לא רק הסדרה בעזה: שלב ב' נועד לעצב מחדש את יחסי הכוחות באזור

המעבר לשלב ב' בעזה נתפס כמהלך שנועד לקבוע את עתיד הרצועה, אך לדברי פנחס ענברי, חוקר ופרשן העולם הערבי, משמעותו חורגת בהרבה מגבולות עזה. בריאיון ל'דבר' הוא מסביר כי ברקע המהלך מתנהל מאבק אזורי רחב על נתיבי סחר ועל יחסי הכוחות בין המחנות הסוניים המתונים והקיצוניים. לדבריו, בתוך המאבק הזה הולכת ונשחקת יכולתה של ישראל לקבוע באופן עצמאי את המתרחש בגבולותיה.

על משמעות המעבר לשלב ב' בעזה אומר ענברי כי "זו דוגמה נוספת לכך שישראל אינה מחליטה מה קורה בעזה." לדבריו, "ביידן אמר 'DON'T' לנסראללה, וטראמפ מכוון את ה-'DON'T' לנתניהו – קודם בביירות, עכשיו בעזה ובהמשך גם ביהודה ושומרון".

לדבריו, המהלך מתרחש לאחר שניקולאי שמלנדוב, מנכ"ל מועצת השלום, צייץ האשמות נגד ישראל על הגברת התקיפות, שלדבריו מאיימת על המאמץ הרב של המדינות השונות.

"אנחנו רואים את זה גם בניסוח סעיפי מסמך ההחלטה שמפרסמת מועצת השלום בשם המדינות החברות בה, מטורקיה ועד האמירויות. המסמך מתאר מעין סימטריה בין ישראל לחמאס: ישראל וחמאס יפסיקו את האש, יכבדו את הוועדה הטכנוקרטית וכו'. והכי גרוע הוא שישראל נתפסת כמי שמפרה את ההסכם, ואילו חמאס מצדו מזמין את הממשלה הטכנוקרטית להיכנס לעזה ומצטייר כמי שמשתף פעולה".

לדבריו, "הדבר החשוב ביותר במעבר לשלב ב' הוא ההכרזה, שכבר בסעיף הראשון שלה נכתב שלמעשה ישראל נתנה את הסכמתה ל'פתיחת מסלול מדיני אמין שיוביל להגדרה עצמית ולהקמת מדינה'. ברור מאוד שהממשלה אינה רוצה להתקדם, אבל נראה שעכשיו לוחצים עליה".

את הדחיפות בקידום המהלך כעת קושר ענברי לסוגיית מצר הורמוז. "העולם, ובמיוחד מדינות המפרץ, מבינים שאי אפשר לסמוך עוד על המעבר החופשי במצר, ושחייבים להקים חלופות. כדי להקים נתיב מסחר ואנרגיה דרך ישראל לים התיכון נדרשת נורמליזציה, וכדי לקדם נורמליזציה סעודיה זקוקה לחותמת של ישראל על התקדמות לעבר מדינה פלסטינית".

לדבריו, "סעודיה רוצה להיראות כמי שמקדמת אופק למדינה פלסטינית. בשל כך היא קידמה גם את המהלך הצרפתי-סעודי ומהלכים נוספים להכרה במדינה פלסטינית, והרשות הפלסטינית הוזמנה כמשקיפה, כלומר עמדה ביציע האורחים. בעבר סעודיה התנתה את הנורמליזציה בהקמת מדינה פלסטינית. בשנים האחרונות זה התהפך: מספיק להתחיל בהכרזה, והעיקר הוא הנורמליזציה".

"הסיבה לכך היא שסעודיה לא באמת רוצה מדינה פלסטינית, ואחד הביטויים לכך הוא החרמתו של אבו מאזן. היא רק זקוקה ליחסי הציבור האלה מול העולם הערבי, אחרי כמה שנים של מראות ההרס בעזה והמשך החיים בין ההריסות. הציבור הישראלי אינו חשוף לכך כל כך, בניגוד לעולם הערבי ולעולם בכלל. סעודיה חייבת להראות שהיא אינה עומדת לצד ישראל ומנרמלת את היחסים איתה, אלא פועלת לטובת הפלסטינים".

מצד שני, לדבריו, "היא יודעת שמדינה פלסטינית אינה יכולה להיות אלא מדינת מיליציות, ושאין לה סיכוי להיות כמו מצרים או תוניסיה. היא רוצה מדינה פלסטינית כסיסמה בלבד. נוסף על כך, היא רוצה שחמאס יתפרק מנשקו. שני הדברים האלה יאפשרו להתחיל בנורמליזציה ולנקוט צעדים מעשיים לעקיפת הורמוז".

באשר להצהרות חמאס כי לא יסכים למסור את כל נשקו וימשיך ב"התנגדות", אומר ענברי כי "כל הדיבור על 'מוקאוומה' מגיע מקטר ומטורקיה. חמאס נמצא במצב של הישרדות, לא במנטליות של התעצמות. הוא יושב על הריסות עזה ומבין שהמשך השליטה בהריסות אינו נותן לו דבר. הוא גם יודע שתושבי עזה שונאים אותו, ושברגע שלאנשיו לא יהיה נשק, משפחות ותיקות המקורבות לפתח וגורמים יריבים יעשו לו את מה שהוא עשה לפתח ב-2007".

לדבריו, "משמעות העסקה מבחינתו היא לוותר על השלטון, למסור את הנשק הכבד – הרקטות והאמצעים שהוא ממילא כבר אינו מתכוון להשתמש בהם נגד ישראל – ולשמור על הנשק הקל, הדרוש להגנת אנשיו ומשפחותיהם. זו עסקה הישרדותית: חמאס מוותר על הנשק שאינו זקוק לו עוד כדי להגן על עצמו מפני זעמו של הציבור העזתי. מבחינתו, העברת השלטון לממשלת טכנוקרטים היא כיום הדרך הטובה ביותר לשרוד".

"חמאס גמור. אין שום איום ושום יכולת של חמאס להילחם בישראל. האויב שלו עכשיו הוא הציבור העזתי".

למרות תמיכתן בחמאס והתנגדותן לפירוקו מנשק, לדברי ענברי, לקטר ולטורקיה יש עניין בהתקדמות התוכנית והשפעה רבה על הצעדים הבאים, כחברות מרכזיות במועצת השלום.

"טורקיה וקטר אמנם אינן מעוניינות בפירוק חמאס מנשקו, אבל הן מעוניינות מאוד בהתקדמות התוכנית. הסיבה המרכזית לכך היא שטורקיה רוצה נמל בעזה, והיא לא תקבל אותו כל עוד חמאס שולט ברצועה".

לדבריו, "לכן מרוקו התנדבה להצטרף לכוח הערבי כדי לנסות למנוע זאת. מרוקו נמצאת בעימות עם טורקיה בצפון אפריקה, והיא חוששת מערעור הברית האנרגטית במזרח התיכון בין ישראל, יוון, מצרים והאמירויות".

"אגב, המצב הנוכחי הוא שרק קטר וטורקיה פועלות בתוך עזה, מעבר לקו הצהוב, ואילו סעודיה, האמירויות ושאר המדינות המתונות נותרו בחוץ. זה, אגב, באשמת ישראל. מאז שהשתלטנו על ציר פילדלפי בשם 'הניצחון המוחלט', סגרנו את מעבר רפיח וחסמנו את כניסת הסעודים והמצרים לעזה. קטר, לעומת זאת, נכנסה בחופשיות דרך כרם שלום. מה שמצרים לא אפשרה לה, ישראל אפשרה".

על כך שסעודיה מקדמת בינתיים נתיבי מסחר עם טורקיה ולא עם ישראל, אף שהיא אינה מעוניינת להיות תלויה באנקרה, אומר ענברי כי "סעודיה אינה רוצה להיות תלויה בטורקיה, אבל היא חוששת שלא תהיה לה ברירה. אחרי כל הפעמים שבהן נדחתה בידי ישראל, כמו ב'נאום הגמלים' של סמוטריץ', היא אינה יכולה לשים את כל הקלפים שלה על ישראל".

"אני מאמין שאם אותה מדיניות תימשך גם אחרי הבחירות, הסעודים ייאלצו לבנות את מסדרון הסחר עם טורקיה, וישראל תישאר מבודדת יותר".