פרשת שופטים: כשההנהגה מעלימה עין
היום, ראש חודש אלול, מתחילה ברחבי העולם היהודי מסכת מורכבת ורבת פנים של חשבון נפש, בקשת רחמים והתכוונות רוחנית ומעשית לתיקון. היא תגיע לשיאה בתחילת חודש תשרי, בעשרת ימי תשובה.
נראה כי לא בכדי, בפתחו של החשבון האישי, הקהילתי והחברתי, קוראים דווקא בשבת זו את פרשת שופטים, שמנסה להוריד אל הקרקע את השאיפה לחברה מתוקנת. "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק", נכתב בפתח הפרשה, "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ" (דברים ט"ז יח-כ).
לאחר רצף של פרשות שבהן חוזר משה על החוקים והמצוות שניתנו לעם ישראל במעמד הר סיני, ו"מזכיר" לבני העם את הברית שהם נדרשים לקיים בייסדם את החברה החדשה בארץ המובטחת, פרשה זו מנסה לייסד את המוסדות והרשויות של חברה זו. בין היתר מוגדר תפקידם של השופטים והשוטרים האחראיים על הממשל ועל משפט הצדק; הזקנים – תואר שלפי הפרשנות ניתן להנהגה, ואיננו קשור לגיל אלא לחכמה וללמדנות; הלויים והכהנים, אנשי הקודש שאף להם תפקיד בקביעת הדין; והנביאים הנאמנים לדבר האל.
נוסף על קביעת בעלי התפקידים בהנהגה המדינית, הדתית, החברתית והמשפטית – הפרשה מביאה כמה דוגמאות למצבים חוקיים ומוסריים מורכבים, שאיתם תצטרך אותה הנהגה להתמודד.
שלושת התרחישים קשורים לאחת מהרעות החולות החברתיות הקשות ביותר, מאז ועד היום: שפיכות דמים. ראשית מועלה הסוגייה של ערי המקלט, המופיעה כבר בפרשת מסעי כאופן ההתמודדות עם רצח אדם בשגגה. שנית, מוצגות הנחיות לניהול מלחמה, אשר ימשיך פירוטן גם בפרשה הבאה, כי תצא. לבסוף, הסוגייה החותמת את הפרשה מציגה מצב חברתי, מוסרי ומשפטי מטריד ומורכב: אדם נמצא מת בשדה מחוץ לעיר, ואין יודעים מי הרגו. מה נדרש לעשות במצב זה?
בהנחה שהשוטרים והשופטים עשו את עבודתם נאמנה, ושאכן אין קצה חוט לפענוח המקרה, כיום תיק כזה כנראה יתויק בארכיונים, ואנשי החוק יתפנו לטפל בחקירות אחרות ובמשפטים אחרים. אך התורה איננה מסתפקת בכך.
הפרשייה קיבלה את השם "עגלה ערופה", על שם מנהג שהונהג במקרים אלו. הזקנים והשופטים היו מודדים את המרחק של השדה, זירת הרצח, מהערים הקרובות. אחר כך זקני העיר הקרובה ביותר היו לוקחים לנחל עֶגְלָה צעירה, שלא השתמשו בה לעבודה בשדה, ועורפים את ראשה. לאחר מכן כהנים בני שבט לוי היו מברכים, והזקנים וקרובי המת היו רוחצים את ידיהם מעל העגלה ואומרים: "וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם" (דברים כ"א ז-ח).
מנהג זה יכול להיראות תמוהה בעניים מודרניות, אך יש לזכור כי מנהג הקרבת קורבנות ושלל טקסים דתיים של היטהרות היו מקובלים בחברה העתיקה וגם בעבודת הקודש של עם ישראל.
גם הצהרת החפות של ההנהגה יכולה להישמע מוזרה, כאילו הזקנים מנסים בתוקף להתנער מאחריות על המצב עוד לפני שהואשמו. עם זאת, חז"ל דווקא רואים בדברי מנהיגי הציבור כקבלת אחריות ואף מעלים שאלה מטרידה: "וכי על דעתנו עלתה, שזקני בית דין שופכי דמים הן?" (משנה סוטה ט' ו) – האם ניתן לדמיין שהרוצח הגיע מקרב ההנהגה המורכבת מחכמים וגדולים בתורה?
התשובה שנותנים חז"ל בסוגייה זו מלמדת דבר מה על האחריות של הנהגה. הם כותבים שהסיבה להצהרה היא "שלא בא לידינו ופטרנוהו (בלא מזון), ולא ראינוהו והנחנוהו (בלא לויה)". רש"י מפרש את דבריהם ומסביר שהאדם שנמצא ככל הנראה נהרג משום שהיה רעב ונותר לבדו, לכן נאלץ לשדוד אנשים בדרכים וכך מצא את מותו. יש להזכיר שהפרשה שנקראה בשבוע שעבר, פרשת ראה, עסקה באופן ישיר בעניין מיגור העוני.
לרבי סעדיה גאון פרשנות רחבה יותר, ואולי גם מחמירה יותר, באשר לאחריות ה"מיניסטריאלית" של הזקנים. "אומר אני, כי כמו שראוי לייסר את האדם על עשותו מה שאין ראוי לו לעשות, כך ראוי לייסרו על שהזניח מלעשות מה שצריך לעשות", כותב רס"ג. "ואלה, אילו העמידו להם שומרים משוטטים ומבקרים, לא היה קורא 'לא נודע מי הכהו'. וכיון שלא עשו כן, נתחייבו עונש, ולא רק בשיעור דמי אותה הבהמה בלבד, אלא גם במניעתם מלזרוע חלק מאדמותיהם". הזקנים הזניחו את אחריותם להציב שומרים בסביבת עירם, שימנעו פשע ואלימות, לכן הם ראויים לעונש, והם ישלמו אותו במחיר העגלה ובמחיר אדמות שייאסר עליהם לעבד.
המנהג מייצג עמדה כפולה המעידה על היקף האחריות של ההנהגה בתקופת המקרא. מחד, המילים מובנות כפשוטן: הזקנים אכן לא רצחו את החלל, ואף לא היו עדים לביצוע הרצח (כמובן שאם לא כך הדבר, ניצב הציבור מול משבר חמור בהרבה). מאידך, המנהג שמשה מכתיב כצו אלוהי דורש מההנהגה לקיחת אחריות על אף שלא לקחו חלק באופן ישיר ברצח. הם נדרשים להצהרה פומבית, ולפי רס"ג גם לתשלום מחיר כלכלי אישי או ציבורי, מתוקף היותם מנהיגי העיר הקרובה ביותר.
הלכת עגלה ערופה נעלמה מן העולם לפני שנים רבות, אך הנסיבות של ביטולה מעוררות דאגה. במשנה (סוטה ט' ט) נאמר כי היא התבטלה בתקופתו של אלעזר בן דינאי, שהיה מנהיג חבורת מורדים ושודדים שפעלו בארץ ישראל באמצע המאה הראשונה לספירה, לפני חורבן בית שני.
לפי המשנה, בתקופתו "רבו הרצחנים". יש המפרשים כי הפסיקו לקיים את עגלה ערופה משום שהיו יותר מדי חללים שרוצחיהם לא זוהו. מכיוון פרשני אחר, בתוספתא מתייחסים לבן דינאי כאל "רצחן מפורסם", עובדה המעידה על כך שייתכן וההלכה בוטלה בשל העובדה שרוצחים לא הסתירו את מעשיהם ורצחו בגלוי.
בין כך ובין כך, ניכר כי ביטול החובה לערוך את הטקס לא הגיע בגלל התפתחות מוסרית – לא כזו של צמצום הרציחות הלא מפוענחות, ולא כזו של מציאת דרך לכפר על המעשה בלא קורבן בעל חיים. ההיפך הוא הנכון – היא התבטלה דווקא בתקופה של הידרדרות מוסרית, ומשום ריבוי הרציחות.
גם בחלוף יותר מאלף ימים מאז טבח 7 באוקטובר, שאלת האחריות ביחס אליו חיה בציבוריות הישראלית. האשמים הישירים ברצח ההמוני הם מחבלי החמאס, אך משפותחים את שאלת האחריות, ומנסים להבין מי היה יכול למנוע את האסון, המעגלים מתרחבים ומגיעים בלי ספק גם לצמרת המדינית והביטחונית.
בפירושו של הרש"ר הירש לדברי חז"ל על סוגיית עגלה ערופה, הוא מדגיש את ההבחנה שיש לעשות בפירוש הפסוקים: "עצם לשון הכתוב מוכיחה שהזקנים מנקים עצמם מכל אשמה של השתתפות בעבירה, ואינם מבקשים לנקות עצמם על שהעלימו עין מהרוצח לאחר מעשה הרציחה". כלומר – הזקנים חפים מעצם העבירה, אך אינם מנקים את עצמם מהעלמת עין, ולכן הם אומרים "וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ".
העלמת העין, ולעיתים עצימת העיניים, בפני עוולות או בפני התנאים המסוכנים שעלולים להוביל לפשע, ובפרט לרצח, זהו לב ליבו של האשם הרובץ לפני ההנהגה. יש לזכור זאת גם כשאנו שומעים את חילופי ההאשמות וניסיונות הסטת האחריות, בשומענו את העיסוק האובססיבי סביב מי ידע מה בשעה 06:29, מי היה ער, למי התקשרו ומי ענה.
האחריות המיניסטריאלית בנוגע לתופעות של רצח, מפוענח או לא מפוענח, אינה נוגעת לשאלה האבסורדית "האם מישהו מהמנהיגים לחץ על ההדק", אלא לאחריות שלהם על ביטחון האזרחים. בין אם מפני האויב שמעבר לגבול, ארגוני הפשע, או אפילו רציחות בתוך הקהילה והמשפחה.
ניתן לדמיין שאם בכל מקרה רצח במדינת ישראל, ראש הממשלה, נשיא בית המשפט העליון, המפכ"ל והרבנים הראשיים היו נדרשים לרדת לנחל ולבצע קורבן ותחנונים – היה קשה לנהל מדינה. עם זאת, ייתכן שאם הייתה הכאה כלשהי על חטא מצד ההנהגה במצב של הפקרות חיי אדם, פחות נרצחים היו נמצאים בערינו.
גם אם המצב הזה איננו ריאלי, ראוי שבמקרים מרחיקי לכת של הפקרות, המנהיגים יצאו אל הציבור. במקום לרחוץ בניקיון כפיהם ולהצהיר על חוסר אחריותם (תרתי משמע), יצהירו כי על אף שדם הנרצחים אינו באופן ישיר על ידיהם – הם לא פקחו עיניהם בזמן, ועל כך הם נדרשים לחשבון אמיתי.
פרשת שופטים, הנקראת בראש חודש אלול, עוסקת בכינון מוסדות חברה מתוקנת ובאחריות ההנהגה, במיוחד בנוגע לשפיכות דמים. הפרשה מציגה את מנהג "עגלה ערופה" למקרה של אדם שנמצא מת בשדה ורוצחו אינו ידוע. במצב זה, זקני העיר הקרובה ביותר היו עורפים עגלה ורוחצים את ידיהם מעליה, מצהירים:
"יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ."
חז"ל פירשו הצהרה זו כקבלת אחריות על הזנחת צרכי הנרצח, ואילו רס"ג הרחיב וטען שהזקנים התחייבו לעונש על שלא הציבו שומרים למנוע פשע. מנהג זה, שהתבטל בתקופה של ריבוי רציחות והידרדרות מוסרית, מדגיש את אחריות ההנהגה גם כאשר אינה מעורבת ישירות ברצח, אלא בהעלמת עין או בהזנחת תנאים שעלולים להוביל לפשע. הכתבה מקשרת זאת לאירועי 7 באוקטובר, ומדגישה כי אחריות ההנהגה נוגעת לביטחון האזרחים ולא רק לשאלת המעורבות הישירה.
© כל הזכויות על הכתבה המקורית שמורות למקור. דין אונליין מציג כותרת, תקציר וקישור בלבד. דירוג האובייקטיביות מחושב אוטומטית ומהווה הערכה בלבד.
דיון
אין עדיין תגובות — היו הראשונים להגיב.