מיקי ברקוביץ אובחן כסובל מדמנציה
בחר פורום
———
סקופים
הזעקה
פוליטיקה
ביקורת תקשורת
מסמכים
הקפה
משפטים
בית המדרש
עיתונות זרה
מודיעין
https://sport5.co.il/articles.aspx?FolderID=274&docID=558482
בנוסף ריצה על משטח קשה גורם לזעזועים קלים בראש ובבירכיים. בטוח מזיק.
הכי טוב – תשחה חתירה
אבל היא בהחלט ארורה לאלו שמכירים את החולה.
הלוואי והייתה למחלה הזו תרופה
אבא שלי נפטר בגיל 84 ושלושה חודשים, ביוני 2008. עד שנתיים לפני מותו הוא היה בריא. זקן אבל בריא. הזיקנה התבטאה באיטיות בהליכה, מידי פעם היה שוכח משהו, אבל היה צלול ומתפקד ולא סיעודי. כל חייו הוא היה בריא, מעולם לא היו לו בעיות לב, מחלות קשות או תאונה כלשהי. בריא לחלוטין. כמה שנים קיבל תרופות שאמורות גם להאט תהליכי דמנציה.
ואז, שנתיים לפני מותו, התחילה הדמנציה.
הפעם הראשונה שהבנתי שמשהו לא בסדר היה כשתפסתי אותו ב 11 בלילה פותח את הדלת החוצה. שאלתי אותו מה אתה עושה ? והוא ענה לי, ההורים שלי התקשרו ואמרו שהם באים. הוא אמר את זה בשקט,בטון רגיל, כמי שאומר משהו שנשמע לו הגיוני לגמרי. מיותר לציין שאביו נפטר ב 1974 ואמו ב 1980.
עם הזמן הדמנציה הלכה והחמירה. הוא קיבל תרופה שאמורה להאט כזה תהליך, אבל זו כמובן לא תרופה שמרפאה. בשום שלב עד למותו הוא לא היה דמנטי לחלוטין אלא זה היה בעוצמות משתנות, שעות מסוימות, בימים מסוימים. פעם הוא אפילו אמר אתמול בערב דיברתי שטויות, בטון מתבייש, כאילו שהוא זוכר ומבין שמשהו רע קרה לו. כשנה לפני מותו חלה החמרה. גם הדמנציה הולמרה ,יותר מקרים של שיכחה, בילבול ואמירת "שטויות".
בשלב הזה היתה לו מטפלת 6 שעות כל יום בבוקר, אחרי הצהרים אמא שלי טיפלה בו ובערב ובלילה אני. חזרתי לגור אצל ההורים שלי לצורך הענין. חוץ מהחמרה בדמנציה החלו בעיות רפואיות נוספות, אבל לא קריטיות.
עם ההחמרה הוא היה זורק אשפה לתוך מכונת הכביסה, בטוח שזה הפח. ממלא קומקום חשמלי, מרתיח אותו וברגע שרותח שופך את המים לכיור.שאלתי אותו למה עשית את זה, הוא ענה: זה לא אני, מישהו אחר שפך את המים.
הוא איבד חלקית את השליטה על הסוגרים והיה עושה צרכיו במכנסים לפעמים. הוא החל ללבוש חיתול והיה צריך להחליף לו את החיתול כל כמה שעות.
התחילה בעית פארנויה. לדוגמא: היה מגיע בדואר מכתב תמים מהבנק, דף חשבון או הודעה תמימה ,הוא היה קורא את זה ובטוח שמרמים אותו. פעם הוא התקשר לבנק והתחיל לצעוק על הפקידה שהם מרמים אותו, היא לא הבינה מה הוא רוצה, לקחתי את השפופרת והתנצלתי.
כשהגיע חשבון ארנונה שוב היה בטוח שזה פי שתיים משנה קודמת ואמר שהוא הולך לעיריה לסדר את זה. ברור, בקושי הולך, עם נפילות וחיתול, הוא ילך לעיריה. עד כדי כך הניתוק מהמציאות, ההכחשה וחוסר המודעות למצבו.
יום אחד נכנסתי הביתה ב 11 בלילה, הוא ישב עם אמא שלי בסלון ושמע את הדלת נפתחת. היא לא שמעה, עקב ירידה בשמיעה. הוא אמר לה, מישהו נכנס. היא אמרה: זה דני? הוא אמר בפסקנות: לא זה לא דני. אז מי זה? אמרה אמא שלי בבהלה. אני לא יודע, אבל תכף הוא יכנס ונראה מי זה. ענה לה בטון רגוע ושקט.
במעט התבונה שעוד נשארה הוא הבין שהוא צריך טיפול ושרק אני יכול לעשות את זה, אמא שלי היתה זקנה וחלשה בעצמה, אם כי צלולה ונעשה מאד תלותי בי. היה מתקשר אלי כשלא הייתי בבית ודורש שאחזור מיד.
יום אחד ב 8 בערב כשאני בבית בחדרי, הוא אומר לאמא שלי בסלון, איפה דני, למה הוא לא חזר. היא אומרת לו הוא חזר וראית אותו קודם. אני שומע את זה ניגש אליו ואומר לו, אבא אני בבית, הוא מסתכל עלי ואומר לי בשיא הרצינות, לא אתה לא דני. אמרתי, זה התקף ויעבור, אין מה לעשות, חזרתי לחדרי. כעבור רגע הוא מתקשר אלי לסלולרי שלי ואומר דני איפה אתה? אני קם וניגש עם הטלפון אליו ואומר לו אני כאן, כאן, לידך.
יום אחד הם היו צריכים ללכת לרופא, אז הוא אמר לאמא שלי ומי ישמור על "דני" היא אמרה לו, הוא כבר לא ילד קטן, לא צריך לשמור עליו. הוא אמר לה "לא?" בטון של פליאה ותימהון.
אח"כ התחילה אגרסיביות. הוא היה כועס על כל מיני דברים שלא הבין ונעשה כעוס וזעוף ומתלונן. זה לא הגיע לאלימות כמו ששמעתי שקורה לפעמים במצבים כאלו. אבל היה בלתי אפשרי להרגיע אותו.
בהמשך הוא איבד יכולת קוגניטיבית להתרכז,הפסיק לקרוא עיתונים וספרים ואף בטלויזיה סתם בהה. זה עשה אותו עוד יותר נרגז וכמו "זומבי" הסתובב בבית בלי לדעת מה לעשות עם עצמו.
שבוע לפני הארוע המוחי הוא ישב במטבח, הגיע דואר מהעיריה עם חשבון הארנונה. שוב הפארנויה שהעיריה מרמה אותו ואז הוא אמר, אני רוצה שאבא שלי יבוא לטפל בארנונה. אמרתי לו, אבא שלך נפטר לפני 33 שנים. הוא התחיל לבכות כמו ילד, כאילו שזה קרה היום וכאילו שלא ידע עד כה שאבא שלו נפטר.
3 חודשים לפני מותו היה הארוע המוחי.
אני הייתי בעבודה והתקשרה המטפלת ואמרה שהוא יושב ליד השולחן במטבח הראש שמוט ,השפתיים מעוותות, הוא לא מגיב כשמדברים אליו ולפי מה שלמדה בקורס סיעוד זה ארוע מוחי. אמרתי לה שאני כבר מגיע, הגעתי תוך 20 דקות. הוא כבר התאושש קצת, הזמנתי אמבולנס ולאיכילוב.
עשו לו בדיקה קוגנטיבית ואמרו מה שידענו, שהוא דמנטי, אמרו שהוא צריך סיעוד אבל זה לא מצב שאשפוז יעזור. נסענו הביתה. ידענו שצריך למצוא פיתרון תוך ימים. הייתי עייף הלכתי לישון ב 9.
ב 2 לפנות בוקר אמא שלי מעירה אותי, מתברר שב 10 בלילה הוא הלך לשירותים, הצליח להגיע לשם, להתיישב על האסלה, אבל לא הצליח לקום והיה גם מבולבל מידי כדי לקרוא לעזרה, כך הוא ישב חסר אונים על האסלה 5 שעות מבולבל וחסר ישע. סחבתי אותו למיטה, התברר שהוא איבד לגמרי את היכולת המועטה שעוד היתה קודם ללכת.
לא ניתן היה לארגן פיליפיני בתוך יום והכנסנו אותו זמנית למוסד סיעודי באותו יום.אמרתי לו שאנחנו נוסעים עכשיו למין בית חולים עד שירגיש יותר טוב ויטפלו בו שם.למחרת בבוקר באתי למוסד מוקדם. הוא עוד היה במיטה בחדר, הסתכל עלי ואמר בכעס, זה לא משחק לקחת אותי כל יום למיון סתם בלי שום סיבה. הוא לא זכר כלום מיום אתמול, מהנסיעה למוסד וכל מה שקרה. הוא איבד לגמרי את היכולת לזכור דברים חדשים שקורים, אבל נשאר עם הזכרונות הישנים שגם בהם הוא בילבל.
כיוון שבמוסד היה רופא כל יום, אח 24 שעות ביממה ועובדים סוציאליים וסעודיים לטפל בו החלטנו שעדיף שישאר במוסד כשאני אבוא לבקר כל יום ואמא שלי ואחותי 2-3 פעמים בשבוע.
כך זה נמשך 3 חודשים, להערכתי היו לו עוד כמה ארועים מוחיים קלים וחולפים במהלך ה 3 חודשים, פעם הגעתי ותפסתי את הארוע בעצמי, בכל פעם שהיה ארוע הוא היה מקבל תרופות וכעבור כשעה זה היה חולף. בזמן הארוע הוא היה כמו מחוסר הכרה, לא מגיב.
יום אחד באתי אליו, הוא ישב בחדר הגדול עם עוד כ 20 מאושפזים, כולם דמנטיים בדרגה זו או אחרת, והוא שאל אותי "פה זה בית ציוני אמריקה"?
הרבה פעמים הוא היה מנסה להגיד משהו, מתחיל משפט ולא מצליח לסיימו, כי מילים היו אובדות ואף חוט המחשבה היה אובד תוך כדי הנסיון. ביום אחר הוא היה בטוח שהוא בבית ודרש שאקרא לאמא מהחדר השני. ביום אחר הוא אמר "יש לי פגישה בחיפה, קח אותי לרכבת אני נוסע".
כ 10 ימים לפני מותו כשהייתי אצלו, כשהלכתי, אמרתי לו לילה טוב, מחר אני אבוא שוב כמו כל יום, הוא אמר לי "חכה אני גם בא איתך", קורע לב, כמה חוסר יכולת להבין כמה מצבו קשה.
היום האחרון שבו אבא שלי עוד היה בריא היה 8 ימים לפני מותו, באתי אליו ביום שישי אחה"צ, שאלתי אותו מה שלומך הוא אמר לי "טוב", רוצה לצאת לגינה? "כן". לקחתי את כסא הגלגלים שלו לגינה וישבנו שם שעה. חזרנו למוסד ולקחו אותו לישון. למחרת בשבת אחה"צ באתי והוא כבר נראה לי עייף וחולה, שאלתי מה שלומך, הוא ניסה להגיד טוב אבל יצא לו ט…ט…ט… ולא הצליח להשלים את המילה טוב. אז עוד לא דאגתי כי כבר היו ימים שבאתי והוא היה חלש ועייף ולמחרת התאושש.
ביום ראשון עדיין היה חולה ,התחלתי לדאוג.ביום שני כשבאתי הוא כבר היה במיטה, אמרו לי שהרופא איבחן התקררות לקחו בדיקות דם, הוא מקבל אנטיביוטיקה, הוא חלש מידי כדי לאכול ומזינים אותו לוריד.ביום שלישי כשבאתי שאלתי מה שלומך, ראיתי שאין לו כח לענות. אמרתי לו תעשה עם הראש. אמרתי לו שהוא התקרר ושלא ידאג, הרופא נותן לו אנטיביוטיקה ועד סוף השבוע הוא יתאושש.
החזקתי לו את היד והוא בתגובה תפס לי את היד כל כך חזק, שזה מדהים יחסית לחולשה הפיזית שלו. כמו רצה להגיד לי, תציל אותי, תדאג לי. נכנסה לחדר קרובת משפחה של מטופל ואמרה לי שבעלה, גם מאושפז דמנטי, גם התקרר, לקחו אותו לבי"ח והוא החלים וחזר, כשאבא שלי שמע את זה הוא עיווה את פניו בפחד וכמעט בכי ואמר שהוא לא רוצה בי"ח. בהתייעצות במשפחה ועם רופאים הסכמנו שהוא מקבל את כל הטיפול שהיה מקבל בבית החולים ושכאן רק היחס יותר אישי.
ביום רביעי כשבאתי הוא ישן. אמרו לי שבבוקר הוא הרגיש יותר טוב ואף דיבר עם הצוות. באמת ביום רביעי בבוקר היתהה התאוששות מסוימת לפני ששקע סופית.
ביום חמישי בבוקר באתי. הוא שכב במיטה עם עינים פקוחות. ניגשתי אליו והתחלתי לדבר אליו ואז קיבלתי הלם. הבנתי שאין עם מי לדבר. העינים פקוחות אבל הוא לא בהכרה. הוא עושה תנועות לא רצוניות עם היד, מביט בי דרכי ולא רואה אותי. כמה שנגעתי, ליטפתי, חיבקתי, דיברתי, הסתכלתי בעינים, זה לא עזר. הוא לא היה איתי.
אמרתי לאמא שלי ולאחותי שעם עד הבוקר הייתי אופטימי שהוא יתאושש, הרי שמעכשיו אני חושש שזה הסוף, שככה נראה אדם בימיו האחרונים, שאני לא יודע איך אפשר להתאושש מזה. החליפו לו אנטיביוטיקה, לאנטיביוטיקה עם טווח רחב יותר והאח נמצא איתו כל הזמן להשגיח.
ביום שישי לא חל כל שיפור.ביום שבת באתי ב 9 בבוקר ועדיין הוא היה ישן כל הזמן. הלכתי הביתה לשעתיים אחה"צ וכשחזרתי למוסד ב 5 אחה"צ, האיש בקבלה ביקש שאמתין, קרא לאחות הראשית, בנתיים בא האח ותפס לי חזק את היד, הבנתי, האחות באה ואמרה לי, אני מצטערת, אבא שלך נפטר.
המחלה הזאת בלתי נתפסת. אומרים שרק אחרי ש 50% מתאי המח כבר מתים מתחילים להרגיש אותה, כי יש למח המון תאים "ספייר" ויכולת קומפנסציה אדירה במקרה של מות תאים. לדעתי זו המחלה הנוראה ביותר, יותר מסרטן או לב או כל מחלה אחרת שהורסת את הגוף אבל נותנת למח לחיות עד הסוף.
אותו הדבר קרה לאבא שלו, סבא שלי, ב 1974, וב 2017 זה קרה לאמא שלי. בקיצור, ראיתי את העתיד שלי ואיך יראה יום אחד גם הסוף שלי.
מה שנקרא אחי עושה הכל שכאילו אזכור מי הוא בשביל השבעה חחח, אבל הוא בעצמו היה בא ומתווכח איתי ומקלל והיה אומר "אל תשב עליי שבעה" וזה אדם שלמרות שהיה אחלה לציבור, הוא ואמא שלי היו קורעים אותי במכות. המזל שלי שתודה לאל אני לא זוכר את אמא שלי ז"ל ולא את אבא שלי, וגם לא את המכות – אני רק יודע שהייתי חוטף על ימין ועל שמאל. וכנראה בזכות האימונים האלה שרדתי 5 אירועים מוחיים ושירות קשוח – לפחות אני דן אותם לכף זכות.
בשורות טובות ושמחות על עם ישראל.
הכתבה מתארת את התמודדותו של כותב המאמר עם מחלת הדמנציה של אביו, שהחלה כשנתיים לפני מותו בגיל 84. בתחילה, המחלה התבטאה בשיכחה קלה ובבלבול, אך בהדרגה החמירה והובילה לאיבוד יכולות קוגניטיביות, פרנויה, אגרסיביות, ולבסוף לאיבוד מוחלט של תפקוד.
"הפעם הראשונה שהבנתי שמשהו לא בסדר היה כשתפסתי אותו ב 11 בלילה פותח את הדלת החוצה. שאלתי אותו מה אתה עושה ? והוא ענה לי, ההורים שלי התקשרו ואמרו שהם באים."
הכותב מתאר את הקשיים בטיפול באב בבית, כולל הצורך במטפלת ובחזרתו לגור בבית הוריו. לאחר אירוע מוחי, האב אושפז במוסד סיעודי, שם שהה שלושה חודשים עד לפטירתו. הכותב מציין כי המחלה פגעה גם בסבו ובאמו, ורואה בה את המחלה הנוראה ביותר.
© כל הזכויות על הכתבה המקורית שמורות למקור. דין אונליין מציג כותרת, תקציר וקישור בלבד. דירוג האובייקטיביות מחושב אוטומטית ומהווה הערכה בלבד.
דיון
אין עדיין תגובות — היו הראשונים להגיב.