על חטא שחטאנו בחזקת הזהות

המאמר דן בעקרון חזקת החפות וכיצד הוא מיושם באופן סלקטיבי בהתאם לזהות הפוליטית של הנאשם. הכותב מודה כי טעה כשלא יישם את חזקת החפות על בנימין נתניהו באותה מידה שבה יישם אותה על הפצ"רית לשעבר, יפעת תומר-ירושלמי, ומציין כי "גם לבנימין נתניהו קיימת חזקת חפות. לא בערך, ואפילו לא קצת פחות בגלל שיש נגדו כתב אישום ומשפט".

• המאמר מדגיש את ההבדלים המהותיים בין המקרים: בעוד שבפרשת הפצ"רית טרם הוגש כתב אישום, נתניהו עומד לדין מאז 2020, לאחר חקירות, שימוע וכתב אישום, ופרשת התביעה כבר הסתיימה.
• בתיקי נתניהו, הוויכוח אינו על עצם התרחשות האירועים, אלא על משמעותם המשפטית, כפי שבא לידי ביטוי בתיקים 1000 (מתנות) ו-2000 (שיחות מוקלטות עם מוזס).
• הכותב מדגיש כי תפקיד בית המשפט הוא להכריע על בסיס ראיות, ולא על פי דעות קדומות או זהות פוליטית, ומציין כי "אם התביעה לא תוכיח מעבר לספק סביר את האישומים, נתניהו צריך להיות מזוכה. גם אם חצי מדינה בטוחה שהוא מושחת".
• המאמר קורא לחשבון נפש לקראת יום כיפור, ומדגיש כי חזקת חפות שמגינה רק על מי שבצד שלנו אינה עיקרון, אלא נאמנות עיוורת למחנה.