"אני לא רוצה שסודות הקדרות ילכו איתי לקבר"

בחלק הדרומי של חיפה, על קו המים, ניצב בית משפחת עטאללה. גדוש מקצה לקצה בעבודות חמר, בפסלי בטון, בכלים היסטוריים ובזיכרונות משפחתיים. בין המדפים העמוסים, הכדים המיוחדים והתרמוסים יושב רג'א עטאללה. החודש הוא יחגוג יום הולדת 81. המבט שלו חם וממוקד; הוא נע בין זיכרונות מהעבר העשיר שלו ושל משפחתו לרצון להעביר הלאה את הידע שצבר.

"אני לא רוצה גרוש, רק שכולם ירוויחו", הוא אומר כשהוא מוליך אותי בין המדפים ומציג כלים שאינו מסכים למכור כרגע. "אנחנו 400 שנה בקדרות. במקום שהסודות של המשפחה ועבודת הקדרות ילכו איתי לקבר, אני רוצה שכל הקדרים בארץ ירוויחו מזה".

הוא מספר שמתוכננים סרט ותערוכה, שיציגו את המשפחה ואת המלאכה. "כל הקדרים שנמצאים בתחום 30, 40 או 50 שנה – אלה לא קדרים אמיתיים. השיטות שלהם מתחילות מ-ח' ו-ט', לא מ-א' ו-ב'. אני רוצה להראות בסרט ובתערוכה איך עושים דברים גדולים, דוגמאות מורכבות וחדשות. שכולם יראו וילמדו מה זו קדרות אמיתית".

ההיסטוריה המשפחתית של עטאללה שזורה במלאכת החמר, דורות רבים אחורה. "לפני 400 שנה, הכול היה עשוי מחמר", הוא מספר, "הכלים לשתיית מים, הסירים, הצלחות, הכדים לאחסון יין ושמן. לבנון ביקשה מיוון קדרים, והסבים שלנו הסכימו, ועברו ללבנון. בשנת 1860 פרצה בלבנון מלחמה ונוצרים ברחו לחיפה. מאז אנחנו חיפאים".

לצד הזיקה לחיפה, ההיסטוריה המשפחתית שלו קושרת אותו גם לעכו, דרך משפחת פאחורי – משפחת סבתו מצד אביו. "כל הקדרים ההיסטוריים בעכו, בני משפחת פאחורי, הם הקרובים והדודים שלנו. עד מלחמת ששת הימים עוד היו שם קדרים פעילים, והקשר לעכו ולשורשים של המלאכה שם הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו".

ב-1924 התמקמה המשפחה החיפאית בדיוק בנקודה שבה היא חיה כיום. אביו של עטאללה בחר את המיקום, משיקולים מקצועיים. "אבא שלי בדק את האדמה מתחת לחול, וראה שהיא מתאימה באופן מושלם לקדרות. לקחנו מפה חמר, והוספנו לו 20% עד 25% חול נקי מהים – ככה היה לנו חמר וחול בחינם. אבא קנה את השטח, ומאז אנחנו פה".

לדבריו, מיקומו של הבית התברר כחשוב מבחינה היסטורית וגיאוגרפית. "כל מי שרצה לעבור בין עכו, חיפה, יפו וירושלים – היה חייב לעבור ממש ליד הבית שלנו", אומר עטאללה, "לא היה כביש אחר באותם ימים. היה לנו פה ח'אן לסוסים ולגמלים, עם שתי בארות מים מתוקים. עוברי אורח היו עוצרים לקחת מים, להשקות את בהמות המשא, לנוח או לישון ללילה, ולהמשיך בדרך. הנסיעה בין צפון ודרום הארץ לא יכלה להסתכם בשלוש שעות כמו היום, והתחנה שלנו הייתה תחנת חובה".

רמז לח'אן מוצג במקום עד היום. "תמיד היו פה פחמים דולקים, וקומקומים עם תה וקפה מוכנים לכל מי שנכנס. בגלל זה, ליד התמונות של אבא ואמא שלי שתלויות על הקיר, אני תמיד מציב שני קומקומים – זו התזכורת לבית הפתוח שהם ניהלו".

עטאללה שומר על מנהג האירוח. בכניסה למתחם הבית ניצבים דרך קבע קנקן תה מהביל וכוסות הממתינים לכל אדם שמגיע. רג'א מוזג תה צמחים ריחני, שהעשבים עבורו מגיעים אליו מחברים דרוזים מדאלית אל-כרמל ומעוספיא, ומבהיר שהבית פתוח לכולם. "יש לי חברים דרוזים, מוסלמים, מכל העדות. אנחנו עם כל העולם, אנחנו שלמים".

במשך עשרות שנים המשפחה שגשגה כלכלית הודות לקדרות. "עשינו כסף באותה תקופה," הוא נזכר, "היינו היחידים שמכרו כלי אגירה ושתייה. לא היו מקררים בארץ, אז הכדים והצפחות שלנו היו המקררים של הבתים".

ואז הגיעה שנת 1967. מלחמת ששת הימים ופתיחת השווקים שינו את פני הענף. "מ-67' הכול הפסיק", הוא אומר, "התחילו להביא סחורה של קדרות מעזה ומהגדה בגרושים. כלי שהיה נמכר בעבר במחיר מכובד פתאום נמכר ברבע גרוש. אי אפשר היה להתפרנס מזה יותר. הקדרים בחיפה ובעכו עצרו את העבודה ועברו לחפש פרנסה במקומות אחרים – בחברת 'נעמן' או בעבודות אחרות. אנשים היו צריכים לחיות".

הצורך הכלכלי הניע גם מעבר דורי אל הים. רג'א אמנם הקפיד ללמד את ילדיו את יסודות הקדרות בסוף יום העבודה, כדי לשמור על המסורת המשפחתית, אך הם החלו להתפרנס כמצילים בחופי חיפה. הוא מספר שנוכחות בני המשפחה על החוף סייעה פעמים רבות להצלת אנשים מטביעה, ואף חרגה מהתפקיד הפורמלי – הם נכחו בחופים עוד בשנים שבהן לא התקיימו שירותי הצלה מסודרים בחוף, וגם בשעות הבוקר המוקדמות, או לאחר סגירת תחנות ההצלה.

הים הוא חלק מזהותו של עטאללה. "מגיל 13 אני דייג", הוא מספר, "זה בדם שלי, אבל כל החיים שלי לא מכרתי דג אחד, רק אכלתי וחילקתי לחברים. הדיג בשבילי הוא לא מסחר – זה תחביב. פעם קראו לי אלביס של הים. היום זה אלביס אלטע זאכן".

החיבור לים מצא את ביטויו גם ביצירה האמנותית שלו. בחצר הבית יש פסלים שפיסל ממלט וסלעים – הוא כתש רעפים ישנים לאבק, שילב אותם עם חול הים ועיצוב דמויות. "כל בוקר בשעה חמש אני יושב לשתות את התה שלי עם החבר שלי – הים. אני לא יכול בלי לשחות, כמו שאני לא יכול בלי לדוג, וכמו שאני לא יכול בלי לעשות קדרות".

בעשור התשיעי לחייו, עטאללה ממשיך ליצור ולתכנן קדימה. הוא עובד לצד אחיו, בולוס עטאללה, ובשיתוף פעולה עם אח נוסף, מוניר, שלמד בעבר צביעת קרמיקה (גלזוטרה) בהולנד. רג'א עטאללה מפרט על השיטות שבהן הוא יוצר כלים שונים ומתגאה בייחודיות שלהן. ההשראה ממשיכה ללוות אותו גם כיום: "אפילו בלילה, כשאני שוכב במיטה, לפעמים באה לי פתאום מחשבה על דוגמה חדשה, אז אני קם והולך לעשות אותה בחמר".