פרשת עקב: אהוב אותי!

השבוע צוין ט"ו באב, שהפך ברבות השנים לחג האהבה היהודי. במקורות היהודיים העתיקים התאריך לא נקשר דווקא ליחסים רומנטיים, ויש המפרשים אותו כחג חקלאי, כיום זיכרון או כנקודה שבה חדלים סופית מאבלות ט' באב. עם זאת, ישנם מופעים של המועד ככזה המעודד את חיפוש הזוגיות, כמו מסכת תענית שבמשנה, שמתארת את בנות ישראל היוצאות בלבוש לבן לחולל בכרמים כדי שגברי היישוב יבחרו אותם.

בעת המודרנית, במידה רבה בחסות הציונות, התייצב אופיו של ט"ו באב כחג המעלה על נס את האהבה. מעניין לראות כי פרשת עקב, הנקראת באופן קבוע בסמוך לחג זה, עוסקת במידה לא מבוטלת באהבה.

עקב, הפרשה השלישית בספר דברים, עוקבת אחרי המשך נאומו של משה. בדומה לקודמתה, פרשת ואתחנן, המנהיג ממשיך למסור לעם ישראל את "החוקים והמשפטים" כדבריו, וגם לנסות ולהחדיר בהם את המוטיבציה לקיים את דברי התורה כפי שמסר אותם. הוא מספר על ניסים שביצע האל, ומזכיר לבני העם את חטאיהם, שבגינם כמעט השמיד אותם האל –  אך לבסוף חס עליהם.

כבר בתחילת הפרשה מופיע אלמנט נוסף בתוך מסכת השכנוע הזו. משה פותח ואומר: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ" (דברים ז' יב). עד כאן זה נראה כמעט כמו חוזה משפטי – שמרו על החוקים, והאל בתמורה ימשיך לקיים את הברית ואף יביא אותם לניצחון על עמי הארץ. אך בפסוק הבא מתגנבת האהבה: "וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ" (דברים ז' יג).

ההבטחה להרבות את זרעו של אברהם, ולדאוג לצרכי צאצאיו, הופיעה כבר עם כריתת ברית בין הבתרים בספר בראשית, ושוב גם עם חידוש הברית בימי יצחק ויעקב. אך הפסוק שמתאר את התמורה עבור נאמנות לאל ותורתו נפתח דווקא בזכייה באהבתו.

גם כאשר משה מוכיח את עם ישראל על חטאיו ומזהיר אותם מפני התנהגות זו בעתיד, הוא מדגיש כי האל מבקש מהם ייראה, אהבה וכי יעבדו אותו בכל נפשם ולבבם. גם בנקודה זו, מתאר משה את בחירת האל בעם ישראל כביטוי לאהבתו את האבות: "רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק יְהֹוָה לְאַהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל הָעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים י' טו).

פרק י"א, שבתוכו נחתמת הפרשה, נפתח בציווי "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְוֹתָיו כָּל הַיָּמִים" (דברים י"א א). הקריאה לאהוב את האל זכורה גם מפרשת ואתחנן, רק פרקים אחדים מוקדם יותר בספר דברים: "שמַע יִשרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד: וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אלוהיך בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ". זוהי קריאת שמע, שעליה חוזרים יהודים מאמינים לפחות פעמיים בכל יום. הקריאות המחייבות את אהבת האל יחזרו לא פחות משש פעמים בספר דברים בלבד.

עצם קיומו של ציווי לאהוב את האל, או לאהוב בכלל, הוא רעיון מוזר, שהעסיק הוגים יהודיים לאורך הדורות. הרמב"ם, לדוגמה, פירש כי האופן להגשים את מצוות האהבה היא בתלמוד תורה: "הנה בארנו לך שבהתבוננות תעלה בידך ההשגה ותגיע ההנאה ותבוא האהבה בהכרח" (ספר המצוות, מצוות עשה ג'). הוא טען כי מי שלומד ו"מתאהב" בכתוב, ירצה שגם אחרים יידבקו בכך ויפיץ את התורה.

הרמב"ן הדגיש את הדואליות של הציווי, שבו ניצבת אהבת האל כמוטיבציה אחת, ולצידה הביטוי "וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ", שאותו הוא מפרש כמוטיבציית הייראה: "כי אחר שיצווה באהבה, יצווה ביראה, ויצווה בחוקים ובמשפטים ובמצוות". מפרשים מאוחרים יותר יקשרו בין הכפילות הזו לבין תפישה של שכר ועונש.

בספרו המונומנטלי 'כוכב הגאולה' שואל הפילוסוף היהודי-גרמני פרנץ רוזנצווייג "מהי מצוות כל המצוות?". כלומר – מהי המצווה העליונה, החשובה ביותר, שהוא אף מרחיק לכת ואומר שהיא המצווה היחידה. לדידו מצווה זו היא 'ואהבת'.

כאן מתייחס רוזנצווייג לפרדוקס שעולה, לכאורה, ממצוות האהבה. הרי אהבה אמורה לנבוע מתנועת הנפש החופשית של האדם, ולכן נשמע שלא ניתן, או אולי לא נכון, לצוות על אדם לאהוב.

על המתח הזה הוא עונה בשני אופנים שונים: ראשית, הוא מתאר את הציווי 'ואהבת' ככזה שיכול לבוא רק מפי זה שאוהב את מי שהוא מצווה עליו: "האוהב בלבד, אבל הוא באמת, יכול לומר: אהוב אותי!". כפי שניתן לראות בפרשה, האל לא רק מבקש את אהבת מאמיניו אלא מצהיר על אהבתו, שהיא גם חלק מהחסד שהוא מעניק להם. אין בכך ניסיון לכפות בכוח על האדם לחוש דבר מה, אלא קריאה לאהבה שבאה מאל אוהב.

שנית, הוא מבחין בין המצווה לחוק. הוא מסביר כי רוב רובן של המצוות אמנם יכולות להתגלגל לחוקים – כלומר לאיסור מעשה מסויים או לחיוב של מעשה אחר. מתוך פרדוקס כפיית האהבה שהציג קודם לכן, מסיק רוזנצווייג כי מצוות האהבה היא המצווה היחידה שאינה יכולה להתגלגל לתוך חוק או דפוס חברתי – לכן היא גם המצווה הטהורה הבודדה.

לפי רוזצוויג, המצווה היא קריאת האל להיכנס ביחס של אהבה, שהוא יחס של זיקה גבוהה יותר איתו. מתוך קיום מצוות אהבת האל יכולה להתחולל ההתגלות. התגלות זו, במהותה, היא היחס האוהב בין אדם לאל, שמאפשר לקיים גם את שאר משפטיו וחוקותיו כמצוות ולא כחוקים, שכן הם נעשים תחת המצווה האמיתית – האהבה כלפי האל שהעניק את התורה ואת חוקתה.

המשמעות המוסרית של מצוות האהבה מתחדדת דווקא דרך קישור שרוזנצווייג מבצע בין אהבת האל לבין אהבת הרֵעַ: "מתוך שאהבת הרֵעַ באה כמצוות אלוהים, היא נגזרת במישרין מן האהבה לאלוהים – שהרי לא תיתכן מצוות אהבה אלא מפי האוהב עצמו. האהבה לאלוהים צריכה להתבטא באהבה לרֵעַ. לפיכך תיתכן ואף תתחייב מצווה על אהבת הרֵעַ".

את הנקודה הזו בפיתוח רעיונותיו יתאר רוזנצווייג כמעבר מה"התגלות" ל"גאולה", שהיא גם נושא פרקו האחרון של 'כוכב הגאולה'. ההתגלות מתקיימת בקבלת אהבתו של האל והמצווה לאהוב אותו, שפותחת את האדם לקיום כלל המצוות כפעולה של חירות ולא מתוך חוק. הגאולה היא תחילת הגשמת מערכת הערכים הללו ביצירת עולם של אהבת הרֵעַ, של זיקה בין בני האדם, של תיקון היחסים.