כיצד הימין הקיצוני מנרמל את עצמו

הכתבה דנה בתופעת נרמול הימין הקיצוני במערב, תוך התמקדות בעליית מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" (AfD) בגרמניה והשלכותיה על ישראל. היא מסבירה כיצד תנועות ימין קיצוניות מציגות את עצמן כמפלגות דמוקרטיות לגיטימיות, מערערות על מוסדות דמוקרטיים ומשתמשות בשפה מקובלת כדי להרחיב את גבולות השיח הציבורי. ההיסטוריה של המפלגה הנאצית בשנים 1928–1932 מוצגת כדפוס פעולה דומה, שבו הנאצים התאימו את עצמם לקהלים שונים והציגו את עצמם כמפלגה שתציל את גרמניה.

הלקח מן ההיסטוריה אינו שישראל היא גרמניה של ויימאר, או שה-AfD היא המפלגה הנאצית. הלקח פשוט יותר ומטריד יותר: הדמוקרטיה צריכה לפחד לא רק מן הקיצוני שאומר דברים קיצוניים, אלא מן הרגע שבו כולם כבר התרגלו לשמוע אותם.

הכתבה מציינת כיצד ה-AfD הפכה לרדיקלית ונורמלית יותר בו-זמנית, על ידי דחיקת קולות מתונים וקידום אגף רדיקלי, וכיצד היא מנצלת את המדיה החברתית כדי לקבוע את סדר היום הציבורי. היא מדגישה את תפקידה של החברה הדמוקרטית בתהליך, כאשר לעיתים מפלגות דמוקרטיות מאמצות טיעונים של הימין הקיצוני, ובכך מסייעות לנרמולו. לבסוף, הכתבה מזהירה כי הסכנה לדמוקרטיה טמונה לא רק באמירות קיצוניות, אלא בהתרגלות הציבור אליהן ובנרמולן כחלק לגיטימי מהמערכת.