פרשת ראה: עולם ללא עוני?

בפרשה הרביעית בספר דברים, פרשת ראה, משה מציג מצוות רבות – ובהן ציווי ייחודי בעל משמעויות חברתיות נרחבות.

בנאומו על סף ארץ ישראל, משה נוגע בין היתר באיסור עבודה זרה, בהנחיות להקרבת קורבנות, בהגדרת האחריות של בעלי הנחלות על הלויים חסרי הנחלה, ועוד. פרק ט"ו מקדיש מקום חשוב לשנת השמיטה – אך הוא לא מתייחס לרבות ממצוותיה של השמיטה, המופיעות בעיקר בויקרא פרק כ"ה, כמו איסור עבודת האדמה ואיסוף תבואתה בשנה השביעית. הפרק מתייחס למצוות שחרור העבדים היהודיים בשנה השביעית לעבדותם.

ייחודם של הציווים המופיעים בפרק זה הם בחיבור לסוגיה חברתית ומוסרית רחבה יותר. באחד הפסוקים הראשונים באותו הפרק נכתב: "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן" (דברים ט"ו ד).

הדרישה למגר את העוני רחבה משחרור העבדים. משה מנחה את העם לא להתעלם מעניי עירם, לסייע להם ולתרום: "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן" (דברים ט"ו ז).

פרשנים מסוימים ראו במלחמה זו נגד העוני ציווי נוסף על מצוות השמיטה. רש"י, למשל כותב: "אפס – אני ציויתיך: השמט ידך, אבל האביון לא יהא בארץ, ואם צרך תן לו". כלומר, האל מצווה לפעול כדי שלא יהיו אביונים בעם ישראל. מנגד, היו פרשנים שבחרו בקו שמרני יותר, וראו בפסוק פנייה לנוגש העבדים בהבטחה כי אם ישחרר את עבדיו העבריים, האל ידאג שלא ידרדר לעוני בשל כך. הרשב"ם, לדוגמה, כותב: "אם תשמט, הקב״ה ישלם לך".

הוגים ופרשנים נאבקו עם סוגייה נוספת הנוגעת לעוני, אשר מופיעה בהמשך הפרק, בפסוק י"א, שם נכתב: "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ". והרי רק שבעה פסוקים קודם לכן נכתב כי בחברה החדשה בישראל לא יהיו אביונים; מדוע מכין משה את העם לכך שעוני ימשיך ויתקיים?

פירוש פופולרי שאומץ בידי חז"ל מציג את שני התרחישים הללו כחלופות של שכר ועונש: אם תקיימו את מצוות האל – לא יהיו ביניכם אביונים, ואם לא – הם יהיו ביניכם לעד. דברים אלו מתקשרים לפתיחתה של הפרשה, בה משה אומר: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (דברים י"א כו), ומסביר כי הברכה תשרה עליהם אם יקיימו את מצוות ה', והקללה תבוא אם יסורו מדרכו.

פירוש דומה מצמיד את העוני לסוגיית השמיטה הנידונה בפרשה. כלומר, אם ישמרו בני ישראל על מצוות השמיטה, שחרור העבדים והחזרת נחלות לבעליהם, אז לא יהיו ביניהם עניים. אך אם ימרו את פי האל בעניין זה העוני יגאה, שכן יישארו עבדים, בעלי חובות ומשועבדי נחלות.

אך ניתן לקרוא את המתח בין הפסוקים גם דרך ויכוח יסודי בין שתי גישות לתיקון החברה. האחת מבקשת רגע של שינוי כולל, שיביא צדק מוחלט, והשנייה רואה בכך תהליך הדרגתי. האחת אומרת: חייבים לייצר חברה ללא אביונים; והשנייה: האביונים נמצאים ביניכם, פעלו כדי לעזור להם.

גישות אלו באו לידי ביטוי גם בהתפתחותו של הרעיון המשיחי ביהדות. מצדו האחד של המתרס נוסדו גישות שהוגדרו במחקר כ"אפוקליפטיות" ושאפו למהפך כללי בסדרו של עולם שיגיע עם ביאת המשיח או עם התגשמות חזונות הנביאים. מצדו השני, עמדו תפיסות שהוגדרו בידי חוקרים כ"נורמטיביות", שראו ערך בכינון חברה טובה יותר באמצעות קידום מצוות, חקיקת חוקים מוסריים ואף קידום טכנולוגי-מדעי, אשר יביאו בתורם להגשמת החזונות המשיחיים באופן הדרגתי.

שתי הגישות האלו התנגשו גם בשיח האידיאולוגי שמתחולל מאז המאה ה-19 בתנועה שחרטה על דגלה שחרור מעמדי ומאבק בניצול: הסוציאליזם.

לפי גישות מסוימות בסוציאליזם, שהיו מרכזיות במשך המאה ה-19 וה-20, המטרה היא להביא למהפכה שתשנה מן היסוד את התנאים הכלכליים שעליהם מבוססת החברה. מהפכה כזו צפויה לבוא, על פי הוגים שהבולט בהם הוא קרל מרקס, מתוך מעמד הפועלים – שיתקומם על מצבו ויתפוס את השליטה על אמצעי הייצור. מהפכות כאלו התממשו במדינות שונות, בפרט באימפריה הרוסית שהפכה לברית המועצות ובסין, והסתיימו לרוב בכינון משטר דיקטטורי בשם הסוציאליזם.

גישות וזרמים אחרים בסוציאליזם שואפים לחולל שינוי חברתי הדרגתי במסגרת החברה הקיימת, הגם שזו קפיטליסטית, דורסנית ומקיימת בתוכה עוני וניצול. מאבקים של איגודי עובדים, מפלגות ותנועות חברתיות הובילו ליצירת מודל מדינת הרווחה, שנועד להבטיח קיום בכבוד ולצמצם את אי השוויון.

לצד מאבק פוליטי רפורמיסטי מסוג זה מתקיימים ניסיונות קונסטרוקטיביים ליצירת מוסדות חברתיים אלטרנטיביים – כמו חברות קואופרטיביות, שבהן מתקיימת בעלות משותפת דמוקרטית, וניסיונות שיתופיים שונים בקהילות. המפעל הציוני היה כר פורה לניסיונות ייחודיים מסוג זה, בהם הקבוצות והקיבוצים, המושבים ומפעלי הסתדרות העובדים.

גישות השואפות ליצירת תאים של התחדשות חברתית בתוך החברה הקפיטליסטית ספגו ביקורת מצד סוציאליסטים מהפכניים, בהם גם מרקס ושותפו לכתיבת המניפסט הקומוניסטי פרדריך אנגלס. הם האשימו הוגים הדוגלים בגישות כאלו בגישה נאיבית, שלא מסוגלת לערער באופן אפקטיבי על הסדר הקיים. הם נקראו בפי יריביהם "אוטופיסטים", מפני שנתפסו כחולמים בהקיץ, שמאמינים כי ניתן ליצור תיקון חברתי ראוי לשמו בלי לשנות את השיטה כולה.

ב-1947 פרסם איש הרוח והסוציאליסט היהודי מרטין בובר את ספרו 'נתיבות באוטופיה'. פתיחת הספר, ובמובן מסוים כולו, מהווה כתב הגנה לאותו זן של סוציאליזם שזכה לכינוי "אוטופי". בספר בובר מאמץ את הכינוי, ומנסה להסביר את חשיבותה של האוטופיה עבור הגשמת חלום החברה הטובה והשוויונית.

הוא מסביר כי אמנם, ככל החלומות, האוטופיה היא "ציור דמיון" של משהו שאיננו קיים בעולם עדיין. אך לדבריו, זהו דמיון "מרוכז בטקטוניקה מוצקת סביב דבר ראשוני". הוא מוסיף: "היסוד השליט כאן הוא הכיסוף אל הדבר הנכון… חזון הדבר הראוי להיות".

ייחודו וחשיבותו של הסוציאליזם האוטופי אינם מסתכמים בשאיפה לעבר הראוי – שאיפה שלפחות על פניו משותפת לסוציאליזם בכללותו. הוא טוען שהגישה ה'אוטופיסטית' שאפה לתקן דבר מה בחברה שלא היה ניתן לתקן על ידי מהפכה – את האופן שבו "תהליך האינדיבידואליזציה המודרני נעשה תהליך של אטומיזציה".

הוא הסביר כי "כנגד מצב זה, העושה את החברה סתורה בתוך עצמה, שאפו הסוציאליסטים ה'אוטופיסטים' לחידוש מבנה של החברה". כלומר הניסיון של אנשים להתאגד במקום עבודתם, בקואופרטיב הצרכני, בקהילה או בקיבוץ, אינו רק פשרה לעומת ניסיון להפוך את סדרי הכלכלה והמשטר. המפעלים הסוציאליסטיים הללו, חלקיים ומקומיים ככל שיהיו, הם ביטוי למה שבובר מכנה "המרידה הפנימית ביותר העולה לאיטה מעמקי נשמת האדם, המרידה נגד אותה הבדידות שבהמון, הבדידות שבקולקטיב".

ההתנסות המוחשית באותם תאים המורדים בבדידות יכולה לאפשר לבני אדם לדמיין שינוי רחב יותר. במילותיו של בובר: "ייתכן שמאמץ הרוח הזה, הנידון לכאורה להיות דבר שלא-בשעתו, המאמץ הנקרא סוציאליזם אוטופיסטי, הוא המכין את המבנה העתיד של החברה".