שר/ת החינוך הבא/ה, הבחירה שלכם ברורה: לנהל את פירוק החינוך הציבורי או לקחת אחריות על בנייתו



לכבוד שר או שרת החינוך הבאים,
לקראת הבחירות, רגע לפני שמערכת החינוך שוב תהפוך לזירת סיסמאות, הבטחות ורפורמות, חשוב לומר בקול ברור: אסור לנו להרים ידיים מהחינוך הציבורי. כשתיכנסו לתפקיד, תקבלו אחריות על אחד המקומות האחרונים שבהם החברה הישראלית עוד יכולה לפגוש את עצמה באמת: בית הספר הציבורי.
זו אינה מערכת רגועה. זו מערכת עייפה, עמוסה וחסרת אמון, שמנסה להחזיק יחד ילדים שחוו מלחמה, פינוי, חרדה, אובדן שגרה ופערים שהולכים ומעמיקים. בתוכה נמצאים מורים ומנהלות שנדרשים להיות גם אנשי חינוך, גם עוגן רגשי, וגם מי שממשיכים להחזיק כיתה, לעיתים בלי מספיק כלים, גיבוי או הכרה.
המשבר העמוק ביותר אינו עומס או מחסור. המשבר הוא האופן שבו החברה הישראלית החלה להתייחס לחינוך הציבורי: לא כאל יסוד משותף שיש להגן עליו, אלא כאל מערכת שאפשר לפרק, להפריד ולהפריט.
עבור אחד, החינוך הציבורי אינו דמוקרטי מספיק. עבור האחר, הוא אינו יהודי מספיק. מתוך הבליל הזה נוצרת הסכמה שקטה ומסוכנת: הפיתרון היחיד הוא לפרק את המשותף.
פירוק החינוך הציבורי לא ייעצר בשערי בית הספר. כשהמדינה נסוגה מאחריותה, הפערים מתרחבים, האמון הציבורי קורס, והקשר בין הורים למורים הופך משותפות חינוכית למערכת יחסים צרכנית ומבוצרת. המורים נתפסים כ"ספקי שירות" שחוקים, וההורים הופכים ללקוחות ממורמרים ונאבקים. זו אינה רק בעיה של מערכת החינוך; זו פצצת זמן חברתית.
המאבק על החינוך הציבורי אינו מאבק רק על תקציבים או על שעות הוראה. זהו מאבק על שוויון ערך האדם, ובראש ובראשונה, מאבק עבור רבבות ילדים וילדות שהמשך פירוק המערכת יפגע בהם ויכריע את גורלם.
אנו נאבקות ונאבקים עבור הזכות הבסיסית של כל ילד וילדה, מכל מעמד, מכל שכונה, מכל שפה וסיפור חיים, לזכות בלמידה שפותחת אפשרויות חדשות. כדי שזה יקרה, הילדים שלנו צריכים מבוגר שרואה אותם באמת, למידה שמפתחת דמיון, ומפגש חברתי מיטיב עם מי ששונים מהם, כזה שמבוסס על היכרות שממנה יכול לבקוע הטוב.
זה לא חזון אוטופי. באוגוסט הקרוב, יתכנסו מאות אנשי חינוך בסמינר הארצי של רשת "דרור בתי חינוך" בנושא פדגוגיה חברתית כדי להתמודד עם השאלות הקשות של החינוך הציבורי: איך בונים אמון בעולם שסוע, כיצד מייצרים תקווה בתוך מציאות מורכבת ואיך מאפשרים לילדים ולנוער להיות לא רק מי שהמערכת מטפלת בהם, אלא מי שלוקחים חלק ביצירת מציאות אחרת. אין כאן פיתרון קסם, אלא ניסיון עיקש לבנות חינוך שמחבר בין למידה לחיים עצמם, בין בית הספר לקהילה, ובין אדם לאדם.
לכן, שר או שרת החינוך הבאים, הבחירה שלכם ברורה: לנהל את הפירוק, או לקחת אחריות על הבנייה. החינוך הציבורי אינו מותרות ואינו שדה ניסויים פוליטי, הוא קו ההגנה האחרון של החברה הישראלית מפני ניכור, הפרדה ואובדן אמון.
ענבל רון היא מנכ"לית רשת "דרור בתי חינוך".
המאמר דן במשבר העמוק בחינוך הציבורי בישראל, המוגדר לא כעומס או מחסור, אלא כשינוי ביחס החברה אליו – ממערכת שיש להגן עליה כיסוד משותף למערכת הנתונה לפירוק, הפרדה והפרטה. נטען כי פירוק זה אינו רק בעיה חינוכית אלא "פצצת זמן חברתית" המרחיבה פערים וקורסת אמון ציבורי. המאמר קורא לשר/ת החינוך הבא/ה לקחת אחריות על בניית המערכת מחדש, במקום לנהל את פירוקה.
- החינוך הציבורי נתפס כיום כמערכת שניתן לפרק, להפריד ולהפריט, במקום כיסוד משותף.
- המשבר מוביל להרחבת פערים, קריסת אמון והפיכת יחסי הורים-מורים לצרכניים.
- המאבק על החינוך הציבורי הוא מאבק על שוויון ערך האדם ועל עתיד הילדים.
- רשת "דרור בתי חינוך" פועלת לבניית חינוך שמחבר בין למידה לחיים ובין אדם לאדם.
"המשבר העמוק ביותר אינו עומס או מחסור. המשבר הוא האופן שבו החברה הישראלית החלה להתייחס לחינוך הציבורי: לא כאל יסוד משותף שיש להגן עליו, אלא כאל מערכת שאפשר לפרק, להפריד ולהפריט."
© כל הזכויות על הכתבה המקורית שמורות למקור. דין אונליין מציג כותרת, תקציר וקישור בלבד. דירוג האובייקטיביות מחושב אוטומטית ומהווה הערכה בלבד.
דיון
אין עדיין תגובות — היו הראשונים להגיב.