נקמה בכותרות, הסכם בחדרים: איראן מתקרבת לפתיחת הורמוז

בחר פורום
———
סקופים
הזעקה
פוליטיקה
ביקורת תקשורת
מסמכים
הקפה
משפטים
בית המדרש
עיתונות זרה
מודיעין

הצטרפו אל ערוץ ה-JCFA בוואסטאפהצטרפו אל ערוץ הטלגרם שלנו לעדכוניםהכותרות הקיצוניות מכחישות כל ערוץ ישיר עם וושינגטון, אך אינן יכולות עוד להסתיר את התקדמות המגעים הימיים. השיחות בין איראן לעומאן הגיעו לסבב שמיני ומתקיימות במישור הטכני והפוליטי. על הפרק נמצאים מסדרון ימי, פינוי מוקשים, מנגנוני פיקוח ותשלום אפשרי עבור שירותי ביטחון וסביבה.

הטיוטה טרם נחתמה. היא עדיין ממתינה לאישורו של המנהיג מוג'תבא ח'אמנאי ושל המועצה העליונה לביטחון לאומי. גם ארצות הברית מתנגדת להענקת סמכות איראנית קבועה על נתיבי השיט ולגביית תשלום שייראה כמס מעבר.

במקביל, הקרב סביב עתידו של הנשיא מסעוד פזשכיאן מתרחב. המחנה הקיצוני מאשים את דורשי ההתפטרות בניצול פוליטי של המשבר, אך גם תוקף את מי שרואים במשא ומתן דרך יציאה מן המלחמה. העיתונות הרפורמיסטית משיבה כי ההרתעה במצר הורמוז היא אמצעי להשגת הסכם, לא תחליף להסכם.

הארבעין הופך מטקס דתי למפגן נקמההארבעין מציין 40 יום למותו של האימאם חוסיין בקרב כרבלא במאה השביעית. מיליוני שיעים מגיעים מדי שנה לכרבלא שבעיראק כדי להשתתף באחת העליות לרגל הגדולות בעולם.

השנה, העיתונות האיראנית אינה מסתפקת במשמעות הדתית של האירוע. היא מחברת את זכר חוסיין לדרישה לנקום את מותו של עלי ח'אמנאי, שנהרג ב-28 בפברואר 2026, ולחזק את מעמדו של בנו ויורשו, המנהיג מוג'תבא ח'אמנאי.

"כיהאן" הכריז כי צעדת המיליונים "קיבלה את צבע נקמת הדם". "המשהרי" הוביל בכותרת "ארבעין של נקמת דם". "וטן אמרוז" כתב על "נוקמי הדם של חוסיין", ו"פרהיח'תגאן" תיאר את האירוע כ"תחיית האסלאם הפוליטי".

העיתון המזוהה עם משמרות המהפכה, "ג'וואן", השתמש בנוסח הישיר ביותר: "התפרצות נוקמי הדם מטהרן ועד כרבלא". מעל תצלומי ההמונים הופיעה הסיסמה "יא לת'אראת אל ח'אמנאי", שפירושה בקירוב "הו נוקמי ח'אמנאי".

הסיסמה מבוססת על קריאת נקמה שיעית היסטורית הקשורה למותו של האימאם חוסיין. החלפת שמו של חוסיין בשם ח'אמנאי נועדה להעניק למותו של המנהיג משמעות דתית ולחבר את נאמנות הציבור למשטר לחובת נקמה מקודשת.

ההמונים והעלייה לרגל אמיתיים, אך בחירת המילים בעיתונים אינה מקרית. כאשר ביטויים כמעט זהים מופיעים בכלי תקשורת המזוהים עם מוקדי כוח שונים, הדבר מצביע על מאמץ מתואם להפוך את הארבעין ממועד של אבל דתי לכלי של גיוס פוליטי.

הנקמה משמשת גם לחיזוק המנהיג החדשהסיסמה אינה עוסקת רק בעלי ח'אמנאי המת, אלא גם במעמדו של מוג'תבא ח'אמנאי החי. "המשהרי" כתב כי הנהגתו של מוג'תבא היא "הבסיס לניצחונות גדולים יותר".

לפי הדוח, המנהיג החדש לא נראה בפומבי מאז שנפצע בתקיפה שבה נהרג אביו. המסרים המיוחסים לו מועברים באמצעות לשכתו, הודעות כתובות וציטוטים של בעלי תפקידים.

במצב כזה, פולחן הנקמה ממלא תפקיד שלטוני. הוא מציג את ירושת ההנהגה כתהליך טבעי וקדוש: האב הופך לשהיד, הבן הופך לממשיך דרכו והציבור נקרא להישבע אמונים באמצעות הדרישה לנקום.

"פרהיח'תגאן" הרחיב את הטענה והציג את הארבעין כהתעוררות של "אסלאם פוליטי" החוצה גבולות בין איראן לעיראק. מבחינת העיתון, האירוע מוכיח כי האידיאולוגיה של המשטר עדיין מסוגלת לגייס המונים גם לאחר חודשים של מלחמה, משבר כלכלי ופגיעה בתשתיות.

אולם הגיוס הדתי מסתיר שאלה פוליטית רגישה: אם ההנהגה בטוחה בכוחה, מדוע היא זקוקה להפוך עלייה לרגל דתית למשאל עם בעד נקמה ובעד יורשו של המנהיג שנהרג?

המכתב שהוכחש לא נשלח מטראמפכמה מהכותרות בדוח נוסחו באופן שעלול ליצור רושם כי לשכת המנהיג הכחישה תגובה למכתב מנשיא ארצות הברית. בדיקה של ההודעה הרשמית מעלה תמונה אחרת.

המכתב שבמרכז הפרשה יוחס לנשיא איראן, מסעוד פזשכיאן, ולא לטראמפ. איש הדת השמרני מוחמד באקר ח'ראזי טען כי פזשכיאן הגיש בעבר מכתבי התפטרות וכי המנהיג הזהיר שאם יעשה זאת פעם נוספת, התפטרותו תתקבל.

לשכת מוג'תבא ח'אמנאי הכחישה את הטענה והבהירה כי הציטוטים שיוחסו למנהיג אינם נכונים. היא קראה לשמור על "האחדות הקדושה" ולכבד את בעלי התפקידים, ובמיוחד את הממשלה.

ההכחשה חשובה משום שהיא מעניקה לפזשכיאן גיבוי מסוים דווקא בזמן שבו נשמעות שמועות על התפטרותו. היא אינה מוכיחה שהיחסים בין הנשיא למנהיג תקינים, אך היא מראה שלשכת המנהיג אינה מעוניינת כרגע במשבר חוקתי או בהחלפת הממשלה.

בנפרד מהפרשה הזאת פרסם "ג'וואן" את הכותרת "אין לנו מכתב למשא ומתן עם וושינגטון". זוהי הצהרה הנוגעת לערוץ האמריקני, אך אין לבלבל בינה לבין הכחשת לשכת המנהיג בעניין מכתבו של פזשכיאן.

ההבחנה הזאת חיונית. העיתונות הקיצונית חיברה כמה הכחשות שונות לסיפור אחד שלפיו איראן אינה מנהלת מגעים, אינה מגיבה למכתבים ואינה זקוקה להסכם. בפועל, לפחות הערוץ העומאני פעיל ומתקדם.

אין שיחות עם ארצות הברית, אבל יש משא ומתןדובר משרד החוץ האיראני, אסמאעיל בקאאי, הצהיר כי איראן אינה מנהלת כעת שיחות ישירות עם ארצות הברית. אותה הצהרה הופיעה גם בעיתון הממשלתי באנגלית "איראן דיילי".

לצד ההכחשה הופיעה הסתייגות חשובה: קטר ממשיכה לפעול להשגת פתרון דיפלומטי בין טהראן לוושינגטון. בכך משאירה הממשלה דלת פתוחה למגעים עקיפים, גם כאשר היא מכחישה ערוץ ישיר.

אין בהכרח סתירה בין הדברים. איראן יכולה לטעון שאינה משוחחת עם האמריקנים ובמקביל להעביר הצעות באמצעות עומאן, קטר, פקיסטן או מצרים. זו שיטה מוכרת בדיפלומטיה האיראנית, המאפשרת למשטר לשמור על הכחשה פומבית בזמן שמתנהל משא ומתן מעשי.

השאלה האמיתית אינה אם נציג איראני ואמריקני יושבים באותו חדר. השאלה היא אם ההצעות המועברות דרך המתווכים מקובלות על שני הצדדים ואם הן מסוגלות להפוך להסכם מחייב.

הכחשת הערוץ האמריקני נועדה בעיקר לצריכה פנימית. היא מאפשרת למחנה הקיצוני להמשיך לטעון שאיראן לא נכנעה ואינה מנהלת משא ומתן תחת איום, גם כאשר אנשי משרד החוץ כבר דנים בפרטי הסדר שנועד לענות על הדרישה האמריקנית לפתוח את הורמוז.

הסבב השמיני עם עומאן והטיוטה שממתינה לאישורההתפתחות החשובה ביותר אינה מופיעה בכותרות הנקמה, אלא בידיעות הקטנות יותר. "המשהרי" אישר כי איראן ועומאן קיימו שמונה סבבים של שיחות על ניהול מצר הורמוז. המגעים מתקיימים בשני מישורים: מדיני וטכני.

העיתון הרפורמיסטי "אעתמאד" דיווח כי שר החוץ עבאס עראקצ'י העניק אישור ראשוני להסכם ימי במפרץ. לפי הדיווח, הטיוטה עוסקת בפינוי מוקשים, בהקמת מסדרון ימי ובחלוקת האחריות בין איראן לעומאן.

הטיוטה עדיין דורשת את אישורו של המנהיג ואת אישור המועצה העליונה לביטחון לאומי. המועצה היא הגוף המרכזי המתאם באיראן את מדיניות הביטחון, הגרעין והיחסים עם המעצמות. החלטותיה מקבלות תוקף לאחר אישור המנהיג.

דיווחים נוספים מצביעים על הסדר זמני של כ-60 יום. בתקופה זו אמור להיפתח נתיב מוסכם שיאפשר חזרה הדרגתית של אוניות למצר, תוך בחינת מנגנוני הביטחון והפיקוח.

הפרטים עדיין אינם מוסכמים באופן פומבי. לפי אחת ההצעות, כלי שיט הנכנסים למפרץ יעברו בנתיב שבשליטה איראנית, ואילו האוניות היוצאות יעברו בקרבת עומאן. לפי דיווחים אחרים, מדובר במסדרון מרכזי משותף המחבר מים איראניים ועומאניים.

גם שאלת התשלום נותרה פתוחה. איראן מעוניינת לגבות תשלום שיוגדר כדמי שירות עבור ביטחון, פיקוח סביבתי ותחזוקת הנתיב. ארצות הברית מתנגדת לכל מנגנון שייראה כמס מעבר המכיר בזכותה של איראן לשלוט בשיט בינלאומי.

לכן אין עדיין הסכם מוגמר. יש טיוטה, התקדמות ומנגנון אפשרי, אך גם מחלוקות עמוקות על ריבונות, גביית כספים ובחירת האוניות שיורשו לעבור.

מדוע אישורו של מוג'תבא ח'אמנאי הוא המבחן האמיתיעראקצ'י יכול לנהל את השיחות ולהעניק אישור מקצועי ראשוני, אך ההחלטה הסופית אינה שלו. הסדר בהורמוז נוגע ישירות לסמכויות משמרות המהפכה, להכנסות אפשריות ולמנוף ההרתעה המרכזי של איראן.

אם מוג'תבא ח'אמנאי יאשר את הטיוטה, המשטר יידרש להסביר לציבור מדוע פתיחת המצר אינה נסיגה. סביר שהעיתונות הקיצונית תציג את ההסכם כהכרה בינלאומית בשליטה האיראנית וכהישג שהושג בזכות ההתנגדות.

אם המנהיג ידחה את ההסדר, הלחץ האמריקני עלול להתחדש. טראמפ כבר תיאר את המגעים כהזדמנות האחרונה של איראן למנוע הסלמה נוספת.

העיכוב באישור מלמד שהמחלוקת אינה טכנית בלבד. השאלה היא אם איראן מעוניינת להשתמש בהורמוז כדי להשיג הסכם, או להפוך את השליטה החלקית במצר למצב קבוע.

זו גם הסיבה שהמחנה הקיצוני משקיע מאמץ בהכחשת כל ערוץ מול וושינגטון. הוא מכין את הקרקע להתנגדות להסכם אם התנאים לא יבטיחו לאיראן שליטה, הכנסות והכרה במעמדה החדש במצר.

הגרעין נשאר מחוץ לטיוטה הימיתהטיוטה הנדונה עם עומאן עוסקת בשיט, בביטחון ימי ובמסדרון הורמוז. לא פורסם שהיא כוללת הסכמות חדשות בנושא הגרעין.

ארצות הברית מבקשת להשתמש בפתיחת המצר כשלב הראשון בתהליך רחב יותר. לפי הצהרות טראמפ, השלב הבא אמור לעסוק בפירוק האיום הגרעיני האיראני.

איראן מנסה להפריד בין התיקים. מבחינתה, הסדר זמני להורמוז אינו הסכמה לדון בהפסקת ההעשרה, בפירוק צנטריפוגות או במסירת מלאי האורניום.

לא פורסם מתווה מוסכם הנוגע לרמת ההעשרה, למספר הצנטריפוגות, למתקנים שנותרו פעילים או לחזרת פקחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית.

לכן גם אם הטיוטה הימית תאושר, אין לראות בכך הסכם גרעיני או פתרון כולל למלחמה. לכל היותר, מדובר בהסדר מוגבל שנועד להפחית את הלחץ על השיט ועל שוק האנרגיה וליצור זמן למשא ומתן נוסף.

"מאה מיליון חביות נשרפות בכל שבוע"העיתונות הקיצונית מציגה את סגירת הורמוז כנשק כלכלי שהכריע את טראמפ. "ג'אם ג'ם" הוביל בכותרת "מחיר הנפט אילץ את טראמפ להתחנן" ופרסם קריקטורה שכינתה את הורמוז "קשר הקבר של הבית הלבן".

"וטן אמרוז" כתב כי מדובר ב"מלחמה כלכלית". "כיהאן" טען כי בכל שבוע נגרעות מן השוק העולמי כ-100 מיליון חביות נפט בשל סגירת המצר.

המספר לא נוצר במערכת התעמולה האיראנית. מקורו באמין נאסר, נשיא ומנכ"ל חברת הנפט הסעודית אראמקו. הוא הזהיר כי השיבוש בהורמוז מוציא מן השוק כ-100 מיליון חביות בשבוע ויוצר את אחד מזעזועי האספקה הגדולים שנרשמו.

"כיהאן" לקח אזהרה סעודית מפני נזק עולמי והפך אותה להוכחה ליעילות הנשק האיראני. מבחינת העיתון, החביות החסרות אינן אסון כלכלי אלא מנוף שמאלץ את ארצות הברית להתפשר.

הטענה מתעלמת מהמחיר שמשלמת איראן עצמה. גם יצוא הנפט האיראני נפגע, הכנסות המדינה מצטמצמות, הסחר מתייקר והמחסור במטבע זר מחמיר. המצור הכלכלי פוגע במדינות המפרץ, אך גם במשק האיראני.

העיתונות הקיצונית מבקשת לדבר רק על הכאב שנגרם ליריב. העיתונות הרפורמיסטית שואלת כמה זמן איראן יכולה להחזיק בנשק כלכלי שפוגע גם בה.

שני מצרים, לחץ אחדהאסטרטגיה האיראנית אינה מוגבלת עוד למצר הורמוז. "וטן אמרוז" הציג "סדר חדש" המבוסס על הפעלת לחץ בו זמנית בהורמוז ובבאב אל מנדב.

באב אל מנדב הוא המצר המחבר את הים האדום עם מפרץ עדן והאוקיינוס ההודי. הוא שוכן בין תימן לבין ג'יבוטי ואריתריאה ומשמש שער הכניסה הדרומי לתעלת סואץ.

החות'ים בתימן, הנתמכים בידי איראן, הכריזו על חסימת אוניות הקשורות לסעודיה. בעקבות האיומים והתקיפות החלו חברות ספנות לשנות מסלול ולהקיף את אפריקה דרך כף התקווה הטובה.

לפי נתוני תנועת אוניות שפורסמו בתקופה האחרונה, מספר המעברים הכולל בבאב אל מנדב ירד בכ-22 אחוזים מאז הכרזת החסימה. תנועת המכליות ירדה בכ-39 אחוזים, ואילו המעברים של אוניות הקשורות לסעודיה ירדו בכ-46 אחוזים.

המספרים אינם מוכיחים סגירה מלאה. אוניות מסוימות ממשיכות לעבור, ולעיתים התנועה היומית אף עולה. הם כן מצביעים על ירידה משמעותית ועל חשש של חברות ספנות להתחייב לנתיב.

השילוב בין הורמוז לבאב אל מנדב יוצר לחץ כפול. המעבר הראשון משפיע על יצוא הנפט והגז מן המפרץ. השני משפיע על הדרך הקצרה לאירופה דרך תעלת סואץ. כאשר שני הנתיבים נפגעים, האוניות נאלצות להפליג מרחק רב יותר, עלויות הביטוח עולות וזמני האספקה מתארכים.

המאבק על התפטרות פזשכיאן הופך למאבק על ההסכםפזשכיאן כבר הודיע כי אינו מתכוון להתפטר. "שרק" הציג בעמודו הראשי את דבריו: "לא אתפטר, אעמוד על שלי". דוברת הממשלה פאטמה מוהאג'ראני דחתה גם את הטענות על התפטרות המונית של שרים.

לכאורה, גם המחנה הקיצוני מגן על הנשיא. "קודס" תקף את "סוחרי ההתפטרות", "וטן אמרוז" קרא לשמור על כבוד בעלי התפקידים, ו"כיהאן" תקף את מי שמפיצים לדבריו תבוסתנות.

אלא שההגנה על הממשלה מגיעה עם תנאי ברור: אסור לפזשכיאן להשתמש ביציבות הפוליטית כדי לקדם פשרה שתוצג כוויתור.

"ג'אם ג'ם" כתב כי "כניעה בשם השלום היא בגידה". המסר מכוון לא רק לאופוזיציה או למבקרים חיצוניים, אלא גם לאנשי משרד החוץ ולתומכי המשא ומתן בתוך המערכת.

מנגד, "שרק" הוביל בכותרת "משא ומתן, הקלף המנצח של הנפט האיראני". לפי העיתון, השליטה בהורמוז אינה הישג העומד בפני עצמו. ערכה נמדד ביכולת להמיר אותה בהסרת לחץ, בחזרת הנפט האיראני לשווקים ובהפחתת הסיכון למלחמה.

כך הופכת שאלת ההתפטרות לשאלה מדינית. המחנה הקיצוני מבקש ממשלה יציבה שתמשיך את העימות. המחנה הרפורמיסטי מבקש ממשלה יציבה שתוכל לחתום על הסדר.

הממשלה מציגה את הארבעין כמבצע לוגיסטיהעיתון הממשלתי "איראן" בחר בקו שונה מן הכותרות הלוחמניות. הוא התמקד בשירותים שסיפקה המדינה לעולי הרגל.

לפי העיתון, יותר מ-1.7 מיליון שירותים ניתנו בכ-4,000 תחנות רפואיות במעברי הגבול. כ-150 אוטובוסים הופעלו כדי להחזיר עולי רגל ממעבר מהראן לטהרן.

מהראן היא עיר גבול במערב איראן ואחד המעברים המרכזיים של עולי הרגל הנוסעים לכרבלא. בתקופת הארבעין עוברות דרכה אוכלוסיות גדולות, והיא הופכת למוקד תחבורה, רפואה וביטחון.

המספרים הם נתונים ממשלתיים ולא זכו לאימות עצמאי מלא, אך הם מצביעים על יכולתו של המשטר להפעיל משאבים משמעותיים כאשר האירוע משרת את יעדיו הדתיים והפוליטיים.

באותו זמן, "אעתמאד" דיווח על סגירת משרדי ממשלה בחמישה יישובים בסיסתאן בשל סופות אבק בדרגת התרעה כתומה. סיסתאן, בדרום מזרח איראן, הוא אחד האזורים העניים והמוזנחים במדינה וסובל מבצורת, אבק, אבטלה ותשתיות חלשות.

הפער בין אלפי תחנות שירות לעולי הרגל לבין סגירת מוסדות בפריפריה ממחיש שוב את סדר העדיפויות של השלטון: משאבים זמינים לצורכי גיוס המונים, אך מוגבלים כאשר מדובר במשברים סביבתיים מתמשכים.

התקשורת הממשלתית מכירה גם בגרסה האמריקניתהעיתון הממשלתי בפרסית פרסם טענה שלפיה ארצות הברית ניצלה כ-80 אחוזים ממלאי מיירטי טילי ה-THAAD שלה במהלך המלחמה, אך הוסיף גם את הכחשתו של שר ההגנה האמריקני פיט הגסת'.

THAAD היא מערכת אמריקנית ליירוט טילים בליסטיים בשלב הסופי של מעופם. מיירטיה יקרים, מורכבים לייצור ומיועדים להגנה על כוחות אמריקניים ובעלות ברית.

קיימים דיווחים והערכות שלפיהם מלאי המיירטים האמריקני אכן נשחק באופן משמעותי. עם זאת, הנתון של 80 אחוזים שנוי במחלוקת ולא ניתן להציגו כעובדה מאומתת.

עצם פרסום ההכחשה האמריקנית בעיתון ממשלתי איראני הוא חריג. העיתונות הקיצונית בדרך כלל מפרסמת רק את הנתון המשרת את טענת השחיקה האמריקנית. העיתון הממשלתי בחר להציג גם את תשובת היריב.

הבחירה מחזקת את הרושם שהממשלה מבקשת להשאיר לעצמה גמישות. היא אינה מוותרת על טענת ההרתעה, אך נזהרת יותר מהצגת הערכות מודיעיניות שנויות במחלוקת כעובדות.

הרעש גבוה, אבל הירי נשאר מוגבללמרות שפת הנקמה החריפה, לא זוהתה בחלון הדיווח תקיפה איראנית חדשה ומשמעותית בתוך ישראל או נגד כוחות אמריקניים. גם לא נמצא אישור לפעולה חדשה של חזבאללה או החות'ים כתוצאה ישירה מאירועי הארבעין.

"סבח נו" פרסם טענות על מעצר ישראלי החשוד בריגול עבור איראן, על דחיית ישיבת הקבינט המדיני ביטחוני ועל מצוקה ישראלית. חלק מן הטענות לא קיבלו אימות מספק והן משמשות בעיקר לחיזוק המורל האיראני.

מזכ"ל חזבאללה נעים קאסם הצהיר כי ארגונו "לא יעזוב את השטח" וכי משא ומתן בתנאים שמכתיבה ישראל יביא ללבנון רק השפלה והפסד. מדובר בהצהרה פוליטית, לא בהודעה על מבצע צבאי חדש.

גם הטענות על "צונאמי של בריחה מישראל", עשן כבד בנמל ג'בל עלי בדובאי והתמוטטות היכולות האמריקניות לא הוכחו ברמה המצדיקה הצגתן כעובדות.

הפער בין הרטוריקה לפעילות בשטח חשוב. ייתכן שהמשטר מעוניין לשמור על רמת איום גבוהה מבלי לבצע פעולה שתסכן את המגעים עם עומאן. הארבעין משמש להפגנת נחישות, בעוד בפועל נשמר מרחב למשא ומתן.

איראן מחפשת גם משענת כלכלית במזרחלצד העימות עם ארצות הברית והמשבר במפרץ, "איראן דיילי" דיווח כי איראן ופקיסטן מקדמות יעד של סחר בהיקף 10 מיליארד דולר. הצדדים קיימו באסלאמאבאד את המפגש העשירי של ועדת הסחר המשותפת ופעלו לקידום הסדר סחר חופשי.

הקשר עם פקיסטן אינו יכול להחליף את השווקים המערביים או את ההכנסות ממכירת נפט דרך הורמוז. הוא כן מעניק לטהראן נתיב כלכלי נוסף ומאפשר לה להציג את עצמה כמדינה שאינה תלויה בהסכם עם וושינגטון.

גם כאן אפשר לראות את שני הקווים של הממשלה. כלפי פנים היא מכחישה תלות במשא ומתן עם ארצות הברית. כלפי חוץ היא מחפשת במקביל הסדר במצר, תיווך קטרי, שיתוף פעולה עם עומאן והרחבת הסחר עם פקיסטן.

איראן אינה בוחרת בין מזרח למערב. היא מנסה להשתמש בקשרים עם המזרח כדי לשפר את תנאיה במשא ומתן מול המערב.

השורה התחתונההעיתונות האיראנית של 5 באוגוסט מנסה להחזיק בשתי טענות שאינן משתלבות בקלות. הראשונה היא שאיראן אינה מנהלת משא ומתן עם ארצות הברית ושכל דיבור על פשרה הוא כניעה. השנייה היא שהלחץ במצר הורמוז הצליח להביא את הצדדים לסף הסדר.

הסתירה נפתרת באמצעות המתווכים. טהראן מכחישה ערוץ ישיר עם וושינגטון, אך מקדמת דרך עומאן הסכם שנועד לענות לפחות לחלק מן הדרישות האמריקניות.

גם סיסמת "נוקמי ח'אמנאי" ממלאת תפקיד כפול. היא מגייסת את הציבור לנקמה ומחזקת את מעמדו של המנהיג החדש, אך אינה מלווה בשלב זה בגל תקיפות חדש. הרטוריקה מאפשרת למשטר להיראות בלתי מתפשר בזמן שהוא בוחן פשרה ימית מוגבלת.

המבחן האמיתי לא יהיה מספר הדגלים האדומים או הכותרות על טראמפ המתחנן. הוא יהיה החלטתו של מוג'תבא ח'אמנאי: האם לאשר את הטיוטה, לפתוח מסדרון זמני ולהשתמש בהורמוז כמנוף להסכם, או לדחות אותה ולהסתכן בחידוש המלחמה.

בינתיים, הנקמה נמצאת בכותרות וההסכם נמצא בחדרים. השאלה היא מי מהם יגיע ראשון אל המצר.

נקמה בכותרות, הסכם בחדרים: איראן מתקרבת לפתיחת הורמוז