שופטי ישראל, אל תהפכו את מחדלי הדיור הציבורי לגזר הדין של המשפחות

בשנים האחרונות הולכת ומתרחבת תופעה מדאיגה. יותר ויותר משפחות המתגוררות בדיור הציבורי מוצאות את עצמן מול תביעות פינוי מהבית. לא מדובר בעוד סכסוך אזרחי על נכס, אלא בהחלטה שעלולה להביא להשלכת משפחות שלמות לרחוב. היא מעמיקה את העוני, ופוגעת בילדים, בקשישים ובאנשים עם מוגבלות ושוללת מהם את הביטחון הבסיסי ביותר.

דווקא במקרים כאלה מצופה מבית המשפט להיות קו ההגנה האחרון של האזרח מול המדינה. לא די להסתפק בבחינה טכנית של סעיפי החוק או של תנאי הזכאות. ראוי לבחון האם המדינה פעלה בהגינות, במידתיות ומתוך אחריות כלפי האוכלוסיות החלשות ביותר.

ממומן ביקורת על אוזניות הספורט האלחוטיות Choice AOC LP75: גיימינג, ספורט ועמידות במים בחבילה אחת? AliExpress לצפייה בביקורת ←

אלא שבשנים האחרונות נדמה כי בתי המשפט מקבלים פעם אחר פעם את אותו נרטיב שמציגות המדינה והחברות המשכנות: מלאי הדירות מוגבל ולכן אין מנוס מפינוי משפחות שאינן עומדות עוד בתנאי הזכאות. לכאורה זהו טיעון הגיוני. בפועל מדובר במניפולציה מסוכנת.

המחסור במלאי הדירות  בדיור הציבורי אינו אסון טבע ולא גזירת גורל – הוא תוצאה ישירה של החלטות מדיניות. במשך שנים נמנעה המדינה מהשקעה משמעותית בהגדלת הדיור הציבורי. משרד האוצר פעל לביטול ההחלטה להקצות 5% מהדירות בכל פרויקט בנייה חדש לדיור ציבורי, ובכך סיכל מנגנון שהיה יכול להגדיל בהדרגה את מלאי הדירות. האוצר גם ביטל את תוכנית 'לגור בכבוד' שהוביל שר הבינוי והשיכון לשעבר יואב גלנט, אשר ביקשה להוסיף כ־7,500 דירות ציבוריות מדי שנה במשך עשור, מהלך שהיה עשוי לחסל כמעט לחלוטין את תור הממתינים לדיור הציבורי.

לאורך השנים הובטחו שוב ושוב תקציבים לרכישת דירות חדשות במסגרת הסכמים פוליטיים והחלטות ממשלה, אך בפועל כספים רבים מעולם לא הועברו לקופת משרד הבינוי והשיכון לצורך רכישתן. במקביל נותרו דירות ציבוריות ריקות במשך שנים, בזמן שעשרות אלפי משפחות ממתינות לקורת גג.

על אף התנהלות זו, מגיעה המדינה לבית המשפט ולכל דיון בכנסת שעוסק בתנאים של דיירי הדיור הציבורי וטוענת שאין דירות במלאי ולכן חייבים לפנות משפחות או לפגוע בתנאי המגורים שלהן. זו אינה טענה משפטית. זו מניפולציה. המדינה מבקשת להפוך את הכישלון שלה עצמה להצדקה לפגיעה בזכויותיהם של החלשים ביותר. במקום לשאול מדוע אין מלאי, בתי המשפט מתבקשים לקבל את המחסור כעובדה מוגמרת. אלא שהמחסור אינו הסיבה לפינויים. הוא תוצאה של מדיניות שניתן היה לבחור אחרת.

אם בית המשפט יקבל את ההיגיון הזה, משמעות ההחלטה תהיה רחבה הרבה יותר מהדיור הציבורי. כל רשות ציבורית תוכל להימנע מהשקעה בשירות ציבורי, ליצור מחסור, ולאחר מכן להשתמש באותו מחסור כדי להצדיק פגיעה בזכויות אדם. במקום לחייב את המדינה לתקן את הכשל שהיא עצמה יצרה, המחיר יוטל על מי שאין להם כל יכולת להתגונן.

גישה זו אף עומדת בניגוד לרוח עבודתה של הוועדה הציבורית לבחינת מדיניות הפינויים מהדיור הציבורי, בראשות האלופה (מיל') אורנה ברביבאי. כבר בפתח הדוח הדגישה הוועדה כי אין לראות בפינוי מטרה בפני עצמה, אלא חלק ממדיניות כוללת, והדגישה כי הפינויים הם "סימפטום לבעיה, ולא בעיה שעומדת בפני עצמה". במילים אחרות, הפינוי אינו הפתרון למשבר הדיור הציבורי אלא תוצאה של כשל מדיניות מתמשך. דווקא משום כך היה מצופה שגם בתי המשפט ישאלו כיצד נוצר המחסור ומה עשתה המדינה כדי למנוע אותו, במקום לקבל את המחסור כהצדקה לפינוי.

אחד היתרונות הגדולים ביותר של הדיור הציבורי הוא היציבות שהוא מעניק למשפחות. עבור מי שחי בעוני, בית אינו רק קורת גג. הוא העוגן שמאפשר לילדים להישאר באותו בית ספר, להורים לצאת לעבודה, לקשישים להזדקן בכבוד ולמשפחה כולה לבנות חיים יציבים. דווקא את היציבות הזאת מבקשת המדינה לערער, באמצעות הרחבת השימוש בצווי פינוי שהופכים את הדיור הציבורי ממנגנון שמעניק ביטחון לכזה שמייצר חרדה מתמדת. במקום להוציא משפחות ממעגל העוני, המדינה מחזירה אותן אליו פעם אחר פעם.

לצד זאת, הגיע הזמן שגם בתי המשפט יבחנו מחדש את מידת האמון שהם נותנים בחברות המשכנות. במשך שנים התקבלו עמדותיהן של החברות, ובראשן עמידר, כמעט כמובן מאליו. אלא שהתמונה המצטיירת משורה ארוכה של דוחות מבקר המדינה מעלה שאלות מורכבות. שוב ושוב הצביע המבקר על ליקויים בניהול הדיור הציבורי, על חוסר שקיפות, על בעיות בתחזוקת הדירות, על פערים ברכישת דירות חדשות ועל קשיים בהתנהלות מול הדיירים.

למרות זאת, בתי המשפט נוטים במקרים רבים לקבל את גרסת החברות המשכנות מבלי להפעיל כלפיהן את אותה מידה של ביקורת שהם מפעילים כלפי הדיירים. כאשר גוף ציבורי סובל לאורך שנים מליקויים מערכתיים שתועדו שוב ושוב על ידי מבקר המדינה, אין מקום להעניק לגרסתו את אמון בית המשפט באופן אוטומטי. כל בקשת פינוי מחייבת ביקורת שיפוטית קפדנית ביותר, במיוחד נוכח העובדה שגם בתהליכי התביעות של עמידר התגלו פגמים קשים כאשר הם הפעילו במשך שנים עורכי דין שלא קיבלו אישור לפעול בשם המדינה.

חמורה מכך, היא העובדה שמשפחות רבות מגיעות לבית המשפט ללא ייצוג משפטי. מולן ניצבת המדינה, המיוצגת בידי עורכי דין מנוסים, ולעיתים גם החברות המשכנות. למשפחות עצמן אין כלים להתמודד עם ההליך המשפטי, להבין את זכויותיהן או להציג את מלוא נסיבות חייהן. ברוב המקרים מתקבלות ההחלטות במעמד צד אחד כשגם לסיוע המשפטי אין את הכלים לסייע להם.

גם שירותי הרווחה אינם נוכחים במקרים רבים במקום שבו הם נדרשים יותר מכל. לא תמיד נערך תסקיר מקצועי, לא בכל המקרים נבחנות השלכות הפינוי על הילדים ועל בני המשפחה, ואין כל הבטחה כי תיבחן האפשרות למנוע את הפינוי באמצעות פתרונות אחרים. כך מתקבלות לעיתים החלטות דרמטיות מבלי שהתמונה האנושית המלאה מובאת בפני בית המשפט. פינוי מהדיור הציבורי הוא צעד משנה חיים. הוא עלול להוביל לעוני עמוק יותר, לפגיעה בבריאות, לניתוק ממסגרות חינוך, לאובדן קהילה ולהעמקת הפערים החברתיים. כאשר אלה ההשלכות, גם מידת הזהירות של בית המשפט חייבת להיות גבוהה במיוחד.

במצב שכזה, בית המשפט אינו יכול להסתפק בשאלה האם משפחה עומדת בקריטריונים כאלו או אחרים. עליו לשאול האם המדינה מיצתה את כל האפשרויות לפני שביקשה לפנות אותה: האם נשקלו חלופות? האם ניתן למשפחה ייצוג משפטי? האם שירותי הרווחה בחנו את ההשלכות? והאם הפינוי עומד במבחני המידתיות, ההגינות והצדק?

בית המשפט הוא התקווה האחרונה של מי שאין להם כוח, כסף או השפעה. אם גם הוא יקבל כמובן מאליו את הטענה ש"המלאי מוגבל", הוא לא רק יפסוק על פינוי של משפחה אחת, אלא יכשיר תפיסה שלפיה המדינה יכולה ליצור משבר, ואז להשתמש בו כדי להצדיק פגיעה בזכויות האדם הבסיסיות ביותר. זהו הרגע שבו בית המשפט צריך לומר בקול ברור: לא ניתן להפוך מחדל של המדינה לעילה לגירושם של אזרחיה מבתיהם.

אני קורא לשופטי ישראל לעצור ולבחון מחדש את הדרך שבה מתנהלים תיקי הפינוי מהדיור הציבורי. אל תהפכו את מחדלי המדינה לעילה לפגיעה בזכויותיהם של אזרחיה. אל תקבלו כמובן מאליו את טענות החברות המשכנות. דרשו מהמדינה להוכיח כי עשתה כל שביכולתה למנוע את הפינוי וכי מיצתה את חובתה להגן על המשפחה לפני שביקשה לגרש אותה מביתה.

דני גיגי הוא מנכ"ל פורום הדיור הציבורי