המתעמלת האולימפית לשעבר נזכרת במפגש שטלטל אותה | איפה הם היום

זו הייתה ההשתתפות הראשונה של ישראל בענף ההתעמלות ובגיל 18 היא הייתה צעירת הנבחרת, שכללה איתה את ראלי בן יהודה מתל אביב ומרים קארה מירושלים: “בגילי הצעיר דאז לא עיכלתי את עצם המעמד של אולימפיאדה, מה גם שהבמות שם היו במערה ענקית, היכן שהיו בעבר מרחצאות קרקלה של הרומאים ולא באולם כמקובל".

להשתתפות של אבלס וחברותיה באולימפיאדת רומא קדמה דרמה לא קטנה: “התכוננו לתחרויות יחד עם הנבחרת האיטלקית, כשהמאמנת של שתי הנבחרות הייתה הגדולה מכולם, אגנס קלטי. באחת ההפסקות מהאימונים כשיצאנו לטיול בסביבה עם נהג איטלקי נקלענו לתאונת דרכים, שבה התהפכנו קצת. נפצעתי בכתף, לא משהו חמור ויכולתי להתחרות. לאחר שלא הייתי טובה בשלושת המכשירים הראשונים, כשהגענו למקבילים המדורגים, אגנס טלטלה אותי ואמרה לי: ‘תשכחי שאת רותי; את ישראל עכשיו!’, זה השפיע עליי ועשיתי תרגיל מאוד טוב. על תרגיל הרשות קיבלתי ציון 9.25".

“הן נתנו הופעה מכובדת", נכתב על שלוש הישראליות, שהמיקומים שלהן לא היו מזהירים. בתחרות הקרב־רב דורגה בן יהודה במקום ה־81, קארה במקום ה־86 ואילו אבלס הצעירה הסתפקה במקום ה־93 מתוך 127 מתחרות ו"בשבילי זאת הייתה חוויה לכל החיים".

לאחר שהן חזרו ארצה, אבלס הוכתרה תשע שנים כאלופת ישראל הבלתי מנוצחת, יותר מכל מתעמלת ישראלית אחרת, וייצגה את המדינה בכבוד באליפויות העולם שנערכו בפראג ובדורטמונד ו"זה הביא להישגים".

אבלס נולדה בחיפה להורים יוצאי צ’כוסלובקיה. בעיר הכרמל הונחו היסודות של הקריירה הספורטיבית שלה. “כילדה, ההורים שלחו אותי שם לחוג ריקוד, המדריכה קבעה שאני מתאימה יותר להתעמלות", היא נזכרת. “אז רשמו אותי לחוג התעמלות קרקע ובו הכל התחיל".

כשהייתה בת 10 היא עברה עם הוריה במסגרת מבצע “מהעיר אל הכפר" לכפר גלעדי, שם הייתה ילדה שאהבה לטפס על עצים ואם תשאלו אותה, “אף פעם לא היה לי ראש של קיבוצניקית וגם היום לא".

אבלס היא אם לארבעה וסבתא תוססת ל־11 נכדים. בנה, עופרי, הוא מנהל העסקים של כפר גלעדי ולדבריה, “הוא היה קצת שחיין". שתיים מבנותיה התאמנו בחוג ההתעמלות שלה במשק, אבל איכשהו לא הגיעו רחוק בספורט כאמן.

כעת, כשאבלס מביטה לאחור, אל שנותיה בקיבוץ הצמוד לתל חי ולפסל האריה השואג, אפשר להבין ממנה שזה לא היה פיקניק. “חיינו הרבה במקלטים, תחת רקטות וקטיושות, אבל בחיים לא תיארתי לעצמי שנתגלגל לפינוי, שגורם לכך שהחיים השתנו לחלוטין", היא אומרת ומתרכזת ב־7 באוקטובר.

“למחרת הייתי אמורה לצאת לטיול באילת ובירדן", היא מספרת. “ואז, בבוקר השבת הודיעה לי בתי שהתחילה מלחמה. הייתי ב’שוק’. ישר נפל לי האסימון שלמחרת אין טיול, וקיבלנו ‘טיול’ אחר שלא ציפינו שיהיה כה ממושך. נהיינו פליטים בארצנו. פתאום מרחמים עלינו. זה לא פשוט לעבור מאוויר הפסגות בכפר גלעדי לכנרת. בחום הזה זה מזעזע".