"פשוט עליתי וניגנתי כמו רובוט, עד שהכל חזר אליי בבום"
"כמו כל מי שחי בישראל, השבעה באוקטובר תפס אותי לא מוכן. הילדים חזרו מהבסיס וכולנו היינו יחד בבית. אם להודות באמת, לא הבנתי כלום. לא הבנתי מה קורה. התעוררתי מאוחר והייתי בטוח שזו עוד התקפת טילים, אז הכול בסדר. אם צריך נכנסים לממ"ד ומחכים", משחזר המוזיקאי רן אלמליח. חבריו ל"כנסיית השכל" חיים בתל אביב, והוא ומשפחתו מתגוררים בקיבוץ דורות שבעוטף, במרחק לא רב מדי מהדי הפיצוצים. "ואז התחלתי לקבל טלפונים מחברים בקיבוצים ליד הגדר. הם ישבו בממ"ד ואמרו ששומעים ערבית בחוץ, אבל כולנו חשבנו שאלה מקרים בודדים שתכף יסתיימו. חשבתי לנסוע ולהביא אותם אלינו, אבל פחדנו לצאת מהקיבוץ. בדיעבד, זה היה מעשה נכון כי לא הייתי מצליח לחצות את שדרות". שלושה ימים אחר כך המציאות החלה לחלחל. אלמליח השקה את גינת הבית בקיבוץ שהתרוקן מרוב תושביו, ולפתע נשמעת ירייה מטווח קרוב. "לא לקחנו הרבה. פשוט לבשנו בגדים, לקחנו את הכלבה וטסנו". באופן אינסטינקטיבי הכיוון הוביל את המשפחה דרומה, לאילת. במשך…
המוזיקאי רן אלמליח, חבר להקת 'כנסיית השכל' ותושב קיבוץ דורות שבעוטף עזה, משתף בחוויותיו האישיות מהשבעה באוקטובר ומהתמודדותו עם האירועים. אלמליח ומשפחתו נאלצו להתפנות מביתם לאחר ששמעו יריות קרוב לביתם, ושהו באילת ובהמשך בקיבוץ רמת רחל, עד שחזרו לדורות. הוא מתאר כיצד ההלם הראשוני מנע ממנו לגעת בגיטרה או ליצור מוזיקה במשך כשנתיים, וכיצד ניגן בהופעות "כמו רובוט, לא מתוך הנאה".
לפני כשנה, ובסוג של בום. בנו לנו חדר מוזיקה בקיבוץ והלכתי לראות אותו, לקחתי את הגיטרה ולא יצאתי משם שמונה חודשים. ניגנתי מהבוקר עד הערב וכתבתי אלבום שלם.
כיום, אלמליח אופטימי לגבי עתידו בקיבוץ, ומשתתף בתערוכה 'קולות מהעוטף' במרכז עמיעד ביפו, המציגה עבודות של אמנים מהאזור, כולל כאלה שנרצחו. הוא מציג סדרת עבודות חזותיות העוסקות בתהליך של פירוק והפשטה, ומדגיש את הקשר בין הרס לבנייה באזור מגוריו.
© כל הזכויות על הכתבה המקורית שמורות למקור. דין אונליין מציג כותרת, תקציר וקישור בלבד. דירוג האובייקטיביות מחושב אוטומטית ומהווה הערכה בלבד.
דיון
אין עדיין תגובות — היו הראשונים להגיב.