקו מאות עובדים, רכשו ציוד יקר וסיכנו הון עצמי. הם הפכו לטייקונים משום שהיו נכונים להפוך לתאגידים בעצמם.

3 בשביל להבין למה "נתח ברווחים" בהוליווד לא בהכרח מבטיח משהו למפיק או לבמאי, צריך להכיר את הפיל הלבן של תעשיית הקולנוע – "חשבונאות הוליוודית". במשך עשרות שנים, האולפנים הגדולים שכללו שיטה חשבונאית קסומה שגרמה גם לשלאגרים שהכניסו מאות מיליוני דולרים להראות הפסדים על הנייר. זה נעשה דרך חיובי תקורה פנימיים מנופחים, דמי הפצה פיקטיביים שהאולפן גובה מעצמו ומיני ריביות פנימיות. מסמכים שדלפו גילו שסרטים מצליחים כלכלית כמו "פורסט גאמפ", "הארי פוטר ומסדר עוף החול" ו"שובו של הג'דיי" נרשמו בספרים כהפסדיים, מה שאפשר לאולפנים למחוק כמעט לחלוטין את הנתח ליוצרים, שנשען על שיעור מהרווח הנקי.

הגברדיה הוותיקה נלחמה משפטית בשיטה הזו במשך שנים. בין התביעות המפורסמות: ג'קסון נגד אולפני ניו ליין על "אחוות הטבעת" (סירב לגעת בסרט הבא עד שהאולפן התקפל ושילם הכול); קמרון שנכנס לבוררות חשבונאית עם פוקס על "שקרים אמיתיים" ובסופו של דבר קיבל את חלקו; וספילברג, ששכר צבא בודקים שחפר בספרי החשבונות של האולפנים, שמצידם העדיפו להגיע איתו לפשרות שקטות. אפילו סטנלי קובריק, שנודע כחולה שליטה, גילה שאולפני וורנר חייבו את תקציב "הניצוץ" בעלויות של נייר מכתבים, שיחות טלפון ומעטפות של המשרדים הראשיים. הוא נלחם עד שקיבל החזר על כל דולר.

4 נולאן הבין שהדרך היחידה למחוץ את השיטה הייתה ועודנה מנגנון First Dollar Gross – גזירת אחוזים ישירות כבר מהדולר הראשון שנכנס לאולפן, לפני ניכוי הוצאות הפקה, ריביות או שיווק. בעבר, רק ענקים בודדים, בעמדת כוח מוחלטת, הצליחו לקבל נתח דמיוני של 20% מההכנסה הגולמית. ספילברג עשה זאת ב"פארק היורה" (22%) וב"מלחמת העולמות" (40% עם טום קרוז), ג'קסון נלחם על כך ב"קינג קונג". אבל אלה היו אירועי שיא נדירים.

נולאן לקח את החריג והפך אותו למודל העסקי של סינקופי. אחרי ההצלחה הפנומנלית של "האביר האפל" (2008) ועם "התחלה" (2010) דרש נולאן לראשונה נתח גולמי מובטח על תסריט מקורי. ב-15 שנה שחלפו מאז, דרך סרטים כמו "בין כוכבים", "דנקרק", "טנט" והשיא ב"אופנהיימר", המנגנון הזה הזרים לקופת החברה של הזוג נולאן-תומאס סכום המוערך ב-550 מיליון דולר, ללא סיכון של דולר אחד מכיסם.

החברה פועלת כמו סטארט-אפ הייטק רזה: 100% ממימון ההפקה והשיווק (מעל 350 מיליון באודיסאה) מגיע מהאולפן, אפס תקורה קבועה כי לסינקופי אין אולפנים לתחזק, אין מחלקות אפקטים יקרות ביומיום ואין צבא עובדים על שכר קבוע.

5 ההבדל בין נולאן לבין קודמיו דומה להבדל בין תעשיין מהמאה ה-20 ליזם הייטק מהמאה ה-21. כדי להפוך למיליארדרים, לוקאס וספילברג היו צריכים לבנות אימפריות נדל"ן ותשתיות, להחזיק צבא עובדים או למכור חברה. נולאן, לעומתם, לא בונה חברה כדי למכור אותה. הוא גוזר סכומי עתק ישירות מהקופות מכל פרויקט, לצד תזרים תמלוגים מעסקאות שידור ומכירות קטלוגיות לעשורים קדימה, הכל באפס חובות ובאפס סיכון אישי.

בקצב הצבירה הנקי הזה, וכל עוד הפופולריות של נולאן תימשך, הוא ואשתו בדרך המלך למועדון המיליארדרים. הזוג פענח את הכלכלה החדשה בעולם של תעשייה כבדה: העושר הגדול ביותר שייך למי שממנף את ההון של אחרים בלי להסתכן בעצמו.

לחיצה על הנושא תוסיף אותו לרשימת "הנושאים שמעניינים אותי", שםניתן לקרוא ולנהל את ההתראות כשמתפרסמת כתבה בנושא.

לצפייה בכתבות וניהול הנושאים, יש ללחוץ על כפתור בסרגל העליון