"עוד לא מילאתי טופס 101, וכבר הוזעקתי": חייה של מנהלת מרכז טיפולי בקורבנות אלימות בחברה הערבית
במרכז החוסן הקהילתי בוואדי עארה מנסים לעצור את הדימום הבלתי נפסק בחברה הערבית. דימה ח'ליפה, מנהלת המרכז, חשה על בשרה את תחושת הדחיפות כבר ביומה הראשון בתפקיד: "נכנסתי ב-1 בספטמבר 2025 כשהמרכז עדיין לא נחנך. בתשע בבוקר הטלפון צלצל – שיחה מהעירייה שקוראת לי להתערב במקרה אלימות. לא הספקתי אפילו למלא טופס 101 (כרטיס עובד; י.ש.)".
התחושה הזאת, לדבריה, רווחת בקרב החברה ערבית כולה. "אין לנו זמן אפילו להתאבל על כל מה שקורה. הכול רץ מהר מדי", היא מסבירה. "אין לי את הפריבילגיה כערבייה להתאבל על מה שקורה לי. הפכנו קצת לרובוטים, אני מודה, אנחנו סופרים נרצחים וממשיכים. זה כואב. אתה מגיע לרמה הזאת שאתה פחות כועס. התרגלנו, וזה מאוד קשה. זה לוקח ממך את האנושיות".
מרכז החוסן בשכונת עין איבראהים באום אל-פחם הוקם באמצעות שיתוף פעולה בין עיריית אום אל-פחם, לאגף לעבודה קהילתית במשרד הרווחה והמשרד לשוויון חברתי. זה מרכז אזורי שמשרת את היישובים הערביים בוואדי עארה וצפונה עד ג'סר א-זרקא. "היינו חלק מהתוכנית ממשלתית-חברתית 'עוצרים את הדימום', אך כיום אנחנו פועלים במסגרת תוכנית 'מענא' ("איתנו")", אומרת ח'ליפה ל'דבר'. "לקחנו מודל שפועל ברהט ובבית החולים סורוקה".
על פי המודל, בית החולים מודיע למחלקת רווחה כשנפגע ירי או דקירה מגיע לחדר המיון. מחלקת הרווחה יוצרת קשר עם המרכז שמציע מעטפת טיפול לנפגע ולמשפחתו. ח'ליפה מדגישה כי הגישור והסיוע הכלכלי הם באחריות מחלקת הרווחה של העירייה ואילו המרכז אמון על הליווי הנפשי והרגשי.
עמותת הקואליציה הישראלית לטראומה – איגוד וארגון העוסקים בטראומה בישראל, מפעילה את המרכז שייחודו, לדברי ח'ליפה, נעוץ בהתמחות בטיפול בטראומה על רקע פשיעה. עם זאת, היא מוסיפה, לאחר נפילת טיל איראני בזרזיר במהלך מבצע 'שאגת הארי', "קראו לנו לעזור לטפל בתושבים".
שעות ספורות לפני הריאיון עם ח'ליפה, גבר בן 50 נפצע קשה מירי באום אל-פחם. צוות המרכז יצא לשטח. בצוהריים חזר השקט. היא מסבירה כי מרבית המטופלים מגיעים בסוף השבוע ומדגישה כי הסיבה לכך אינה בושה מפני סטיגמה: "אנשים לא מגיעים לטיפול בגלל חוסר נגישות. יש מחסור במטפלים דוברי ערבית, במיוחד מטפלים שמומחים בטראומה, ויש מחסור במענים מונגשים. אני אחראית על ג'סר א-זרקא, אבל זו נסיעה של 50 דקות. זה מצריך רכב וזמן. האנשים שבדרך כלל צריכים את הטיפול הזה הם האנשים עם המצוקות העמוקות יותר. צריך כוחות נפשיים כדי להגיע לטיפול".
המרכז פועל בשלושה מעגלי עבודה: המרחב הטיפולי האישי, הכשרת מטפלים ובניית חוסן קהילתי. עד כה הוקמו צוותי חירום שכונתיים ביישובים זמר, ג'ת במשולש ובמעלה עירון. "הכשרנו אותם לתת עזרה נפשית ראשונה", אומרת ח'ליפה. "הם החולייה המקשרת גם בין היישובים לרשות עצמה".
במהלך השנה הוקמו גם קבוצות נאמני חוסן בקרב נשים, בני הגיל השלישי וצעירים: "הקמנו בערערה את קבוצת 'שבאב עלא מייק' ('צעירים במיקרופון'; י.ש.). לימדנו אותם איך לעמוד מול מצלמה, איך לכתוב תוכן, איך לצלם, איך לערוך. בסוף הם עשו סרטון ופודקאסט על מה הנוער חושב על העתיד באופן כללי, ועל העתיד שלו בצל הפשיעה בחברה.
"עם הנשים עשינו סדנת תטריז (אמנות הרקמה המסורתית הפלסטינית; י.ש.). זה כלי להרגעת עצמית. זה מגייס את האנשים, ויש רצון. אני מאמינה שרוב החברה הערבית הם אנשים טובים שרוצים לחיות בשלום".
ח'ליפה אינה מתעלמת מהעובדה שחוסר ביטחון, חוסר אמון וחוסר תקווה מתפשטים בחברה הערבית: "אני מאוד מאמינה במשפט של ג'ובראן חליל ג'ובראן, 'עדיף להדליק נר מאשר לקלל את החשכה'. אנשים מאוד מיואשים ומפוחדים. אני גם גרה באום אל-פחם. אנחנו שומעים את הירי. הרבה אנשים מבינים שאין מישהו שיבוא ושזה לא מעניין את המדינה, היוזמה והפעולה צריכות לבוא מהם. אך עם כל הקשיים יש גם פעולה, עדיין יש כוחות, יש אנשים מאמינים ויש אנשים שרוצים לעשות.
"התחושה היא ש'אין לי מישהו להישען עליו'. זאת גם תחושת ניכור, תחושה שאנחנו מאוד לבד. הם נטשו אותנו. גם מנהיגים מהחברה הערבית לא מצליחים לעשות משהו. אין לי את האמצעים כדי לפתור את הבעיה הזאת. צריך לקרות משהו מלמעלה – אבל צריך שכל אחד יסתכל פנימה, מה הוא יכול לעשות עם הדבר הזה. מהמקום הקטן שלו".
בין כל פעולות המרכז, ח'ליפה מפנה את מרב מאמציה לנוער: "אנו מגיעים לבית ספר לכיתות ח' ו-ט'. אני מאמינה שהם הנוער בסיכון. בגיל הזה הולכים לאיבוד. אני יודעת שזה לא מספיק, שבעה מפגשים של שעה וחצי. אבל אולי זה יעשה משהו קטן. צריך המשכיות, שגם בית הספר יחזיק את זה, אבל אני רוצה לגעת קודם כל בילדים. אני רוצה להראות להם שיש דרך אחרת, שאנחנו קהילה, להחזיר את תחושת שייכות למקום. להראות להם שהם מסוגלים לעשות דברים טובים. לטפח אותם, לתת להם משמעות בחיים".
היא תוהה בקול אולי צריך בכלל להתחיל מוקדם יותר: "אם מגייסים אותם לפשיעה בגילי 16-15, אולי צריך בכלל להתחיל לעבוד עם ילדים בגילי 11-10".
המרכז מטפל גם באסירים משוחררים, אך מבחינת ח'ליפה, אין הבדל בין הקורבן למחולל הפשיעה: "לי חשוב יותר מה המטפל מרגיש, כי המטפלים גם פוחדים, ואי אפשר לדעת לאן זה יגיע. לפעמים המטופלים בוחרים את המטפלים הטובים ומתנקמים בהם. זה מפחיד גם אותי".
עם זאת, שתי שאלות מותירות אותה אובדת עצות – איך מטפלים ואיך מלווים את המטפלים. "אין מודלים בעבודה טיפולית שמתאימים לנו כחברה ערבית שסובלת מפשיעה באופן יומיומי. אני לא חושבת שאנחנו צריכים להביא מודלים מערביים ולהתאים אותם. אני חושבת שאנחנו צריכים לבנות את הידע מלמטה למעלה, לפתח מודלים להתערבות המתאימים לנו", טוענת ח'ליפה ומספרת בתסכול על מפגש עם ילד שאביו ושניים מדודיו נרצחו: "אבא שלו נרצח, הוא היה המוצלח במשפחה. אחרי שנתיים הדוד נרצח, ולפני שנה הדוד שאימץ אותו נרצח. איך מטפלים בילד כזה? אני לא אשכח אותו, ילד מקסים וגאון. היה בו כעס עצום. אי אפשר שילד יישאר עם כל הכעס הזה, ואין לי תשובות. אני לא יודעת איך מטפלים. אנחנו כחברה, כאנשי מקצוע, צריכים לבנות ולפתח ידע. זאת האחריות שלנו".
ח'ליפה מתוסכלת גם בשל המציאות החברתית המורכבת שבה היא נתקלת. "הרבה אנשים רוצים לעזוב, ומי שעוזב הוא דווקא מי שיש לו כוחות ומצבו החברתי כלכלי טוב. השיח קיים גם אצלי בבית", היא מודה ומסיפה: "לצערי, בגלל כל הפחד הזה הפכנו ליותר אינדיבידואליסטים. כל אחד מחבק את הילדים שלו. יש איום, יש פחד וחוסר אמון. עלינו לחזק את הקהילה, להכיר יותר אחד את השני. אם נכיר בכך שזאת טראומה קולקטיבית משותפת של כולנו ונלמד לעבוד יחד, זה צעד ראשון".
ח'ליפה נזכרת בימי ילדותה. "פעם אנשים נכנסו באופן חופשי לבתים זה של זה כדי לבקר ולשתות קפה. אם אעשה זאת כשכנה, אולי אחר כך לא אכעס כל כך על מי שתפס את החניה שלי וזה לא ידרדר לאלימות. בואו נכיר אחד את השני וניפגש. קודם כל ניפגש, ניהנה יחד ואחרי זה נדבר על הסיטואציה.
"כשהייתי קטנה המבוגר שאותו כולם מכבדים אותו במשפחה היה מפריד בקטטות בין ילדים. היום אין את זה. אני חושבת שזה גם חלק מהבעיה, שאין מישהו שיבלום את הדברים הקטנים האלה".
אבל הזמנים השתנו וגם החברה השתנתה. הטכנולוגיה והרשתות החברתיות נכנסו לחיים גם בחברות הקהילתיות יותר. אולם ח'ליפה מתעקשת: "אנחנו לא יכולים לאבד את הקהילתיות הזאת. לתחושת שייכות ואמון באנשים ולתחושת המסוגלות של 'אני יכול לעשות דברים', יש חלק מאוד משמעותי ומרכזי במניעת ההידרדרות. הרעים יישארו גם אחרי שנפתור את הבעיה, אבל הפרופורציה תשתנה".
אור השמש מציף את המשרד הקטן. דרך החלון אפשר לראות את כול אום אל-פחם: "אני מאמינה שגם מהמקום המאוד קטן שלי אני יכולה להשפיע. לכל אחד יש תפקיד אפילו קטן – גם אם הוא משפיע רק על עוד אדם אחד, זה מספיק".
דימה ח'ליפה, מנהלת מרכז החוסן הקהילתי בוואדי עארה, מתארת את המאבק היומיומי באלימות בחברה הערבית ואת תחושת הדחיפות והעומס. המרכז, שהוקם בשיתוף פעולה בין עיריית אום אל-פחם למשרדי הרווחה והשוויון החברתי, מציע ליווי נפשי ורגשי לקורבנות אלימות ומשפחותיהם, ופועל במודל המשלב דיווח מבתי חולים על נפגעי ירי או דקירה.
נכנסתי ב-1 בספטמבר 2025 כשהמרכז עדיין לא נחנך. בתשע בבוקר הטלפון צלצל – שיחה מהעירייה שקוראת לי להתערב במקרה אלימות. לא הספקתי אפילו למלא טופס 101.
ח'ליפה מציינת את חוסר הנגישות לטיפול, מחסור במטפלים דוברי ערבית ומומחים בטראומה, ואת הצורך בפיתוח מודלים טיפוליים ייחודיים לחברה הערבית. המרכז מתמקד גם בבניית חוסן קהילתי באמצעות הכשרת צוותי חירום שכונתיים וקבוצות תמיכה לנוער, נשים ובני הגיל השלישי, במטרה להחזיר את תחושת השייכות והאמון בקהילה.
© כל הזכויות על הכתבה המקורית שמורות למקור. דין אונליין מציג כותרת, תקציר וקישור בלבד. דירוג האובייקטיביות מחושב אוטומטית ומהווה הערכה בלבד.
דיון
אין עדיין תגובות — היו הראשונים להגיב.